חג המוזיקה: קרוב לשלמות

לא לעתים קרובות זוכים היצירה הישראלית ויוצרים ישראלים לקבל את קידמת הבמה. זו בדיוק מטרתו של חג המוזיקה הישראלית. כבכל שנה בין כסה לעשור מתקיים 'החג'. השנה, מציין החג את שנתו ה-14 והוא מתקיים עד ה-5 באוקטובר בימים גדושי אירועים: ממוזיקה סוליסטית, קאמרית, סימפונית ועד לסימפוזיונים ודיונים עם אנשי אקדמיה וקומפוזיטורים. בסופו של החג, יוענקו פרסי ראש הממשלה למלחינים צעירים.

ה'חג' שואף לתת במה ליוצרים עדכניים בני זמננו, אך גם לאפשר לקהל המאזינים להיחשף ליצירותיהם של מלחינים ישראלים מדור המייסדים. מלחינים שיצרו תרבות מוזיקלית אמנותית עשירה ומפוארת, ולרוע המזל אינה זוכה כיום להתייחסות מהותית. השנה, מסביר מיכאל וולפה, המנהל האמנותי הפורש, מתמקד החג ביצירתו של בכיר המלחינים - פאול בן-חיים ובתחילתה של שנת בן-חיים, בה ינוגנו רבות מיצירותיו של המלחין ברחבי הארץ – זאת כחלק ממיזם 'מלחין השנה'.

יוסי ארנהיים. דיוק יוצא דופן

בקונצרט הראשון שהתקיים אמש (שבת) באולם הנרי קראון, ניגנה תזמורת רשות השידור בניצוחו של גיא פדר שניצח ביד בוטחת, שופע כריזמה ואישיות בימתית מובהקת. התזמורת היתה מהוקצעת ומוכנה היטב.

היצירה שפתחה את החג היתה 'אבשלום' לתזמורת סימפונית (1996) מאת לאון שידלובסקי – מדמויות המפתח בארץ. היצירה, מגוללת בצלילים את סיפורו הטרגי של אבשלום, ואת יגונו של דוד המלך על מות בנו האהוב. 'אבשלום' היא אדאג'ו קינתי רחב יריעה המתכתב עם האסכולה הווינאית השנייה. היא מתאפיינת בקווים מלודיים ארוכים ונקודות עוגב, אליהם מצטרפים אט אט כלים שונים במרווחים והרכבות דיסוננטיות המובילות להתעצמות. המפעם האיטי והדיסוננטים הרבים מעניקים ליצירה אופי טרגי ומיוסר. זו יצירה מעט סטטית, אך שידלובסקי הוא סוס מלחמה ותיק ויודע כיצד להשאיר את מאזיניו על קצה מושבם. יצירה נוגעת המייצגת את הפרידה הצורמת.

כנגד המוסכמות

בשלב הבא, הצטרפה רויטל חכמוב לתזמורת בקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ותזמורת (1947) מאת מארק לברי. נגינתה המבריקה היא לרוב חסכונית, מאופקת, אך לעיתים במהלך הקונצ'רטו חושפת את מלוא עוצמתו הדינמית של הפסנתר.

לברי נחשב לאחד המלחינים המרכזיים בדור המייסדים המתאפיין בהלחנה אותה הגדיר מקס ברוד כ'ימתיכונית'. שאיפתו של לברי היתה לקומוניקטיביות, להבנייתן של יצירות אמנותיות על שירים עממיים. ואכן, בכך עניינה של היצירה – מיזוג מרתק בין תבניות ריתמיות, נושאים מלודיים עממיים עבריים ומקצבי הורה. הקונצ'רטו מציג כתיבה ריתמית, אך גם עושר מלודי והרמוני. יש להצר על כך שיצירות מופלאות אלה, אינן מושמעות עוד באולמות הקונצרטים.

חלקו השני של הקונצרט פתח עם "עתיד – עתיק" לגיטרה חשמלית, חליל ותזמורת סימפונית (2010) מאת רונן שפירא. יוסי ארנהיים על החליל – דיוק יוצא דופן ונגינתו, על הטכניקות השונות אותם דורש שפירא, באמת מתקרבת לשלמות. אין ספק כי גם ירון דויטש הפליא בשליטתו המקיפה על הגיטרה החשמלית.

לדידי, היה זה שיאו של החלק השני בקונצרט. שפירא הוא יוצר מרתק, מעמיק הבועט כנגד מוסכמות. יצירתו רושפת בלהט סימפוני. "עתיד – עתיק" מציגה שלושה היבטים מבחינת כתיבתה: פוליטונאליות – החבה רבות לסטרווינסקי, אוריינטליזם ומוזיקת רוק - בשילובם של הגיטרה ומערכת התופים המקובלים במוזיקת רוק וג'אז. יצירה זו אף זיכתה את שפירא השנה בפרס אקו"ם.

לאחר מכן, 'אומרים ישנה ארץ' (1967) של נעם שריף שזכה השנה בפרס ישראל היוקרתי. עיבודים מבריקים לשש נעימות עממיות; שלושה שירים של יואל אנגל ושלוש נעימות עממיות השאובות מהפולקלור האשכנזי והספרדי. הלחנתו אינה בגדר עיבוד תזמורתי בלבד, ושריף מעניק לנעימות נופך אמנותי מורכב בעודו משמר את האופי האנושי החם שבהם.