הורים סמרטוטים, לביאות סיניות: קרב חינוכי בין מזרח למערב
לפחות חמש שעות בכל יום אילצה פרופ' איימי צ'ואה את בנותיה להתאמן בנגינה, כשהיא מסתכלת בבוז על אמהות מערביות ותרניות, המפקירות את חינוך ילדיהן. בספרה "הימנון הקרב של אמא נמרה", שעורר סערה בקהילת החינוך העולמית, היא מפרטת את 101 הדרכים הנכונות לחינוך ילדים. פרופ' נמרוד אלוני מתייחס להוראות התפעול של צ'ואה
אין הרבה מושגים שזכו לעדנה וחזרו אל לב השיח החינוכי כמו הביטוי "סמכות הורית". מה שנחשב בכל התרבויות ולאורך ההיסטוריה האנושית למוסכמה שאין לערער עליה - היכולת של אב לכפות על ילדיו כל מודל של התנהגות - הפך בחברה המערבית הליברלית של המאה העשרים להתנהגות לא נאותה.
מעמדה שאפשרה לילד בחירה בין אלטרנטיבות מוגבלות, עברנו במהלך המאה העשרים למודלים חינוכיים המציבים את רצון הילד במרכז. בשלהי המאה העשרים נכתבו בבתי-ספר לא מעטים אמנות לזכויות הילד, שחלקן כוללות סנקציות על הורים ומורים בכל מקרה של כפייה חינוכית.
לא מורה - סחבק
יש מקומות בישראל בהם הגיעו מגמות חינוכיות אלו לשיא. חינוך ישראלי אידיאלי מאפשר לילד לבחור את הנושאים, קצב הלימוד ומידת ההשקעה המתאימה לאופיו וליכולותיו. ההורה המפנק, כמו המורה המתחשב, הם כלים שבאמצעותם נוכל לסייע לילד להגיע למימוש עצמי ולאושר.
לימודים בעל-פה, שינון, הטלת מרות וענישה על אי-עמידה ביעדים נחשבים לשיטות שעבר זמנן והן עשויות רק להזיק. בתי-ספר פתוחים הוקמו ברחבי הארץ. בבתי-הספר הממלכתיים הידרדר מעמד המורים כמקור סמכות.
הביטוי הסמלי למעמד המורה – קימת התלמידים בכיתה עם כניסתו – פינה מקום ל"סחבקיות" חינוכית. הורים מערביים מודרניים מגינים בכל מחיר על ילדיהם, תומכים בהם בכל מצב, מסרבים להטיל עליהם אחריות ונמנעים מלכפות עליהם ערכים. חופש הבחירה והרצון של הילדים עומד מעל לכול.
אלא שבתחילת המאה העשרים ואחת התברר, כי להעמדת הילד במרכז יש השלכות שליליות רבות. דילמות של חופש מול ציות, סמכות מול שוויוניות, אחריות מול הפקרות, ובעיקר שאלות של הישגיות מול בינוניות - שבו להטריד את המערכת החינוכית.
הורים ומחנכים התלוננו על אובדן הסמכות ההורית ועל אובדן שליטה. הם הסתכלו על התוצאות, על ההתנהגות, על יכולת ההתמודדות של הילדים ועל כישוריהם והישגיהם, ושאלו - האם לילד הזה פיללנו כאשר הצבנו את עצמאות הילד כאידיאל חינוכי יחיד?
אמא ונמרה
לאחרונה, באופן לא מפתיע, פרסמה אמא קרייריסטית ממוצא סיני בשם איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל שבארצות-הברית, ספר פופולרי בשם "הימנון הקרב של אמא נמרה", המתאר בפשטות ובעוצמה את הדילמות בין חינוך סמכותי ומכוון (אותו היא מכנה בשם הקוד "חינוך סיני") לבין אנרכיה והפקרות (שמכונות בפשטות "חינוך מערבי").
בלשון הרחוקה מלהיות תקינה-פוליטית, מאשימה המחברת את ההורים המערביים בפינוק מחליא, בהזנחה מדעת, בפחדנות ובהובלת דור שלם של צעירים אל בינוניות ושיממון אינטלקטואלי וחברתי.
מיד עם פרסומו הפך הספר לרב-מכר ועורר ויכוח סוער שמעורבים בו יצרים, טיעונים גזעניים ותרבותיים, עיסוק בסטריאוטיפים ודעות קדומות והצגת מגוון של שיטות חינוכיות אלטרנטיביות. אף שמדובר בספר פופולרי ולא אקדמי, הכריחה איימי צ'ואה כל הורה, כל מורה וכל איש חינוך לעצור ולבחון מחדש ומן היסוד את עקרונותיו החינוכיים ואת הדרך שבה כל אחד מאיתנו מגדל את ילדיו.
פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם, מחזיק קתדרת אונסק"ו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים ואב לשני בנים בוגרים, מודה כי קרא את הספר בעניין, וכי על אף שמדובר באוסף של אמירות שטחיות, פשטניות ופרובוקטיביות במתכוון, הספר גרם לו לבחון שוב אמיתות חינוכיות בהן הוא מאמין:
"חבר שלי, פרופסור בארצות-הברית שהוא חבר של איימי ובעלה, המליץ לי על הספר מיד עם פרסומו. בעלה של איימי הוא יהודי מבית ליברלי ומתירני, שונה בתכלית מאיך שהיא מתארת את הבית שלה. הספר בכוונה מקצין את האמירות שלו כדי לחדד את הדילמות, בעיקר את הנושא של ציות מול חופש.
היא מציגה שני קטבים. האחד, 'חינוך של אמא סינית', שיכולה כמובן להיות אמא יהודייה או אמא פולנייה - זה חינוך תובעני, כפייתי, שמרני ומסורתי, שכולו ממוקד מִשמוע, אימון והצלחה. מנגד, חינוך מערבי, הרואה בילד ישות בעלת זכויות - מעניקים לו חופש בחירה, הכול חפצים באושרו, מעודדים אותו למימוש עצמי ולא כופים עליו כל סמכות.
אגב, החינוך הסיני המסורתי, הקונפוציאני, אינו בהכרח מה שהיא טוענת שהוא. בתרבות הסינית אין ככלל את התובענות הנוקשה להישגיות. יש בה, לדעתי, יותר רצון לסדר, הרמוניה והיררכיה, ואדם צריך לגלות צייתנות וקונפורמיות לסדר".
חינוך לאנושיות
"יש בתרבות הסינית המסורתית גם מקום לאנושיות רבה, לדאגה לכבודו ולרווחתו של הזולת – דבר המתבטא בעובדה שהמילה 'אדם טוב' בסינית עתיקה היא 'אדם כפול שניים'. התכונה הכי טובה של האדם אינה תחרותיות אלא זולתיות, דאגה לאחר.
הסיניות שאיימי צ'ואה מציגה אופיינית במיוחד למהגרים, לחינוך של אנשים שצריכים להוכיח את עצמם כמוצלחים בחברה זרה. אצל אנשים כאלה האדם מתקיים ופועל כטיל מונחה קריירה.
בתרבות המערבית המודרנית התמונה שונה. האדם שנאמן לאמת שלו, נחשב לבעל מידה טובה. סוקרטס אומר שהוא אינו מחויב לנורמות החברתיות הרווחות, אלא לתבוניות ולמצפון. מיל טען שכדי להיות צייתן וחקיין, לא נדרש יותר מכשרון קופי. ניטשה אומר שהאדם אינו מחויב להיות ראשון, אלא להיות ייחודי.
התרבות המערבית המציאה את מושגי האוטונומיה, האותנטיות וכבוד האדם. הליברליזם המערבי הוא תובעני, אבל בצורה אחרת. קאמי אומר שחירות אין פירושה להוריד מעצמנו עול, אלא להטיל על עצמנו עול נוסף. במערב, להיות חלק מעדר זו הבושה הכי גדולה. בתרבות הסינית זה כבוד גדול.
הבעיה היא שהגענו לסוף המאה העשרים ונשארנו עם האינדיבידואליזם ללא הפרפקציוניזם – משמע, יש היענות לאתגרים אוטונומיים ואותנטיים בלי התשתית התרבותית העמוקה. מי שמוחק מסורות ומנסה להיות ייחודי מבלי שיהיה לו הבסיס הראוי, יירד מתחת לנורמה ולא יעלה מעליה.
השתלטה עלינו גישה מתירנית של ליברליזם פסיכולוגי ושיטות חינוכיות, הטוענות שהחיים הם בעצם חתירה למימוש עצמי, הנאה וכל פעולה המכוונת להשגת האושר – וזאת ללא דין וחשבון לאיכות או לעמקות של תוכני חיינו. "בדרך איבדנו את הסבלנות, ואם האושר אינו מופיע מיד - אנו מוותרים. החינוך המערבי שם את הדגש על כל האלמנטים הללו, בלי לבנות תשתית של משמעת עצמית, תשתיות תרבותיות וחברתיות ויכולת התמודדות ועמידה בקושי.
זה כמו שתיתן לילד לאלתר בגיטרה לפני שלמד לנגן. התוצאה היא התפרקות. צעירים ההולכים רק אחרי החשקים שלהם. הם נעים בעולם צרכני, שכל הזמן משווק להם תרבות ג'אנק ומותגים, וההורים, ששבויים בתפיסות ליברליות – מאמינים שאסור להתערב.
התוצאה, בחלק מהמקרים, היא אנשים שמנים, עצלנים ונרפים שאינם מסוגלים להתמודד. אלן בלום כותב על התרבות האמריקאית בספרו 'דלדול הרוח באמריקה', שהדור הנוכחי של הצעירים נרפה, ניהיליסטי והדוניסטי – דור שאבדה לו התשוקה, ומכאן גם המחויבות להוסיף לעולם אמת, צדק ויופי.
"איימי צ'ואה טוענת בדיוק את זה. היא אומרת: 'לכו לבדוק את הסטודנטים המצליחים באוניברסיטאות ותגלו שפרופורציונלית, הזרים, המהגרים והשונים הם המצליחים, ובשיעורי הצלחה גבוהים בהרבה מהממוצע האמריקאי הרגיל. אתם נכשלתם בפינוק ובמתן החופש שלכם. אנחנו עושים משהו יותר נכון מכם'.
מצד שני, לאיימי צ'ואה, כמו למחנכים מאסכולה רוסית למשל, יש אשליה שמערכת חינוך תובענית ופרפקציוניסטית, שמתמקדת רק בהישגים, תייצר אנשים יותר טובים. כאן, בעיני, הטעות הגדולה שלה. אין מערכת חינוך תובענית בעולם, כולל זאת הסינית, שגם מגיעה להישגים וגם שומרת על כבוד האדם. מערכות כאלה מפתחות ניכור ואכזריות.
במקום שבו כל הזמן יש צייתנות והיררכיה, במקום שאין בו רוך, נשאר בסוף רוע. לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה אדם מהסוג שהיא מתארת, שהוא - בעצם - נכה. אין את כל המרחב הפילוסופי של רפלקסיביות ביקורתית, ולא את מה שיורגן הברמאס מכנה 'האינסטינקט של התיקון העצמי'.
איימי מספרת על חינוך שתי בנותיה, שלפחות אחת מהן מורדת בסוף. כל הדיון סביב הספר עומד בסימן המתח בין ההפרזה של איימי צ'ואה לכיוון אחד וההקצנה שלנו כהורים מערביים לכיוון שני. הספר מציב מולנו מראה מוקצנת וחושף בפנינו, כיצד כל מיני דימויים מערביים הם בעצם מוקש שהטמנו לעצמנו. חשוב לעבור ולנתח את הדימויים האלו ואת הדרך שהיא מציגה אותם אחד לאחד".
איימי צ'ואה: ילדים אינם רוצים לעבוד מרצונם, ולכן צריך להתעלם מהעדפותיהם ולהכריח אותם לעבוד. בחירה אישית או בחירה חופשית אסורה בחינוך ילדים. אסור לתת לילד בררות, אלא להכינו במדויק לעתיד.
"אשתמש כאן בביטוי של ניטשה שאני מאמין בו, שחירות היא פונקציה של בשלות. כמו שאינך נותן למישהו ששחה רק במים רדודים לקפוץ למים עמוקים, כך אינך יכול לתת חירות למי שאינו יודע לבחור. צריך למצוא איזון בין הבשלות האישית לבין החירות. אין, לדעתי, ספק, שהאידיאל הוא אדם בן חורין המסוגל ורוצה להחליט מתוך משמעת עצמית. ילדים אינם כאלו.
ס. יזהר כתב על חינוך בלי חינוך לערכים מנחים - הוא חושב שלילד יש את הניסיון שיש ליזהר בגיל שמונים. ככה הורסים ילדים. איימי צ'ואה צודקת בתיאורים שלה – ככה הורסים ילדים. לילד אין את כל המטען המאפשר קבלת החלטות. לילדים צריך להקנות הרגלים, צריך ללמד אותם, ורק אחר-כך לבקש מהם להחליט.
ההורים חייבים להיות בעלי סמכות. הרבה הורים מערביים התפטרו מההורות. לכן יש כל-כך הרבה ספרים על שיקום הסמכות ההורית. אם ילד לא רוצה להוריד את הכלב לחצר, אסור לוותר לו. ילד צריך לדעת שלא הכול בחיים זה כיף. אולם כל מטרת הכפייה היא להביא לשחרור. אין ספק שהורים חייבים לבנות את הכוחות הפנימיים של הילד".
איימי צ'ואה: טעות להחמיא לכל שטות של הילד או לכל מעשה שלו. זה זלזול בילד. ביטחון עצמי אינו מגיע ממחמאות, אלא מהתמודדות.
"איימי צ'ואה מספרת בספר, שפעם הזמינה את אבא שלה לטקס שבו הילדה זכתה במקום השני, והאב אמר, אל תעשי לי יותר בושות כאלו. זה מוקצן. צריך להחמיא במידה. אסור לזייף במחמאות או להמציא אותן. אסור להיכנס למצב של פוליטיקלי קורקט, שבו אנו משתפים פעולה עם כל שטות שהילד עושה ומתפעלים מכל דבר טריוויאלי. כשאתה מחמיא סתם, בסופו של דבר אין לכך כל ערך. לא כל הקפצת כדור של ילד הופכת אותו למייקל ג'ורדן.
היא קולטת את המחלות הבולטות של אמריקה. טונות של בולשיט ביחסים. מורים מגיבים באהדה על כל אמירה של כל סטודנט. הכל מעניין, אפילו אם מדובר באמירה שטחית וחסרת ערך. הרצון להתנהג בסדר מרוקן מתוכן את המשמעות.
אדם צריך כל הזמן לדעת את מקומו ביחס למופתי ולאידיאלי. לא כל שרבוט הופך אותך לפיקאסו. בישראל זו קטסטרופה - האופק של המופתי נמחק, במיוחד בחינוך החילוני.
בחינוך הדתי יש אופק מופתי ואידיאלי (שתכניו אינם מקובלים עלי). ברור לתלמיד ישיבה מה האידיאל ולמה הוא שואף. מצד שני, המורה והתלמיד מחוברים ושווים בלימוד. התלמוד הוא פלורליסטי ופתוח. ביהדות יש מתח חזק בין המופתי לפלורליסטי, וזה יפה.
הצבא הוא דוגמה מצוינת בנושא ההתמודדות. הרבה ישראלים ששירתו ביחידות קרביות, נאלצו להתמודד עם קושי גדול. לאחר שעמדו במבחן, הם מרגישים שהם יכולים להתמודד עם כל קושי. האתגר שהם עמדו בו בהצלחה, נוטע בהם ביטחון שאי-אפשר לקחת מהם. טונות של מחמאות על אפס ביצועים יוצרות ילד מפונק, שכל רוח קלה תפיל בעתיד. הביטחון נבנה מתוך התמודדות ועל בסיס הישגים אמיתיים, ולא כתוצאה ממחמאות מזויפות".
איימי צ'ואה: הדרך הנכונה ללימוד היא שינון, תרגול ואימון ללא הפסקה. הכישורים החשובים הם אלו הנלמדים.
"המשפט הזה כשלעצמו מופרך. פינלנד וקוריאה הדרומית הן המובילות בעולם במבחני פיז"ה הבינלאומיים. קוריאה עשתה את הקפיצה הגדולה ביותר, אבל פינלנד עדיין מובילה. פינלנד היא מאוד מתירנית - אין מבחנים, אין פיקוח, הלימוד הוא פנימי ועצמאי, ובכל זאת היא המובילה בעולם.
פינלנד החליטה שחינוך הוא מנוע הצמיחה שלה: המורים עוברים הכשרה שנמשכת חמש שנים, וניתן להם שכר גבוה. מילת המפתח שם היא אמון באדם וביכולתו. זו מערכת שאינה מודדת כל הזמן הישגיות. אין שם שיעורים פרטיים אחרי בית-ספר, והם מגיעים למקום הראשון בעולם. זו אינה שיטה סמכותית. יש אצלם מינון נכון בין מתירנות למסורתיות וסמכות.
נציגים ממערכות חינוך המבוססות על שינון, כמו קוריאה ויפן, באים לאחרונה למערב ולישראל, כדי ללמוד איך מחנכים לעצמאות וליצירתיות. הם מבינים את מגבלות השיטה שלהם ואת המחיר שמשלמים על שינון ותרגול כערך עליון.
הראשון שקבע כי השינון הרסני הוא מישל דה מונטיין, שכתב מסה נפלאה בנושא. ויש לזכור כי מדובר בסוף תקופת הרנסנס. החינוך הראוי אז היה לשנן את הקלסיקה. אדם מחונך היה זה, שהכיר את כל הקלסיקה התרבותית עד זמנו.
אין כל חשיבות לזכירה ושינון, מונטיין טען, אם אגב כך נפגעות זהות האדם וחדוות החיים שלו. הוא אמר, אני מכיר הרבה אנשים שטומטמה רוחם משקדנות ושינון יתר. אבל אמר את זה אדם שהכיר בעל-פה את כל הקלסיקה. לגבי אדם כזה, החינוך אכן צריך להתבסס על עקרונות שאינם שינון, אלא רוך ופתיחות.
אבל לאנשים היום, צעירים שאין להם בסיס ידע והיכרות עם הקלסיקה, אי-אפשר להעניק את שאר הרוח. ההורים שלנו גדלו על קלסיקה ולימוד בעל-פה. אמי מצטטת ספרים שלמים. על הבסיס הזה הם יכלו להתמודד ולהצליח גם בבתי-ספר פתוחים וחופשיים. לילדים שלנו אין את הבסיס הזה. הם חייבים לשנן.
צריך להחזיר את האימון, התרגול והשינון למערכת, אבל במידה סבירה; לא עד כדי סבל. העבודה הקשה והשינון מביאים הצלחה, ובסוף גם מסבים הנאה. כאן צ'ואה מאוד צודקת. ילד שלומד להתמודד ומצליח, נהנה הרבה יותר מילד שריככו לו את המסלול. צריך ללכת בדרך ביניים – לקחת, למשל, שישה שירים של טשרניחובסקי ולבקש מהילד שילמד שיר אחד שהוא אוהב בעל-פה. חינוך הוא פיתוח היכולות האנושיות של הילד, ואם פיתחנו גם חשיבה ביקורתית וגם שינון, הרי שהצלחנו".
המאמר המלא התפרסם בגיליון 12 של כתב העת "אודיסאה - מסע בין רעיונות".
לפנייה לכתב/ת 
