"אתה יודע, אני תמיד מדמיינת שאתה בא לבקר אותי בלילות. מגיע בחושך לחבק אותי. לפעמים, לפני השינה, אני מסתכלת על התמונה שלך ואומרת שהלילה אני מסכימה שתבוא לחבק אותי"

ואז כבר הייתי צריכה להתכונן למחר. כי אם זה יקרה מחר, כמו שאמרו, אז מי יגיע לבית של אמא? נתכנס שם כולנו, ושם גם נשב שבעה? מי יהיה שם איתנו כשנצפה בהחלפת השבויים והגופות בטלוויזיה? איך מתארגנים למעמד כזה? מגיעים אנשים, צריך שיהיה משהו לשתות.

פרידה. קרנית וראש הממשלה לשעבר, אולמרט(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ואז הלכתי לעשות קניות ובכל מקום נתקלתי באנשים מתלחששים ומצביעים. הרגשתי שאני הולכת עם פרוז'קטור עלי, והרגשתי רע. הלחשושים ליוו אותי מתחילת הפרשה. עד היום אני שומעת: "זאת אשתו של החייל ההוא, גולדווסר." חלק פונים אלי, חלק לא, אבל תמיד מגיבים בהמון אהבה והמון חום. היום הזה לא היה שונה, מה שהשתנה זו בעיקר התחושה שלי. הלכתי, והרגשתי פתאום שמסתכלים עלי ברחמים. אנשים אומרים לעצמם: "היא הולכת לשבת שבעה מחר." קניתי שתייה וקצת עוגות ולפידים נגד יתושים, וכוסות חד פעמיות, והרגשתי שכולם מבינים מה אני עושה.

בדיעבד, אני לא חושבת שאנשים באמת הסתכלו. הבעיה היתה אצלי. על ראש הגנב בער הכובע. ההרגשה הזאת שכולם מסתכלים עלייך וכולם מזהים אותך, וכולם יודעים למה את קונה עכשיו הרבה שתייה, וכולם מבינים מה הולך להיות, וזו תחושה נוראה. יש בזה מין סוג של פריווילגיה כביכול, העובדה שסוף סוף את בכלל יכולה להתכונן לשבעה. אבל כשמוות של קרוב נופל בהפתעה, מי בכלל מספיק לחשוב. פועלים כמו רובוטים. ופה הרגשתי פתאום כל כך חשופה. ובכל זאת הלכתי לבד. לא יודעת למה. הלכתי לסופר לבד, וראיתי משפחות בחופש הגדול, עושות קניות עם הילדים. וקונים לפיקניק או בשביל הבית, ואני עושה קניות לשבעה שבוודאי תהיה. אולי, לא בטוח.

אודי וקרנית בחתונה. "תהיה תמיד אישי הצעיר, הנצחי, המלווה אותי לאורך כל חיי"

ואז הרמתי טלפונים והזמנתי את האנשים למחר, כי החלטנו שבזמן החלפת השבויים יתכנסו אצל אמא רק המשפחה הקרובה וחוג חברים קרוב ומצומצם. והלכתי לישון בסביבות אחת בלילה, מותשת; אבל השינה היתה טרופה ומסויטת. ומוקדם בבוקר התעוררתי, לפני בוא התקשורת. ובשש וחצי כבר הייתי בדרכי מנשר לבית של אמא בנהריה, ובנסיעה כבר התחלתי לראות את החיילים. הם עמדו בכל צומת. שוטרים צבאיים ושוטרים רגילים, ודמיינתי שאני רואה את המתח ואת העצב גם בעיניים שלהם.

ואז התחילו להתאסף האנשים אצל אמא. ובדרך תפסו הכתבים את מיקי, והיא לא רצתה להגיד להם איפה אנחנו נפגשים כולנו. היא אמרה שהיא הולכת לעשות קניות בשביל אודי. אולי היא עוד באמת האמינה שהוא חוזר חי. יש דברים מסוימים שקשה מאוד להאמין בהם במאה אחוז, עד שלא רואים אותם בעיניים. גם סבתא שלי הגיעה. גם אותה תפסו הכתבים וניסו לראיין אותה. הגיעה המשפחה, הגיעו החברים שהזמנתי. היו שם חברים נוספים, גם כאלה שבמהלך השנתיים התקשו להירתם למאבק, אבל בבוקר הזה באו להיות עם אודי.

בחזרה הביתה. "ראינו כמו כל מדינת ישראל את מופע האימים" (צילום: AP)

ואז, בתשע בבוקר, התחילו לשדר בטלוויזיה את עסקת חילופי השבויים היוצאת אל הפועל. העסקה התחילה להתממש, ונסראללה הזמין את התקשורת לסקר את החזרתם של אודי ושל אלדד. ישבנו אילמים מול המרקע, בסלון בית אמא שבנהריה, וראינו כמו כל מדינת ישראל את מופע האימים של ואפיק ספא, ראש יחידת התיאום והקישור של החיזבאללה. הוא התרברב בפני התקשורת העולמית: "אתם לא יודעים מה מצבם, בעוד שנייה נפתח את הדלת ונגלה." משל היה קוסם בקרקס שעומד לגלות מה מסתתר מאחורי וילון מספר שתיים.

ואז הוא פתח את דלת הטנדר, וראינו את שני הארונות.

וכל הזמן הזה עמד לידו איש הצלב האדום ולא הוציא הגה. הוא לא מחה. גם לא כשאנשי החזבאללה הניחו לארונות לגלוש מהטנדר ושמטו אותם בזלזול אל הרצפה. ומיקי קמה והלכה בשלב הזה. היא לא יכלה להיות עדה לביזיון הזה. היא עלתה למעלה לחדר של אמא שלי, ביקשה שקט, לא רצתה אף אחד לידה. באיזשהו שלב היא קראה אליה את הבנים.

ואז נותרנו למטה, ממוסמרים למושבים, והמילים המעטות שהצלחנו לחלץ מהפה לא באמת כיסו על ההלם. לא היו צרחות. ולא היה בכי. היה רק הלם. כי עד שלא רואים בעיניים, אי אפשר להבין. ועדיין, עדיין לא ברור מה יש בפנים.

ואז, שוב ושוב, התקשרתי לעופר דקל, שאמר לי עוד לפני כן להיות איתו בקשר מתי שאצטרך. "אהיה זמין לטלפון שלך." באותו בוקר דיברתי איתו כבר בשש וחצי. הוא אמר לי שהוא נמצא באזור ראש הנקרה. דיברנו עוד כמה פעמים במהלך הבוקר, ומרגע שראיתי שהארונות כבר הגיעו לידי ישראל, התקשרתי אליו כל הזמן, כי רציתי לדעת מה יש בפנים. בהתאם לסיכום שלי עם אורלי, רציתי לראות את אודי אם מצב הגופה יהיה סביר. ועופר התפתל: "עוד לא פתחנו, חבלנים בודקים, אני לא יודע, זה לא אני, זה הפתולוגים." והבנתי שהוא מתחמק והתעקשתי: "מה לא יודע? תשאל באיזה מצב הם." אחד הדברים שטרדו את מנוחתי היה הפחד שהתעללו בגופתו, אבל עופר לא רצה לדבר על זה בטלפון, ובמצב כזה יש גם נוהל מסודר של הודעה למשפחות.

ואז אמרו לנו ששטרן או טו טו מגיע. ושטרן הגיע, וכינס את כל המשפחה הקרובה, והוצאנו את כל הנספחים החוצה. קודם לכן הגיע אלינו הביתה תא"ל אלי שרמייסטר, אליש, שבאותם ימים היה קצין חינוך ראשי. הוא היה המפקד שלי כשהייתי חיילת. הוא עזב הכול ובא להיות איתנו. אבל כששטרן כינס את כולנו אליש עלה למעלה, והחברים יצאו החוצה. ושטרן אמר שזיהו את הגופה ואכן מדובר באודי, ולא נגעו בהם ולא ביזו אותם, כי הם כנראה נקברו מיד לאחר שנהרגו, בעת החטיפה. ובגלל המלחמה לא הספיקו אפילו להוריד מהם את המדים וקברו אותם ככה, כמו שהם.

ואז עליתי למעלה, וכשאליש שאל מה קורה פרצתי בבכי מטורף. ובין היבבות הצלחתי איכשהו להגיד לו: "לא נגעו בהם." זה היה הדבר שהכי ניחם אותי בסיטואציה הזאת.

אודי וקרנית. "החבר'ה מקסימים ונורא דואגים לי"

ואז צרו עלינו הכתבים מכל עבר וניסו לחלץ תגובה מבאי הבית. וסוללת כתבים וצלמים ממש חסמה את הרחוב של אמא, וצבאה על שער הבית. הם הביאו סולמות ופרוז'קטורים ועשו הכול כדי לחלץ תמונה של יושבי הבית ברגע קבלת הבשורה וברגע שאחריה, כי כשהם רוצים משהו, הם מאורגנים עד טירוף. ועל האבל נוספו המבוכה והאי נעימות, כי אחרי הכול הצטופפו שם בחוץ, בין כל הכתבים, גם אנשים כמו איתי ורד או יוסי מזרחי, שליוו את המאבק שלנו מתחילתו, וגם צלמים ומקליטים שלמדנו להכיר ולזהות עם הזמן. והיה חודש יולי, חום אימים בחוץ, ואנחנו, שעם הזמן התקרבנו כולם, שוב מצאנו את עצמנו מהעבר השני של המתרס. לא רצינו להכניס אותם הביתה, אל תוך האבל הפרטי שלנו, אבל ידענו שהם עושים את העבודה שלהם, ולא היה נעים לראות אותם שם בחוץ, נוטפים מזיעה.

ואז אבא אמר: "תשמעי קרנית, זה בלתי אפשרי, הם לוחצים, הם פשוט חייבים משהו, בואי ניתן להם משהו, בואי ניתן תגובה, משהו קטן." וישבנו וחשבנו מה נגיד לכתבים, ואבא יצא ואמר שזה רגע קשה מאוד בשבילנו. ושאלו אותו מה קורה איתי, והוא רק אמר שהבית עצוב מאוד. הוא סירב להרחיב, וזה לא סיפק אותם, והם הוסיפו לחכות לנו. נתנו להם מים, וצלמת של אחד הערוצים ניגשה אל אחד מאיתנו וביקשה להיכנס הביתה לעשות פיפי. פתאום ראיתי אותה בתוך הבית ונורא התרגזתי, אבל היא ישר אמרה: "זה בסדר, אני בלי המצלמה, אני רק חייבת פיפי." ואז כולנו אמרנו, "בבקשה."

קרנית ואלוף במיל' אלעזר שטרן. "הוא אמר שזיהו את הגופה"(צילום: AP)

ואז נכנסו אלינו הביתה קצין העיר חיפה וצוותו, הצוות שהיה איתנו ביום הראשון של החטיפה. כי גם שם הרגישו צורך לסגור את המעגל, והיה לנו מאוד נוח להיות במחיצתם, כי הרי כבר הכרנו. התחושה היתה של שידור חוזר מהיום הראשון של המלחמה, אותו מקום ואותם האנשים, אלא שאז ישראל היתה במלחמה. והשעון הראה שכבר עוד מעט ארבע, ולא אכלתי כל היום והתחלתי להרגיש חולשה. אחי ורותם הביאו לי מהעיר מנה פלאפל, וברגע שהתיישבתי לאכול באו קציני העיר ורצו שנשב להכין את סידורי הלוויה. וידעתי שאם לא אוכל עכשיו כבר לא אכניס כלום לפה, אז אמרתי ש"בסדר, אבל אני חייבת לאכול קצת." אז הם אמרו: "זה בסדר, את תאכלי, אנחנו נדבר איתך." ושלמה ואני עלינו איתם למעלה, ותוך כדי השיחה על תהליך הקבורה, אני לעסתי קצת פלאפל.

מול אחמדינג'אד. "הגעגועים, אודי, כה קשים הם"(צילום: שחר עזרן)

ואז, ברגע שיצאתי מהדלת של אמא והלכתי בשביל לעבר המיניבוס, שמעתי את כל תקתוקי המצלמות ואת כל השאלות שהמטירו הכתבים, וממש לא התכוונתי להתראיין ברגע ההוא, הרגע שבו אני הולכת לראות את אודי. ושתקתי, והם צילמו אותי כאילו אני חיה בספארי. וכשצלם אחד מתקתק, כולם מתקתקים אחריו, כי חושבים שהנה משהו קרה. ואם אמרתי למישהו משפט - הם מצלמים. ואם הזזתי את היד - הם מצלמים. ואם העברתי משקל מרגל לרגל - הם מצלמים. וזה היה נסבל כל עוד הלכתי בשביל הפרטי של אמא שלי, אבל ברגע שיצאתי מהשער אל המיניבוס, הם חנקו אותי. אפילו לא ראיתי איפה הדלת של המיניבוס, ואבא גונן עלי ועזר לי ללכת, ונתן לי יד ואמר לי: "קרנית, משם," כי אני הלכתי בכלל לכיוון ההפוך. כמו חיה ניצודה. לא ראיתי כלום, בגלל ההבזקים והתאורה של המצלמות. ואז אנשים שם דחפו, והצלמים רבו ביניהם, וכשנכנסתי למיניבוס שמעתי שאחד מהם נפל, ומתוך המיניבוס, בדרך אל הארונות, התקשרתי ליוסי מזרחי כי פחדתי שקרה משהו לצלם שנפל.

ואז נסענו. והחושך התחיל לרדת ובתוך המיניבוס השתררה שתיקה.

ואז הגענו למחנה שרגא. וכל החיילים וכל השוטרים עמדו והצדיעו לנו, המשפחה.

והמקום היה מסודר לקראתנו. כל כך מסודר עד שאפילו מעבר קצר של חצץ שהוביל לכיוון האוהלים היה מכוסה בדשא מלאכותי, כדי שלא נצטרך לדרוך על החצץ.

והיו שם שלושה אוהלים לבנים וגדולים - אוהל לאלדד, אוהל לאודי ואוהל אחד לאורחים, למקרה שהמשפחה תרצה להתייחד עם יקירהּ. ובכל אוהל היה נר נשמה, והיו כיפות, ממחטות טישו, בקבוקי שתייה וכיסאות. ודבר לא נפקד.

ואז שלחנו את החברים לאוהל של החברים, ופגשנו את משפחת רגב שהגיעה לשם גם היא. והם שמעו את הבכי באוהל שלנו, ואנחנו שמענו את הבכי באוהל שלהם. מיקי ושלמה נכנסו ראשונים לאוהל של אודי, הוא לא נתן לה להיכנס לבד. ואחר כך הצטרפו אליהם יאיר וגדי, שני אחיו. ואחר כך הצטרפנו אליהם אנחנו, המשפחה שלי ואני, וכך היינו בעצם רק אנחנו, המשפחה הקרובה של אודי, והארון, עטוף בדגל ישראל.

"את האופנים שהבטחת לי ליום הולדת 30, קניתי בסוף בעצמי"(צילום: חגי אהרון)

ואחרי שהתייחדנו רגע עם הארון, נתנו אישור וקראנו לחברים של אודי מהאוהל של החברים, וכל מי שרצה להיכנס - נכנס. ואחר כך הגיעו גבי אשכנזי ואהוד אולמרט. הבנו שלפי כללי הטקס, הרמטכ"ל וראש הממשלה לא יכולים להגיע ללוויות של לוחמים, אבל הם באו לאוהל. והיה שם גם עובד יחזקאל, ושם גם פגשנו את עופר דקל לראשונה מאז ביצוע העסקה.

ואז שלמה והאחים אמרו קדיש, כי אנחנו לא דתיים ושלמה לא היה מסוגל לומר אותו לבד, וביקש מהבנים שיקראו איתו, ואמא שלי הקריאה הספד שהיא כתבה, כי אמרתי לה שבלוויה היא לא יכולה להקריא כי זה יהיה ארוך מדי.

ואז, כשנגמר הטקס הקצר הזה, ובפנים עוד נותרו החברים ועמדו ונגעו בארון, התחלתי לחקור את אורלי מה יש בפנים. היא הסבירה לי שתחת הדגל, הארון עטוף בטלית, והוא גם כרוך בסרט שחור עם הכיתוב "רס"ל אהוד גולדווסר" ומספרו האישי, ומיד ביקשתי שלפני שקוברים את הארון ייטלו בשבילי את הדגל, את הטלית ואת הסרט, למשמרת. היא אמרה לי שאני גם יכולה להכניס משהו לארון אם אני רוצה. אז ביקשתי שיטמנו שם תמונה שלי ושלו ביום חתונתנו, ותמונה של כל המשפחה שהדפסתי כבר קודם.

קרנית ואביו של אודי. "זאת אשתו של החייל ההוא, גולדווסר"(צילום: ודים דניאל)

ואז עברנו כל המשפחה, כל החברים והאורחים של אודי, לאוהל של אלדד, וכל האורחים של אלדד עברו לאוהל של אודי, כי הפכנו להיות משפחה אחת כזאת, וגם החברים הפכו להיות חברים של שתי המשפחות, וכולם מכירים את כולם. והסתובבנו כולנו בין שני האוהלים, בין שני הארונות, ולא מצאנו את מקומנו.

ואז, לפני שעזבנו, ביקשתי להיות איתו קצת לבד. כי בעצם עד לרגע הזה לא התייחדתי עם הארון. ואז הייתי שם רגע אחד לבד. רגע אחד של שקט. ובעצם, אני האחרונה שעזבתי את האוהל של אודי.

ואז נסענו הביתה, כי לקח הרבה זמן עד שעלינו חזרה לאוטובוסים, כי אף אחד לא מיהר להיפרד. ובבית בנהריה התכנסו כבר עשרות אנשים למן ההתחלה של השבעה. ומיד אחרי שחזרנו מההתייחדות עם הארון של אודי הגיע אל בית אמא שר הביטחון ברק, וביקש לשאת דברים בהלוויה. והאחים של אודי ומיקי לא מיהרו להסכים, כי כמו כולנו הם נרתעו מנאום פוליטי בהלוויה. אבל אני ידעתי שהרמטכ"ל וראש הממשלה לא יכולים להיות בהלוויה, וברק הוא הנציג הבכיר ביותר שיכול לנאום שם. והוא הבטיח לי: "אני לא אשא נאום פוליטי." כי הוא ידע שמזה אנחנו חוששים. ואמרתי לו שאשכנע את המשפחה, ובסוף הוא באמת נשא נאום מקסים ונוגע ללב. עניין לא קל, לא פשוט, בטקס שכזה.

ורק אחרי חצות יצאתי מהבית של אמא ונסעתי לנשר, כי הייתי צריכה להעביר את הלילה שלפני הלוויה בבית שלי, במקום שלי. ואמא ניסתה לשכנע אותי להישאר, אבל שום דבר לא עזר לה, ואספתי את הכלב ונסענו הביתה. וגם בלילה הזה בקושי ישנתי, לא ממש הצלחתי להירדם, אבל מוקדם בבוקר הוצאתי את הבגדים השחורים שהכנתי, העמסתי את הכלב, ונסעתי לבית של אמא בנהריה, לפני שהכתבים יעוטו עלי שוב בכניסה.

אודי במדים. "אנשים באו ללחוץ יד, לתת חיבוק"(באדיבות מבט, ערוץ 1)

והלוויה של אודי נקבעה לשעה עשר, כי לא רצינו שיהיה חם מדי. ובתשע כבר היינו צריכים לצאת מהבית, לקחת את הארונות ממחנה שרגא. ורגע לפני שהמיניבוס יצא, ראיתי פתאום את דפנה, שעמדה שם בחוץ חסרת אונים, כי איכשהו היא לא הופיעה ברשימה של נוסעי המיניבוס, כי בינתיים כבר הספיקה להשתחרר מהצבא, וכבר לא היתה רמ"ח נפגעים, ואנחנו עוד לא היינו רגילים לזה, כי בדרך כלל הקצינים והחיילים היו מאורגנים עצמאית. וקלטתי אותה בחוץ כשהמיניבוס התחיל לנסוע, וצעקתי לו לעצור, וביקשתי שיפתח את הדלת וקראתי לה: "דפנה, מהר, בואי תעלי." והיא אומרת שזה אחד הדברים שהיא לא תשכח לעולם.

ובדרך לשם ישבתי ליד שלמה, בשורה הראשונה של המיניבוס, וראיתי את השלמה החזק הזה, את אבא של אודי, שבמהלך כל השנתיים האלה לא נשבר לרגע, ראיתי אותו לאט לאט מתחיל להתפורר. ולא יכולתי לעשות כלום, רק לחבק אותו חזק.

ואז שוב הגענו לאוהלים, ושוב פגשתי שם את החברים של אודי מהמילואים, אלה שהיו איתנו גם אתמול. אבל היום הם לבשו מדים, כי הם התנדבו להיות אלה שנושאים את הארונות. והנה הם, השלוֹכים מהמילואים, במדים חדשים ומצוחצחים ומגוהצים, כמו שאודי לא היה לובש בחיים בשביל הפרינציפ.

והם העמיסו את הארון מהאוהל אל הקומנדקר, וסביבו כבר סודרו הזרים, והם עמדו בדום מתוח, ושלמה והבנים שוב אמרו קדיש והרב נשא תפילות, וזאת היתה הפעם האחרונה שבה יכולנו לגעת בארון. ודבר לא הכין אותנו למה שחיכה לנו בחוץ. נסענו מאחורי הקומנדקר, וכל העיניים של האנשים בדרך היו נשואות אלינו. ובחזית הקומנדקר נסעו רכבי ליווי של המשטרה הצבאית ופינו את הדרך, כי אסור לעצור את הקומנדקר בדרכו אל בית הקברות. ואנשים עצרו את המכוניות שלהם ויצאו מהמכוניות שלהם והצדיעו לקומנדקר, וראיתי אנשים בתוך המכוניות ממררים בבכי. והגענו לבית העלמין הצבאי הקטן של נהריה והוא כבר המה אלפי אנשים, ואף פעם לא ראיתי אותו עמוס כל כך, למרות שהכרתי אותו מצוין, כי אודי ואני הלכנו אליו בכל יום זיכרון כדי לכבד את הנופלים, והפעם אני הלכתי אחריו. אחרי הארון שלו.

ואז התחיל מסע הלוויה הרגלי, והלכנו אחרי הארון. ואחי שם, מחכה איתי, מלווה אותי ותומך בי כל הדרך. הוא חיבק אותי והלך איתי ביחד. ובדרך ראיתי המון אנשים, אבל לא הצלחתי לזהות פתאום אף פרצוף. ואז הגענו למקום והתיישבנו, וראיתי מולי את הבמה של הצלמים, וראיתי את הפודיום של הנואמים, והתחיל הטקס. ושלמה שבור. ואני רואה את שלמה שבור. והארון הורד אל הקבר, והנה כיסו אותו באדמה. ובדממה שהופרה רק בקולם הנורא של האתים המתחככים בחול בדרכו אל הבור, ראינו על הארון מין חרק כזה, או מרבה רגליים, מתרוצץ ללא כיוון לאחר שהוחרד ממחבואו, ומישהו הכי קרוב אלי, שעמד לידי, מישהו מהמשפחה, מה זה משנה מי, אמר לי: "הנה, כבר יש לאודי חברים," כי ככה אנחנו במשפחה.

בעצרת למען שחרור גלעד שליט. "ואני, מה המקום שלי?"(צילום: אמיר כהן)

ואז קראתי את מכתב הפרדה שכתבתי לאודי, האחים שלו צמודים אלי והחברות שלי כל הזמן מושיטות לי טישואים. אמרתי לו:

שניים עשר ביולי אלפיים ושש, תשע ושלוש דקות. והזמן עצר מלכת.

בבוקר ה 12.7.2006, בנקודה 105 שבגבול הצפון, התחיל מסע עבור שנינו, אתה ואני. אנחנו, המשפחה ואתה. כולנו, המדינה ואתם.

טוש אהובי,

אומרים שהזמן עושה את שלו, מרפא ומגליד פצעים. האומנם?

חלפו שנתיים מאז אותו רגע משתק ומקפיא, שבאבחת סכין אחת חתך את עורק חיינו המשותפים.

אותו רגע בו הגרוע מכול הפך למציאות מאיימת, דורסנית - מציאות חדשה ומפחידה שאילצה אותי, את כולנו, לשנס מותניים ולצלול לתוך עולם אפל וסבוך שלא הכרנו עד לאותו היום.

עברנו שנתיים קשות, מלאות תהפוכות, עליות ובעיקר מורדות, תקוות ואף אכזבות.

האמנתי וקיוויתי שיגיע הרגע בו אוכל להתעורר ולומר שהכול היה אך ורק חלום. חלום רע - אבל רק חלום.

האם הזמן, טוש, אכן ירפא את הפצעים?

יצאת לדרכך באותו בוקר, מחייך ונכון למשימה כתמיד. מבחינתך, היה זה עוד בוקר רגיל בו התייצבת לשרת את מדינתך. בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך היתה זכות גדולה. מעולם לא היססת, לא ניקר בך החשש וספק לא היה בלבך לגבי חשיבותה של המשימה, של ההגנה על המולדת. מילים אלו לא היו סיסמאות ריקות מתוכן עבורך.

היכן מוצאים, טוש, אנשים כמוך, היכן מוצאים אותם?

בשבת, כמה ימים לפני המקרה, לא העלינו על דעתנו שזו הפעם האחרונה בה אנו מתראים. החיבוק לפני צאתך היה חם, אך רגיל. הנשיקה היתה אוהבת, אך חפוזה. מילות הפרדה היו אישיות, אך עם זאת יומיומיות. דבר לא רמז על העתיד להתחולל.

סלח לי, אישי היקר, על כך שאין אני מונה כאן את מעלותיך הרבות, את אישיותך ויופייך הפנימי הכה נדירים, שהיו כנר לרגלי וליוו אותי בכל צעד ושעל במאבק להשבתכם. אין זה הזמן והמקום לעשות זאת.

ברשותך, אהובי, את הפרדה הכואבת והאישית אעשה בדרכי שלי. באופן שגם אתה היית בוחר לעשות, לו רק יכול היית להשמיע את קולך.

אותו קול נעים ומרגיע, סמכותי ויודע כול, אוהב ומלטף... קול שליווה אותי מהרגע הראשון בו זכיתי להכירך ועד יום לכתך.

האם הזמן, אהוב לבי, אכן ירפא את אותם פצעים עמוקים ומדממים?

קשה להאמין שכבר חלפו ועברו להן שנתיים. בלהט העשייה ובאינטנסיביות שבה התרחשו דברים, מצאתי עצמי לא פעם עוצרת לרגע וחושבת כיצד היו ממשיכים חיינו להתגלגל, לו רק היינו יחד.

כיוון שאין בידי לעשות זאת, נאלצת אני, כפי שאתה ציווית עלי, לשאת מבט קדימה לעבר העתיד. עתיד הנמצא, למעשה, מזה זמן כבר כאן. אמנם בלעדיך, אהובי, אבל יהיה זה לעולם איתך.

אז האם באמת לקוות ולהאמין, שהזמן מרפא את המכאובים?

במהלך התקופה הארוכה בה נעדרת, וככל שחלף הזמן, הפכו פניך לנחלת הכלל. אודי, האדם הפרטי, אותו אודי שלי, היה לפתע אודי שלנו. של כולנו. זכורות לי שיחות שערכנו בעבר, שיחות בהן הבטחתי להביא עבורך את הירח. על כן, בצער רב אני שואלת:

האם ייתכן שדווקא במשימה חשובה זו אכזבתי אותך?

שניים עשר ביולי אלפיים ושש, תשע ושלוש דקות. והזמן שלך עצר מלכת.

בבוקר ה 12.7.2006, בנקודה 105 שבגבול הצפון, התחיל מסע עבור שנינו, אתה ואני. אנחנו, המשפחה ואתה. כולנו, המדינה ואתם.

היום, מסע זה של כולנו תם והגיע אל קצו. אנחנו, אתה ואני, עוברים למסע הבא, למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא, דומם אך פעיל, חבוי אך מניע, נסתר מעיני כול אך גלוי לי בכל עת. אתה תמשיך להיות הקול הפנימי השני שלי. תהיה תמיד אישי הצעיר, הנצחי, המלווה אותי לאורך כל חיי.

שבעה עשר ביולי אלפיים ושמונה, צהרי היום, וזמן חדש מתחיל את ספירתו.

מספידה את אודי. "זמן חדש מתחיל את ספירתו"(צילום: חגי אהרון)

ומיד אחרי הדברים שלי, כך הכינה אותי אורלי, פצח מטח יריות הכבוד. ועמדתי ליד הקבר, וחיילי המשמר עמדו לידי וירו לי ליד האוזן, ואורלי החזיקה אותי מצד אחד, ושולי מועלם, אלמנתו של משה מועלם שנהרג באסון המסוקים, אישה שלא ראיתי מעולם קודם לכן ובכל זאת באה להיות איתנו היום, החזיקה אותי מן הצד השני. ולרגלינו נפלו התרמילים של כדורי המטח חסרי הקליע. ואורלי הרי הספיקה להכיר אותי, ועוד לפני שהספיקו לנחות על הקרקע, היא אמרה: "אל תדאגי, אני אאסוף לך." ונדמה לי שלא הייתי היחידה שאספה תרמילים ממטח הכבוד, אבל היה לי חשוב לקבל אלי כל דבר שהיה שם. כל זיכרון מוחשי מההלוויה. ותרמיל אחד ניצב אצלי ליד המיטה עד היום, כי הרבה מאוד זמן הלכתי איתו בתיק, עד שפעם אחת לקחתי אותו לחו"ל, ובשיקוף שאל אותי הבודק הביטחוני: "מה זה?" והראיתי לו את התרמיל ואמרתי: "זה תרמיל ריק." והבודק אמר: "אני לוקח לך את זה." אבל אני עניתי: "אין מצב." ולמזלי זיהה אותי הקב"ט והבין מיד, והורה לבודק, "תן לה, תן לה. לכי עם זה. סעי." ואמרתי לו: "המון תודה, אני מבינה שאתה מבין אותי." ולקחתי את הדברים והלכתי. הבודק לא הבין כלום ושאל את הקב"ט: "אבל למה?" והוא ענה לו רק: "תן לה, אחר כך אני אסביר לך." ומאז לא הסתובבתי עוד עם התרמיל בתוך התיק.

ואז נגמרה ההלוויה, וניגשו אלינו הרבה מאוד אנשים שבאו מכל הארץ, חרף העובדה שדווקא באותו יום הושבתה הרכבת. והדרך הביתה ארכה שעה, כי אמרתי שאני רוצה ללכת ברגל, לא בהסעה. אנשים באו ללחוץ לי את היד, לתת לי חיבוק, לנחם, להגיד מילה, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לברוח. אז נשארתי שם, לתת להם לחבק, ללחוץ להם את היד, לקבל מהם את החום ואת האהבה שהם רצו לתת. חם, יולי, אני מזיעה. גם האנשים מסביב מזיעים. ובעצם לא רציתי אף אחד, חוץ מאודי שחסר. אבל ראיתי שאנשים עומדים ומחכים, אז מה, אני אברח להם?

ואז, לקראת הסוף, באה אלי אישה. עיתונאית וסופרת, שהכרתי בשמה. וכשהתחלתי ללכת הביתה היא לא עזבה אותי. והלכתי מבית העלמין הביתה, והיא שוחחה איתי, ואני עניתי לה לשם הנימוס, עד שבאיזשהו שלב ביקשתי שישחררו אותי ממנה, כי לא היתה לי סבלנות. למרות שהיא ידעה שאני לא מוכנה להתראיין, ולמרות שהיא אפילו היתה לידי כשסירבתי להתראיין לטלוויזיה - ואמרתי לה: "את נורמלית? הרגע קברתי את הבעל שלי, את מצפה שאני אתראיין עכשיו?" למרות הכול כל הזמן הזה האישה ההיא עמדה לידי ודיברה איתי, ולא אמרה שזה לצורך ריאיון. ובשעה שכל הכתבים נשארו מחוץ לבית, היא נכנסה לתוך הבית, כי לא התנגדתי שהכתבים ייכנסו הביתה לנחם, רק לא בתור כתבים - בלי העט, בלי העיפרון, בלי המצלמה, בני אדם. והיא היתה היחידה שלא כיבדה את זה, ופרסמה כתבה באחד העיתונים. אחר כך היא התנצלה, אבל להבא אדע ממי להיזהר.

ואז התחילה בעצם השבעה, והאהבה שהציפה אותנו בבית הקברות חיבקה אותנו גם כאן, והבית של אמא התמלא באלפי אנשים שהגיעו מכל הארץ. אנשים שנסעו כמה שעות רק בשבילנו. מאשקלון, משדרות, מהקסאמים. באו שתי בנות מאשקלון, בעשר וחצי בלילה. התנצלו שהגיעו מאוחר כי נסעו באוטובוסים, ורק רצו לתת חיבוק, להגיד שהן משתתפות בצערנו. ואחר כך הן רצו ללכת, ולא נתנו להן. רצינו שיאכלו משהו, שינוחו, הרי אי אפשר ככה. ושמנו שם ספר מנחמים שכולם כתבו בו. אורה לפר מינץ, שגם היא אם שכולה, נתנה לנו את הרעיון הזה.

ובהתחלה תכננתי לחזור כל יום לנשר, לישון בבית, אבל זה היה מאוד קשה, אז נשארתי אצל אמא עד סוף השבעה. ביום האחרון של השבעה חליתי, כי כל השנתיים האלה אמרתי תמיד שכשאודי יחזור אני אהיה חולה. חי או מת - כשאודי יחזור אני אהיה חולה. ודאִי. כשכל המתח ישתחרר. כי כל השנתיים האלה לא הייתי חולה אפילו דקה אחת, לא יכולתי לנוח לרגע, לא יכולתי להרפות לשנייה. והנה, סוף השבעה ואני מרגישה קצת מקוררת. בהתחלה חשבתי שזה מהמזגן, אבל במשך שלושה שבועות רצופים הייתי חולה ממש. עם חום וכאבים בכל הגוף. ולא נכנעתי למחלה מהר. דווקא. כבר בהלוויה אמרתי לחבר'ה מקבוצת הרכיבה שלי באופניים: "הכי מהר שאפשר אתם שמים אותי על האופניים. אל תוותרו לי, אל תיתנו לי לשקוע בתוך הדיכאון." ובאמת, בתום השבעה חיכיתי לעלות כבר על האופניים, כי הרכיבה תמיד חיזקה אותי, אבל עכשיו לא יכולתי לנשום, בקושי יכולתי לזוז. אבל אחרי שבוע וחצי, כשראיתי שאני פשוט לא מצליחה להחלים, אמרתי לעצמי, אין מה לעשות, אני לא יכולה עכשיו להיות בבית עד שזה יעבור, והחלטתי שאם המחלה לא נגמרת, אני שורדת יחד איתה. אז עליתי על האופניים. חולה.

אחרי

את האופניים שהבטחת לקנות לי ליומולדת שלושים, שבוע לפני המילואים האחרונים, קניתי בסוף בעצמי, ליומולדת שלושים ואחד. לא אופני כביש, אל תדאג, אני זוכרת שפחדת שאדרס. אופני שטח כמו שסיכמנו. לא, לא הכי יקרים. הלכתי בסוף על ספשלייזד בצבע אדום לבן, כי זה מה שהיה. אחרי חודש הבנתי שאני ממש נהנית, אז החלטתי לשדרג לסנטה קרוז בלור XC. מכיר את הדגם הזה? לאירובי לא חזרתי, למרות שיסמין ניסתה לגרור אותי כמה פעמים. לא היה לי ראש למוזיקה ולקצב ולפיזוזים שם, ובטח לא למבטי הרחמים. מזלך שאתה לא צריך להתמודד עם מבטי הרחמים. לקח לי קצת זמן לעלות על האופניים, אבל בסוף חבר טוב גרר אותי לרכיבת שטח, בבוקר שבת אחד. בחוץ היה עוד קצת קריר, ולי פתאום היו שלוש שעות לעצמי, הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת. סביב הכרמל עם הריח הזה של הבוקר, שכבר שכחתי איך הוא מרגיש, והאדרנלין, והזיעה, והרגעים הקצרים של הפחד בירידות, ואחר כך רגשות האשם על בזבוז של שלוש שעות, כי יכולתי לישון בזמן הזה, או ללמוד, לקרוא, לדבר עם מי שצריך, אפילו ששבת בבוקר ומוקדם. אחר כך תפסתי את עצמי, והבנתי שהזמן הזה על האופניים העניק לי כוח להמשיך במאבק כל השבוע אחר כך, העניק לי כוח להביא אותך. המון מחשבות הסתדרו לי כשרכבתי על האופניים, אז בעצם לא בזבזתי זמן. אתה מבין?

אתה יודע איך אני, כשאני נדלקת על משהו. מהר מאוד השתלבתי בקבוצה של רכיבת שטח, רוכבי הברון קוראים להם, ורכבתי איתם כל שבת, משש וחצי עד תשע וחצי בבוקר. בפעם הראשונה לא הייתי כל כך בכושר, והיתה עלייה קשה, ואני יורקת דם, ואז עקף אותי מישהו וזרק לי: "את צריכה להגביר קצת את המהירות." שמעתי את זה ונבחתי עליו בחזרה: "אם זה לא טוב מה שאני עושה, אני יכולה פשוט לא לבוא." שנינו צוחקים על זה עד היום. קוראים לו יוקי, הוא מבוגר ממני בהרבה, הוא יכול להיות אבא שלי, אבל הפך לחבר טוב. מה שהיה הכי נחמד זה שהוא בכלל לא ידע מי אני עם הקסדה ובגדי הרכיבה. זה מה שכיף באופניים, האנונימיות. בחדר הכושר, מיד ידעו מי אני. על האופניים אף אחד לא יודע, חוץ מהחבר'ה שאיתם אני רוכבת בקביעות. פעם אחת מישהו שמע את הקול שלי ואמר: "את אשתו של אודי, לא?" רק לפי הקול הוא זיהה.

ההתמכרות שלי לרכיבת שטח היתה מהירה מאוד. מימי שבת בלבד הגדלתי את המכסה והתחלתי לרכוב גם בשישי בבוקר וגם בשבת בבוקר, ואחרי חודשיים אותו בחור שנבחתי עליו אמר לי: "תשמעי, אם את רוצה, אנחנו רוכבים גם בימי שלישי בלילה, עושים רכיבות לילה בשטח." ונורא התלהבתי. בלילה האוויר שונה, הריחות שונים, חיות יוצאות החוצה, ארנבים חוצים את השביל, חזירים הורגים אותנו מפחד, וגם במבי, מלא במבים היו שם. והיו פעמים שכמעט עליתי על נחש. אל תהרוג אותי, באמת שניסיתי בהתחלה להסתפק בפנס פשוט ולא לקנות את הפנסים שהם רוכבים איתם, שעולים משהו כמו חמש מאות דולר הפנס, אבל הגעתי למסקנה שאין ברירה.

החבר'ה מקסימים ונורא דואגים לי. הם תמיד אומרים, "מרגע שאת פה ואת עם בגדי הרכיבה ועם הקסדה ועם הנעליים, את רוכבת כמו כל השאר. לא שואלים אותך שאלות, לא מתחקרים, לא מציקים לך. את כמו כולנו. נתעניין בך כמו שכולם כאן מתעניינים בכולם, כן? אבל לא יותר. וגם נדרוש ממך בדיוק כמו שדורשים מכולם." פעם, כשאנגלה מרקל באה לבקר כאן ונפגשנו איתה, הפגישה קצת התעכבה. זה היה יום שלישי אחר הצהריים, ועד שיצאנו מירושלים כבר הייתי בלחץ. והמונית זחלה, ואני רק רציתי להספיק להגיע הביתה, להתארגן ולצאת לרכיבת השטח. ואמרתי לחבר'ה: "תשמעו, אני מאחרת, אז מקסימום אני אפגוש אתכם בדרך." והם אמרו: "נחכה לך." לא זוכרת אם איחרתי בסוף או לא, אבל הם אף פעם לא שאלו אותי למה. הם ידעו שאני לא משחקת.

אחרי ההלוויה כבר לא הסתפקתי בשלוש רכיבות בשבוע, אלא המשכתי לארבע וחמש. קרעתי את השטח וחרשתי כל פינה בהר חורשן ובמרכז מירב, שם יש המון דרופים. דרופים זה סלעים שממש אפשר לקפוץ מהם עם האופניים, וזה כיף לא נורמלי, ואפילו פתחתי שם את הסנטר. היית נקרע מצחוק. אני ורביעיית גברים עושים "דאון היל" באיזה "סינגל" קצת מאתגר, ולא לקחתי את הירידה נכון או משהו, והדרופ היה גדול יותר ממה שהבולם יכול היה לספוג, ובקיצור התהפכתי כולי באוויר, נפלתי על הסנטר, וקודם כול בדקתי שכל השיניים ישנן ושאני בסדר. ועוד כשאני באוויר כבר אני צועקת: "לא קרה לי כלום, לא קרה לי כלום." ואז התחלתי לדמם וכולם נלחצו נורא. ואחד אמר, "את צריכה תפרים," ואחר אמר, "לכי לבית חולים," ועוד יותר הלחיצו אותי עם התגובות שלהם מאשר הפציעה עצמה. יומיים אחר כך הייתי צריכה לטוס לחו"ל, להרצות באיזה מקום, ונסעתי עם הנפיחות בסנטר ועם פלסטרים שמסתירים את הכחול והתפרים שבפנים, אבל גם זה עבר.

משט למען החזרת החטופים. "חסר משהו, איזה גוזל קטן שלי ושלך"(צילום: גיל נחושתן)

אל תכעס, אבל קצת נסחפתי. די מהר הבנתי שהסנטה קרוז שלי ממש לא מתאימים למה שאני עושה, וקניתי אחרים. הפעם קניתי אופני יטי מדגם 575. רק בזמן האחרון הצלחתי להיפרד מהסנטה קרוז, ולמכור אותם לחברה שרוכבת איתי. הם בידיים טובות. בסוף עברתי לאופני כביש. תבין, הרגשתי שכבר ממש מיציתי את אופני השטח, התחלתי לחפש אתגרים חדשים. חשבתי אולי אופניים עם זנב קשיח, או אולי אופני דאון היל, אבל כל רוכבי הדאון היל תמיד שוברים משהו, ולי לא היה זמן לשבור כלום. לא יכולתי להרשות לעצמי. אז אמרתי, טוב, נו, אין ברירה, הולכים על אופני כביש. באוגוסט 2009 קניתי את אופני הכביש הראשונים שלי. אופניים פשוטים מאוד מאוד שהיו במבצע ועלו לי רק 3,000 שקל. אחרי חודש הבנתי שאני אוהבת את הקטע, אז קניתי אופניים מקצועיים ממש. אלו כבר בנויים מקרבון, ויש להם מכלולים טובים. אתה זוכר איך חשבת לבנות מוט כיסא מקרבון? אז עכשיו, כשיש לי כזה, אני מבינה כמה זה קשה.

וחודשיים אחרי שעליתי לכביש לראשונה, שנה אחרי שחזרת הביתה, קיבלתי מחבר אי מייל עם קישור לתחרות הטרנס אלפ. אולי התחרות הקשה ביותר לרוכבי כביש חובבנים, מסלול הררי שחוצה את האלפים. 800 ק"מ, עליות מצטברות של 20,000 מטר, שצריך לעבור בשבעה ימים. לא התלבטתי לרגע. ידעתי שאני עושה את זה. התקבלתי באהבה בקבוצת אשכולות, שהפכה להיות עוד בית רכיבה בשבילי. עשיתי שני מחנות אימונים, אחד במצפה רמון ואחד בכפר בלום, ובכל יום טיפסנו את החרמון. רכבתי איתם מבנימינה לאילת בשלושה ימים, גמאתי אלפי קילומטרים, ובסוף עשיתי את זה. סיימתי את הטרנס אלפ. בשבוע של התחרות היתה בארץ צעדה למען שחרורו של גלעד שליט, והחלטתי שגם אנחנו נרתום את התחרות הקטנה שלנו למאבק הזה. חילקתי לכל החברים בקבוצת הרכיבה שלי סרטים צהובים וקשרנו אותם לכל האופניים. בסוף גמרנו את התחרות, זה הישג בפני עצמו. אם אני לא טועה, סיימנו במקום ה 64 לזוגות מעורבים, אבל מבחינתי זה היה המקום הראשון.

אבל אתה יודע, החיים נמשכים, וגם האתגרים משתנים. בשלב מסוים הרגשתי שגם אופני הכביש קצת מיצו את עצמם, מה גם שבינתיים באמת נעשה לא נעים וממש מפחיד לנסוע כאן בשולי הכבישים. הצעד הבא היה לרדת מהאופניים ולהתחיל לרוץ. אתה יודע שתמיד התפעלתי מכאלה שסיימו את המרתון. אז החלטתי, לפני כמעט שנה, שאני מתחילה להתאמן, ואני מתכוונת לעשות את המרתון הראשון שלי בניו יורק. אתה הרי תמיד אמרת לי שהעיר הזאת מתאימה לי כמו כפפה ליד.

"ואז היה לי שם רגע אחד לבד, רגע אחד של שקט"(צילום: רויטרס)

לא, זה בסדר, אני לא קורעת את עצמי. באמת שלא. זה לא יותר מדי. עוד לא. אני פשוט לא מסוגלת לעצור, לא כרגע בכל אופן. זה עושה לי טוב. אתה יודע כמה זמן לא הייתי מסוגלת להגיד משפט כזה? להגיד שמשהו עושה לי טוב? ודווקא שם, ברגעים האלה של הזיעה וחוסר הנשימה, כשמרגישים כל שריר וכל גיד, וכל הגוף צועק, דווקא שם נמצא השקט שלי. אני יודעת שאתה יכול להבין את זה.

אה, וגמרתי בסוף את הלימודים. כמעט שכחתי מזה.

אחרי שנעלמת לי לא הייתי מסוגלת לשבת ולכתוב את המאסטר, אפילו שכבר גמרתי לאסוף את כל החומר - אתה הרי יודע. שכחתי לגמרי מהלימודים, והיתה המלחמה והתחלנו להתרוצץ כמו משוגעים, אבל אחרי קצת זמן שלמה לחץ מאוד שאחזור ללימודים, וכמובן גם ההורים שלי לחצו. אז באוקטובר 2006 חזרתי לטכניון, וברור שממש לא הצלחתי להתרכז בכתיבה. אבל המנחה שלי, פרופ' ערן פרידלר, ביקש ממני: "בואי תנסי יום אחד בשבוע להתנתק מהכול. אולי זה יעשה לך טוב." אז הסכמתי וחזרתי לתרגל, אבל סבלתי שם. רגע אחד אני מדברת עם התלמידים בכיתה, וברגע הבא אני מדברת עם כל מיני אנשים כדי להחזיר אותך. פתאום, באחד הימים של ההרצאה, תפסתי את עצמי חושבת: לעזאזל, על זה אני מבזבזת שעתיים? זה לא צודק כלפי הסטודנטים וזה לא צודק כלפיך. אז הפסקתי.

אבל על התזה לא ויתרתי. הבעיה העיקרית שלי היתה משמעת עצמית. כשמגיעים לשלב הכתיבה חייבים לארגן את כל החומר ולצלול לתוכו, ובדיוק אז הטלפון מצלצל, ומגיעים אנשים, ועוברת שעה ועוד אחת והעסק פורח שוב באבק הפעלתנות. בסוף אמרתי ללינה: "המשימה שלך היא שאני אגמור את התזה הזאת. ששלמה לא יכעס." אתה מכיר את לינה, היא לקחה אותי בידיים והפכה לקאוצ'רית שלי. החלטנו לרשום ביומן זמנים שיוקדשו רק לזה. היא הושיבה אותי והכריחה אותי לכתוב ראשי פרקים, רשמה אותם מפי, ישבה איתי בבית ומדי שבוע הטילה עלי משימות וקבעה דד ליין. החלטנו לעשות הכול כדי שאקבל את התואר ביוני 2008.

בכלל לא נלחצתי כשהייתי צריכה להציג את התזה בפני הקהל בטכניון, ההצגה שלפני המבחן. אתה יודע, אחרי שכבר עמדתי מול כל כך הרבה קהלים, לא היה לי שום קושי להופיע בפני ארבעים חבר'ה מהטכניון. בטח לא אחרי העימות עם אחמדינג'אד. בבחינה עצמה הייתי בסדר, באמת. תמיד יש חמישה בוחנים, ולי היו שישה, כי דיקן הפקולטה רצה להיות נוכח בעצמו ושאל אם זה יפריע לי. אמרתי שממש לא. תאמין לי שלא עשו לי שום הנחות, להפך.

אתה בטח זוכר איך נלחצתי פעם מהשאלה מה להביא לבחינה - עוגה או עוגיות. כי זה מה שהכי מדאיג סטודנטים לתואר שני בטכניון, רגע לפני המעמד הנכסף הזה. דילמת הכיבוד לבוחנים. זה לא ממש שוחד, רק טקס קטן שלנו. מסורת. ואתה יודע באיזו התרגשות חיכיתי לטקס הזה. רציתי לאפות משהו טעים במיוחד, אבל עכשיו, כשהגיע הטקס, כבר לא היה לי כל כך אכפת. כי כל השנים תמיד ידעתי שאלך למבחן ואתה תבוא איתי ותעזור לי, ותחכה לי בחוץ, ואחר כך נלך לשתות משהו ונרים כוסית, כי בסך הכול סיימתי את התואר השני שלי. ועכשיו, כשזה קרה, לא היית שם. לא היית. אבל הבנות עשו לי הפתעה וקישטו לי את הבית וחיכו לי שאחזור הביתה, וזה איכשהו ריכך הכול. אה. וגם קיבלתי 90.

חודש לפני שחזרת, ב 12 ביוני 2008, נערך הטקס. באותה תקופה כבר בקושי התראיינתי בתקשורת, כי כבר הייתי מאוד פסימית. אבל רציתי לנצל את הטקס כדי לקרוא שוב להחזרתכם. במהלך השנתיים האלה, בכל פעם שפגשתי את הנשיא, את שר הביטחון או את הרמטכ"ל, הם הקפידו לשאול אותי: "נו, מה עם הלימודים? אנחנו רוצים שתחזרי ללמוד, שתעשי עוד משהו." הם דאגו לי. ואז, במהלך ההכנות לטקס עלה במוחי הרעיון להזמין את הנשיא פרס ואת שר הביטחון ברק. שניהם נענו ובאו להעניק לי את התעודה. הטקס היה מאוד מכובד אם כן, אבל מה לא הייתי נותנת כדי שאתה תהיה שם, לא הם.

"אבל אתה יודע, החיים נמשכים, וגם האתגרים משתנים"(צילום: ששון תירם)

בינתיים התחלתי ללמוד תואר שני נוסף, הפעם במדיניות ציבורית. זה לא הדוקטורט שרצית, אבל אולי גם זה יקרה פעם. וניר התחתן עם מיה. אני יודעת כמה חיכית לחתונה הזאת, אתה הרי חבר שלו מגיל שנתיים. החתונה שלהם היתה שמחה מאוד, אבל אני בכיתי. וליסמין יש כבר שתי בנות. כל כך רצית לצלם את ההיריון הראשון שלה. לינה התחתנה עם גל, וגם להם יש שתי בנות. אני רואה איך החברות שלי הפכו לאמהות וזה אושר גדול, אבל תשמע, זה לא פשוט. לפעמים אנחנו מבלות יחד רק הבנות עם הבנות הקטנות, וחסר משהו, משהו קטן ממני. איזה גוזל קטן שלי ושלך.

אבל מישהו הכלב איתי, ואנחנו מסתדרים. בהתחלה הוא הרגיש שאתה איננו. הוא ממשיך לישון על השטיח ליד הצד שלך בחדר השינה. לפעמים אני מסתקרנת לדעת איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותך פתאום אחרי כל כך הרבה זמן. לי זה קורה לפעמים. לא פעם אני רואה מישהו שמזכיר לי אותך ומתבלבלת. הנשימה נעצרת, אבל אז הוא מתקרב.

לא מזמן החלטתי שאני חייבת לעבור לגור במקום חדש. מקום שאתה תהיה בו אך ורק במחשבות שלי, לא בכל קרן רחוב ובכל פינה בבית. עברתי לתל אביב. כמה צדקת כשרצית שנעבור לשם. היה לי עצוב לסגור את הבית בנשר. לארוז את הדברים שלך, ללקט את כל הפתקאות שלך, לראות את המשימות שהשארת לעצמך לכשתשוב מהמילואים. חלקים מחיינו המשותפים נארזו בארגזים שילכו איתי כל חיי. אבל כמו שלימדת אותי, הסתכלתי קדימה. השתדלתי. אתה יודע, לפעמים צריך לאבד דברים כדי להבין את המשמעות שלהם, ומה שהיה לנו, זה לא טריוויאלי. כולם מאחלים לי זוגיות חדשה. אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל זה ממש לא פשוט.

אתה יודע, אני תמיד מדמיינת שאתה בא לבקר אותי בלילות. מגיע בחושך לחבק אותי. לפעמים, לפני השינה, אני מסתכלת על התמונה שלך ואומרת שהלילה אני מסכימה שתבוא לחבק אותי. מזמנת אותך אלי לחלום, אבל זה לא תמיד עובד. בדרך כלל החלומות עליך מגיעים מוקדם בבוקר, לקראת היקיצה. לפחות החלומות שאני זוכרת.

רק פעם אחת היה לי חלום שבו באת אלי מעולם המתים. חלמתי את זה כבר אחרי שקברנו אותך, וידעתי שאתה צריך לחזור לשם, וידעתי שאתה פצוע כולך, וידעתי שאתה מת, וראיתי שגם אתה יודע את כל זה. שנינו ידענו ושנינו לא רצינו להכאיב אחד לשני. ולא ידענו מה לומר, עד שבסוף רק אמרתי לך: "אוי, בטח כאב לך, נורא כאב לך." אז ענית: "לא, לא כואב לי שום דבר. האמת, כואב לי קצת בציפורן של האצבע." ואני כאילו שיתפתי עם זה פעולה, למרות שידעתי עד כמה כאב לך בכל הגוף, וזכרתי גם למה התמקדת בציפורן של האצבע

דווקא, כי פעם, מזמן, היתה לך ציפורן חודרנית, וזכרתי איך היינו מתבדחים על זה. ואז, כשהיית צריך לחזור, ואני ידעתי בדיוק לאן, נפרדנו, ואתה הלכת. ואני נשארתי פה.

את החלום שחלמתי סיפרתי לטייס קרב שהיה שבוי בשבי הסורי. הוא סיפר לי שבשבי חולמים אותם חלומות, אבל הפוך. הוא סיפר שהרבה פעמים אתה חולם שם חלומות שבהם אתה קופץ הביתה לוודא שהכול בסדר, לפגוש את המשפחה, ובתום הפגישה אתה חוזר לשבי. אתה כבר מבין שזה המקום שלך, השבי.

ואני, מה המקום שלי?

• הספר "הדרך אליך" של קרנית גולדווסר רואה אור בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים"