למה מגיע לי כל ההייד הזה?

בשלב הזה כבר חצי מרשימת החברים בפייסבוק שלי שמו אותי בהייד. מדוע? האם זו חיבתי המוצהרת לשר ליברמן הגבר, נטייתי להעלות לינקים של שירי נקבות בוכיות? או שמא אלו סרטוני הלידה שמופיעים לכם בפיד בדיוק שחברי פוערים את פיהם לקראת ארוחת הצהריים? יצאתי לברר היכן שגיתי. התוצאות לפניכם.

כי אני משוררת

כלומר אני לא. אבל לפעמים המוזות שורקות באזני, ההשראה הולמת בראשי והמטאפורות נוחתות כמו לשלשת ציפורים על צלחתו של איל שני. איני מתכוונת להזיק או לפגוע, אלא למצוא דרך יצירתית למשוך את תשומת לבכם, לרגש אתכם ולגרום לשיערותיכם לסמור. הרי אם זה עובד בתוכניות הראילטי, למה שזה לא יעבוד במציאות שלי? כנראה בגלל שאני כותבת שירה כמו שאני חושבת ששירה אמורה להישמע; עמומה, סתומה ופתטית. אם הייתי במקומכם, לא הייתי עושה עלי הייד. אני האתנחתה הקומית שלכם.

כי אני מבינה ביחסים

לא לכולם יש תואר באמנות או במשפטים, לא כולם יכולים להעלות סטטוסים מרתקים על ספרי פנטזיה והקשר בינם לבין מבנה הממשל הבלגי, אבל כולם יכולים להיות דוקטור ביחסים בינאישיים. כל מה שצריך זה להכניס את המילים "גבר", "אישה" ו-"מי יותר?". לתוך משפט אחד ולחכות שאורות הנוטיפיקיישן ידלקו כמו אורות יום עצמאות. האמת היא, כשאני מעלה את הסטטוסים האלה אני בטוחה שזה יוציא אותי חכמה כמו קשיש ועמוקה כמו קבר. הרי אולי אני מבינה במשוואת דפרינציאליות, אך אני מבינה בלבבות אנשים, ואנשים אוהבים להגיב לשאלות יחסים. מי בעינכם יותר? גברים או נשים?

כי אני חיה בסרט דוקו

אין לי חיים. אתם יודעים את זה ואני יודעת את זה. הדרך שלי לכפר על כך היא לגרום לכם להאמין שיש לי את סדר היום הכי מעניין ועמוס פעילות. יש לי אפילו תמונה עם סלב. למה? "אתה מקנא - משמע אני קיים". אני מעלה סטטוסים מהשירותים, עושה צ'ק אינים בפורסקוור מבניין העירייה, מעלה תמונות של ארוחת החג ומתייגת את כל החברות שלי על תמונות המציגות הנאה מעושה. אני לא נעלבת מכך שאתם רוצים להסתיר את קיומי, הוא מזכיר לכם את תפלות חייכם.

כי אני מוארת

לא אכפת לי אם תעשו עלי הייד, לא אכפת לי אם תסירו אותי מרשימת החברים שלכם, לא אכפת לי אפילו אם תפתחו לי משתמש פייק בטוויטר: אני סולחת לכם כי אני קרובה לאלוהים ואני אדם טוב מכם. כוחות האושר שלי ינצחו את אפלת נפשותיכם. אם יש בכם אומץ, התייצבו מולי. אשטוף אתכם בזרנוקים של מוסרנות ואלמד אתכם לחיות נכון יותר. חוץ מכם, כולם אוהבים אותי. וזה בכלל לא קשור לעובדה שאני נראית מעולה, אני פשוט אופטימית ומקסימה ואני מריחה של אחוריים של חד קרן.

כי אני חושבת שהמצאתי מימ

אז מה שהבדיחות שלי הפסיקו להצחיק אתכם לפני שנתיים, זה לא אומר שאני צריכה להכפיף את ההומור שלי לטעמכם האישי. אני אחזור על אותה בדיחה שוב ושוב עד שכבר לא תדעו האם אני הזויה או מזייפת. אני אנדי קאופמן, ומה אתם?

כי היחסים שלי תלויים בחוץ כמו תחתונים בשמש

אני מאוהבת ואני רוצה שהעולם כולו ידע! שנים חיפשתי אהבה, ועכשיו כשמצאתי אותה, אני יכולה לזנוח את כל שאר תחומי העניין שלי ולהתעסק אך ורק בליחצן את מערכת היחסים שלי. מרגע שלבבותינו התחברו, כל השאר נעלם כלא היה. האהבה רצחה את עולמי הפרטי ואני מאושרת. אין לי יותר שאיפות, אין יותר לאן להגיע. אתם רוצים לעשות עלי הייד? בסדר. זה הרי רק בגלל שהבנתם שאין לכם סיכוי איתי עכשיו. 

כי אני בית חרושת לסטטוסים

אימון מביא לשלמות, ואני פרפקציוניסטית. אם כל יום אתאמן בהפצת מידע, מי יודע, אולי מישהו יציע לי את משרת החלומות: מומחית מדיה חברתית. לא אכפת לי אם תעשו עלי הייד, העיקר שלא תסירו אותי מרשימת החברים. כי השכר העתידי שלי ייקבע לפי כמות כרטיסי הפרופיל שאספתי.

כי פתחתי סניף של תנו לחיות לחיות

טוב, עכשיו אתם סתם רעים. אני מנסה לעזור לבעלי חיים שננטשו, וכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו זה "הו לא, עוד פעם כלב בלי רגל"? בושו לכם. אם הייתם מוארים כמוני הייתם יודעים שכלב עיוור זה אושר. אתם יכולים לתת אותו לבת הזוג שלכם במתנה, והיא תשכח לפחות לשנה שהיא בכלל רצתה ילד. אתן יכולות להפתיע את בן הזוג שלכם בגור כלבים חירש-אילם ולגרום לו להבין איך זה מרגיש שמתעלמים ממך.

כי אני פרובוקטורית בשקל

ציצים, ליברמן, חוטיני, עירום, סוציאליסטים חזירים. המטרה שלי היא לגרום לכם לחשוב שלא אכפת לי מה חושבים עלי. שזה כמובן מטופש, כי אם יש לי מטרה שכזו, זה בהכרח אומר שדווקא שאכפת לי. מאוד. הבעיה היא שכבר שכחתי במה אני מאמינה באמת. אוף, כהנא צדק: חייבים קודם לשים סטטוסים בטוויטר כדי לבדוק האם הם מעצבנים מספיק.