יום כיפור בקהילה: מבקשים סליחה מהמתים
תופעת ההתאבדויות של צעירים בקהילה הגאה הולכת ונעשית שכיחה. הפעם מדובר בשני מכרים רחוקים של ג'וזף וקסלר. לרגל יום כיפור הקרב ובא, הוא מקדיש להם את הטור החדש שלו, ומנצל את הבמה כדי לבקש סליחה
גאווה בערוץ יחסים:
- קיצור תולדות החמות
- גבר הריוני
- גאווה? לא בבית ספרינו
- לא גבר ולא אישה
- מדברים על גאווה גם בפייסבוק שלנו
הפעם על השולחן: קיצם של החיים במעשה תחילה, או על פי ההגדרה המילונית - התאבדויות. מי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי לבקש סליחה. לכבוד יום כיפור שבא עלינו לטובה, החלטתי לאזור אומץ ולעשות זאת, לבקש סליחה מהמתים, כמובן. נכון, קל להתמודד עם אופי בעייתי כאשר לא ניתנת תשובה בחזרה, עם זאת קשה גם לשבת בחושך, להיזכר באדם שנפטר ולהעלות חרטות ותהיות על 'מה אם..."
לסיים את החיים במפתיע
בחודש שעבר התוודעתי לעובדה ששניים ממכריי הרחוקים שמו קץ לחייהם. שניהם היו שותפים לאותה נטייה מינית כמוני וכלפי בני מיננו, הגברים. השוני ביניהם – כל השאר. הראשון להתאבד היה בחור צעיר, בתחילת שנות ה-20 לחייו. הוא נודע כמאפר בתחילת דרכו, וכבליין מסיבות קבוע בחיי הלילה הגאים של תל אביב. מעולם לא היינו חברים, למעשה, אפילו לא החלפנו מילה באופן אישי, אך הכרנו וזיהינו זה את זה, בין מפגש להבא אחריו, באחד הברים בעיר.בזכות העולם הוירטואלי והעובדה שרשתות חברתיות הפכו למוקד בילוי קבוע, יצא לנו להתכתב פעם. אני חושב שזה היה לפני מספר שנים, כשהפייסבוק היה בחיתוליו, ולמרבית הגאים נראה כאלטרנטיבה איכותית לאתרי היכרויות ותיקים כמו אטרף.
הוא הציע לי חברות והתחלנו לדבר, שיחה קולחת ועניינית אל תוך הלילה. היו שם הרבה שאלות ראשוניות, סטייל ראיון אישי לפני דייט, ואיפשהו נכשלנו במקום הזה. לאחר אותה שיחה מעולם לא דיברנו וכפי שהזכרתי, אפילו שלום לא היינו מחליפים בעת מפגשים חברתיים.
כשבוע וחצי לאחר שהתאבד, מקרה נוסף הכה בתדהמה את הקהילה הגאה. הפעם דובר על גבר בגיר יותר, בסביבות גיל ה-30. גם הוא בליין מסיבות קבוע אשר נהג לפקוד את רחבות הריקודים של תל אביב בכל הזדמנות שרק ניתנה לו. כלפיי חוץ התמונה הציגה מציאות ורודה, משפחה אוהבת ועמידה, עבודה מכובדת, חברים טובים ומשעשעים ואפילו תחביבים מענגים ומהנים. כלפיי פנים משהו אחר התבשל, כאמור, שכן גם הפעם הסיבה להתאבדות נותרה עמומה.
שלוש שנים קודם ודרך חבר משותף, הכרתי אותו ונחשפתי מיד להכנסת האורחים הנדיבה שלו. הגעתי אל ביתו לאסוף את אותו החבר לערב צוות בעבודה המשותפת שלנו, והוזמנתי פנימה למשקה. במהרה כוסית אחת הפכה לארוחה, ולבסוף בילינו בביתו מספר שעות, נהנים, מכירים וצוחקים.
הקשר לא הסתיים באותו הערב ודרך החבר לעבודה נותרנו חברים של חברים. היה זה קשר לא מחייב שכלל בילויים מעת לעת עם אותו החבר, חיבוקים בעת מפגש אקראי ושיחות וירטואליות שטחיות. כמו בכל חברות, עליות וירידות מתקיימות ומאיימות על טיב הקשר, וכך קרה כי חברי הטוב וחברו התרחקו ובזאת נותק גם הקשר ביני ובינו.
התפספסתם מבעד לזרועותינו הצרות
המכתב השבועי הפעם מוקדש לאותן שתי נשמות אבודות שהחליטו לוותר על הג'ונגל הסוער שאנו קוראים לו חיים. לא אבקש מכם בבנאליות מוחלטת שתמצאו את השקט שלכם, גם לא אקווה עבורכם כי משכנכם החדש מוצב תחת השילוט – 'כאן גן עדן', ובטח שלא אדרוש מכם בחוצפה כי תשמרו עליי מלמעלה.למרות זאת, בקשה אחת אני מרגיש מחויב לבקש, והיא מחילה מכם. אני מצטער. אני והקרובים יותר אליכם נתנו לכם להתפספס מבעד לזרועותינו הצרות. תשומת הלב אינה סיפקה את מחשבותיכם העייפות, ועקב כך לא הצלחנו למנוע מכם לעשות את הצעד הזה.
כולנו חיים במרץ, משתדלים להספיק ככל שניתן, רצים ממקום אחד לבא אחריו, מפתחים קשרים, לומדים, עובדים, מפסידים ומרוויחים, מתקדמים, שועטים לעבר עתיד לא ברור, ולרגע קט לא עוצרים לחשוב ולהתבונן סביבנו.
אם היינו, ודאי שיכולנו לראות את המועקה, את הכאב והתסכול שבטח הרגשתם. את הקיצון שדחף אתכם, ולבסוף גם את השמחה - רגע לפני שכבר הבנתם שנגמר לכם הכוח להילחם, וויתרתם.
לא ידוע לי הרקע והסיבה למעשיכם, ובכנות, גם לא טרחתי לברר. הבשורה על מותכם הכתה בי כאילו היינו מקורבים יותר מהמציאות, והרגשתי כאב אישי ורגשי כאחד, עליכם. את יום כיפור הנוכחי אני מקדיש לכם.לוקח את הזמן החופשי שניתן לי על ידי הצום ומהרהר על קיומכם, חייכם ומותכם. הפעם כן אשתמש בבנאליות ואשמע בריפיט את "הקיץ האחרון", מהסיבה הפשוטה שהשיר מתנגן בראשי מאותו הרגע בו נודע לי דבר התאבדותכם.
אני בטוח שהדבר האחרון שמעניין אתכם בעולם בו אתם נמצאים כרגע, הוא לשמוע את סליחתי ובכל זאת אני חוזר עליה שנית.
נכתב בחדר חושך, בניסיון לבקש סליחה.
- הכותב מוציא לאור, עורך וכתב ראשי בפנזין האורבני התל אביבי "הכבשה השחורה".
לפנייה לכתב/ת 
