ספרים לכיפורים על הסכין

"המין האנושי", מאת רובר אנטלם

זהו אחד הספרים החשובים, המרתקים ומעוררי המחשבה שנכתבו כספרי זיכרונות בידי ניצולי המחנות במלחמת העולם השניה. רוברט אנטלם לא היה יהודי. הוא היה קומוניסט. כתיבתו אינה סנטימנטלית. גם אין בה שביב של קידוש השם או לאומיות - יש בה מחשבה ואחווה ואהבת אדם. כיצד מיטיב האיש הזה, בתוך הזוועות שעבר בבוכנוואלד ואחר כך בדכאו, להתבונן. כיצד הוא מפליא לכרוך יחד את בני האדם, קורבנות ומקרבנים, ולהישיר מבט אל עיניהם; להתאמץ בכל כוחו להבין ולפענח את העולם שאפשר את גורלם.

הספר נכתב ב-1947, והיה לטקסט מכונן לא פחות מזה של פרימו לוי בעולם המערבי, אולם לעברית תורגם רק לאחרונה. הסיבה לכך היא כנראה, שבישראל מתחילים ללמוד רק עכשיו להתבונן במלחמת העולם השנייה במשקפיים שדרכן האימה אינה מתוארת רק בדיכוטומיה ברורה של טובים ורעים, קורבנות ומבצעים. במשקפים הכורכות את בני האדם יחד בגורל אנושי אחד, יהודים ושאינם יהודים, "העולם של כולם". כדאי לקרוא את הספר הזה, כדי להבין שכך נהגו בני אדם, כך הם עדיין נוהגים. לא יהודים או צרפתים או גרמנים. לא ערבים או אמריקאים. בני אדם.

"היבטים של הזיווג הרוחני", מאת אלכסנדר גולדשטיין

אלכסנדר גולדשטיין היה סופר ומסאי מוערך ברוסיה. הוא היה יהודי שהיגר לישראל בשנות ה-90, וחי בתל אביב, ולאחר מכן בדירה קטנה בלוד עם אשתו. לפני כחמש שנים מת שם בגיל 49. בלתי ידוע, מבלי שזכה להכרה ספרותית או תרבותית כאן בישראל. הוא כתב ברוסית. ספרו היחיד שתורגם לעברית הוא אוסף רשימות העוסקות באמנות, בספרות, בפילוסופיה, בחייו כאן בתל אביב כמהגר.

כתיבה מהפנטת ומכשפת. "היבטים של הזיווג הרוחני"

כתיבתו של גולדשטיין מהפנטת ביופיה ובמורכבותה. מכשפת אפילו. אנרכוניסט בסגנון, בשפה, בתכנים, בשיח, כולם אינם מתיישבים עם המקום והזמן שחי בהם, ואף שלא מעט חומק בוודאי מעין הקורא, שקצרה ידו מלהקיף את טווח הידע ומרחב האסוציאציות העצום של הכותב (אולי זאת הסיבה שאיש לא העיז לכתוב כאן על הספר שום רשימת ביקורת), הקריאה ברשימותיו היא מסע התבוננות בלתי רגיל שכולו אמונה בתרבות, בהיסטוריה אנושית ובכוחה הגואל של אמנות מן הזמן והמקום הקשים קשים האלה.

"מוסקבה פטושקי", מאת ונדיקט יורפייב

התבוננות היא מילה רצינית, אבל מותר, גם ביום כיפור, להתגלגל מצחוק ממש. אין הרבה יצירות שמיטיבות להתבונן במצב האנושי מהספרון הזה, של "העצוב בשתיינים, קל דעת יותר מכל השוטים, אבל גם הקודר שבכל הנבלות, גם אוויל, גם דמון, גם קשקשן - הכל כאחד". ירופייב מדבר על גורלו של האדם, על עליבותו, על הצביעות ועל התעלות הנפש, על זכותו להשתכר כי הכל חרא, כל זה בפואטיקה מבריקה ומצחיקה עד דמעות.

לנסוע עם וניה ברכבת לפטושקי היא הזדמנות נדירה לחזות בכוח ההתנגדות האדיר של הרצון והמחשבה, גם במחיר איבוד הכרה והתבוססות בקיא של עצמך על רציף הרכבת. העובדה שהספר הזה הופץ באופן מחתרתי במשך כ-20 שנה ויצר סביבו מיתוס שלם שהגדיר את רוחו של דור, רק מחזקת את הטענה.

"מהר, לבד ועכשיו", מאת סירקה טורקה

 מפינית: רמי סערי 

"מהר, לבד ועכשיו". מלא באמונה שלמה

משוררת פינית נפלאה, עדינה ורגישה, מלאת אמונה שלמה, כמעט ילדותית. מרגשת. לפעמים הקרבה לטבע היא כל העניין. הנה שיר:

"ככוכב חיוור רץ הכלב לצידי, הסתיו נשר על פני השדות

והיער. ציפורים מאוחרות, אתן היודעות: לפעמים אפשר

להתקיים רק מעט מאוד, לפעמים כלל וכלל לא. אני מצמידה

את היער הזה ללחיי ככרית, בעולם הזה אני בבית רק כאשר

מתגלגלת מהכפר הסמוך נביחת כלב כפעמון זכוכית. הענן

עשוי להיות שחיף של כינור או ריצה קלה באלכסון הלאה,

אך ללב אין תכלית אם האהבה אינה חוצה אותו, אם

התשוקה אינה מכה באצבעות ובעיניים כברק. ידידי האיל,

ציפורים אחרונות: העכביש הזדנק מידי לחפש ברגלו הדקיקה

כאוויר. אני מוליכה איתי לעתים קרובות אבן ידידותית, הירח

משחק עם הדג, לשניהם סנפירי זהב, ויש אביבים שבהם

צווחות עופות המים עולות מהעומק כפעימות הלב. העננים

הנשארים כאן בסתיו והדקר הקטן בכיס האבן, אתם תישארו

עוד אחרי שאני אלך. אבל עפרי המשוגע יעוף אליכם כמו

עננים מצוננים. וכך נהיה שוב ביחד בכף ידו של השדה,

תמיד אהיה אצלכם, מתחת לפרח האוכמניות, לנצח."

"טיולים בפלסטין", מאת רג'א שחאדה

יותר מכל מבקש הספר הזה את השקט. את הפסטורליות של הטבע, המופרעת

על ידי כיבוש אכזרי ועוול ושלילת זכויות. במיוחד אחרי הקיץ, חשוב עכשיו להתבונן החוצה, אל המרחבים הללו ותושביהם המצויים על סף יאוש. רג'א שחאדה מספר על חמישה טיולים שערך במולדתו, בגדה המערבית, על כמיהתו אל נופי ילדותו שנרמסים בידי מפעל ההתנחלויות הישראלי ביד גסה, עולם הולך ונעלם שהגישה אליו עבור הפלסטיני הולכת ונחסמת.

שחאדה הקדיש את חייו למאבק משפטי נגד הפקעת קרקעות בלתי חוקית בידי מדינת ישראל. כואב לקרוא על כישלונו הצורב: "עכשיו הרגשתי בפעם הראשונה כמו שבוודאי הרגישו הפלסטינים שנשארו בישראל ב-1948 בוויכוחים איתנו, אחרי מלחמת 1967", הוא כותב על תחושתו לאחר הסכם אוסלו. "הם אמרו לנו: 'אתם לא יודעים שום דבר על ישראל. אנחנו יכולים לומר לכם מה עומד לקרות: הפקעות קרקע, תוכניות מתאר מפלות שיחנקו את עריכם ומיסוי לא הוגן שירושש אתכם.' ואנחנו היינו מביטים עליהם בהתנשאות וחושבים לעצמנו שהם חיו תחת שלטון ישראל זמן רב כל כך עד שנהיו לנתינים קולוניאליים ואינם מסוגלים עוד לפרוץ במחשבתם את גבולות המציאות הקלסטרופובית המצומצמת שלהם. הם בטח חושבים שישראל היא העולם כולו, היינו מתנחמים בינינו לבין עצמנו. הקולוניזציה השתלטה לא רק על אדמותיהם, אלא גם על נפשותיהם. מי רוצה להקשיב למנוצחים?" קריאה בספרו היא אולי התחלה של חשבון נפש.

מאיה פלדמן היא עורכת תרגום בהוצאת כנרת זמורה-ביתן החל משנת 2008, ולאחרונה הפכה לעורכת סדרת הפרוזה המתורגמת של ההוצאה, "מחברות לספרות".