הנובליסט המוביל: אדוניס הסורי
המשורר הסורי לבנוני, עלי אחמד סעיד המוכר בשם העט: אדוניס, מוביל את מועדוני ההימורים בפרס נובל לספרות. רגע לפני ההכרזה על המקום הראשון, עצרנו לבדוק מי הוא המשורר שבחר לעצמו שם פיניקי והביע תמיכה בישראל
הענקת פרס נובל לספרות, שתתרחש ביום ה' הקרוב (6.10) היא עודנה אירוע מרכזי המעורר הדים ברחבי העולם, הן בבחירות עצמן והן במהלכים המקדימים. פרס נובל מוענק אחת לשנה לסופר שכתב את היצירה יוצאת הדופן ביותר בעלת נטייה אידיאליסטית. מרבית הסופרים שזכו בפרס לאורך השנים הגיעו מאירופה ועל כן מרענן לגלות שברשימות ההימורים השנה מוביל המשורר הסורי-לבנוני עלי אחמד סעיד אסבר, המוכר בשם העט: אדוניס.
אדוניס נולד ביום הראשון של שנת 1930 בסוריה, למשפחה מהעדה העלאווית. בהיותו בן עשרים וחמש, לאחר שסיים את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת דמשק, נעצר לחצי שנה בשל פעילותו במפלגת הימין הקיצוני, המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית. השקפותיו הפוליטיות השתנו בעקבות המעצר והוא התמקד בפרסום שירה כאשר עבר לביירות, ובין היתר ייסד את מגזין השירה "שִעְר" בשיתוף עם המשורר יוסוף אל-ח'אל.
ב-1975 עקר לפריז, בה הוא מתגורר עד היום, והחל ללמד ערבית בסורבון. לאדוניס יחסים מורכבים עם ישראל, שכן בצעירותו תמך ברעיונות להקמת אימפריה סורית בין היתר על שטחי ישראל. אולם ברבות השנים, האידיאולוגיה הפוליטית שלו השתנתה וב-1993 אף קרא לביטול החרם התרבותי על ישראל ויצירת קשרים בין ערבים ליהודים. התבטאות זו עלתה לו בסילוק מהתאחדות הסופרים הערבים בדמשק.
מזרח מול מערב
חרף אקט ההתאחדות, נותר אדוניס משורר מוערך ומרכזי; דבר שאינו ברור מאליו בעולם המערבי, בו מעטים הם היוצרים הערבים בעלי מעמד כה רם. לאדוניס קשר הדוק עם המשורר נתן זך, שאף תרגם שיר שלו, והם פרסמו אסופת שירים משותפת. בעוד ברחבי העולם זוכה אדוניס להכרה רבה - השנה אף הוענק לו פרס גתה לאמנויות והוא הסופר דובר הערבית הראשון שזכה בפרס - בישראל שירתו כמעט ולא תורגמה ופורסמה.
אדוניס פרסם למעלה מעשרים ספרי שירה. סגנונו מכונן את שם העט שלו, שכן הוא משלב בשירתו מוטיבים מהתרבות הפינקית העתיקה, שאדוניס הוא אחד מהאלים המופיעים בה. סגנונו הייחודי בולט במרחב השירה הערבית בכך שהוא שומר על כתיבה בתבניות מסורתיות, בעוד תוכן הדברים מודרני - ויוצר קונטרסט מעניין במיוחד. גישה זו של ישן וחדש, מזרחי ומערבי, משקפת את תפיסת עולמו של אדוניס.
ביטוי לכך ניתן למצוא בפעילותו והתבטאויותיו כנגד סגירת העולם המערבי לתרבות המערב. הוא ניגש אל המודרנה מתוך כבוד ורצון לשמור על המסורת, אך בד בבד רואה כי יש הכרח לפתוח את העולם הערבי ולאפשר בו יותר חופש. אידיאולוגיה זו, הניכרת הן בדמותו והן ביצירתו, חוזרת שוב ושוב ברשימות ומאמרים המתפרסמים בתקופה האחרונה בעיתונים ומגזינים, התומכים בזכייתו בפרס נובל השנה.
הגארדיאן הבריטי למשל, הקדיש כתבה שלמה שכותרתה: "מדוע אדוניס צריך לזכות בנובל".
לצד ההערכה האמנותית משירתו, מסביר כותב המאמר כי אדוניס מגלם בדמותו כיוצר וכאדם את משמעות פרס הנובל. יתרה מכך, הוא אף מצביע על המונופול שיש לסופרים אירופאים על הפרס, כאילו אין יוצרים אחרים הראויים לו גם במזרח התיכון או באפריקה לדוגמא ומצביע על אדוניס כיוצר חשוב, המעשיר את התרבות העולמית ביצירותיו הייחודיות.
הגישה הרווחת כלפי מכלול יצירתו של אדוניס היא של ראייה כפולה את המשורר ואת האדם. ביצירותיו הוא מכונן את תפיסת עולמו של שילוב בין הקלאסי והמודרני ועושה זאת באמצעים צורניים ותוכניים כאחד. ובה בעת, יצירתו מאפשרת לעמוד על דמותו כאדם, גולה פוליטי מזה שנה רבות אשר קורא להידוק קשרים תרבותיים, שלום וחירות, הן במקומות של דיכוי והן בין מדינות דמוקרטיות. בעוד הוא נשען על המסורת, מכבד אותה ומנחילה הלאה לדורות הבאים, אדוניס נתפס כסמל של מיזוג וכאחד היוצרים הערביים המקוריים, שאינם חוששים לצאת נגד המוסכמות בשם האמת, הצדק והאמנות.
