השידוך הראשון שלי
המשפחה המאמצת של רינה ש"ג ניסתה לשדך אותה עם בחור מיוחד, והכי חשוב: אשכנזי. את הדייט הראשון והאחרון עם אותו הבחור, רינה לא תשכח לעולם
היתה לי משפחה מאמצת. לא שחס וחלילה גרתי בתנאים לא הולמים ( אבי ז"ל ואימי הם אנשים נהדרים שתמיד דאגו לילדיהם!), פשוט חברתי הטובה הייתה דתייה והחלטתי יחד איתה להצטרף לתנועת נוער ציוני-דתי, והמדריכה של השבט שמה לב לקשיי ההשתלבות שלי, והחליטה להזמין אותי להתארח במשפחתה לשבתות וחגים. כך זכיתי לסוג של "משפחה שנייה", משפחה מאמצת.
דייטינג בערוץ יחסים:
- סיכום השנה בדייטינג
- הכול מתמטיקה: הנוסחה למציאת אהבה
- עדיין מחכה לך, זר גבוה ומסתורי
- איך לרצות גברים?
במשך שנים רבות הייתי ביחסים נהדרים איתם ושום דבר באורח חייהם לא הפריע לי, עד שמלאו לי 20 ובני המשפחה המודאגים התחילו לרמוז לי שבגילי המופלג כבר הגיע הזמן לצאת לדייטים. לא היתה לי שום בעיה ב"לצאת", אך בשפת המשפחה הספציפית הזאת, פירושו של 'לצאת לדייטים' היה "לחפש לעצמי חתן".
טענתי בפניהם שעודני צעירה, ושאני רוצה ללמוד באוניברסיטה ולעשות קריירה קודם, אך דבר לא נחשב בעיניהם מאחר ושתי בנותיהן הבוגרות, בנות 24 ו-26 היו גם בעלות תואר ראשון וגם אמהות לשלושה ילדים.
"נכון, זה אולי לא הגיל המתאים לחתונה", הסבירה לי האם, "אך זה בדיוק הזמן להתחיל לחפש".
האמת היא ששקלתי את כל האפשרויות: לנסות להסביר שוב ושוב, להפוך את הכול לבדיחה, לסרב בתוקף, אך לבסוף חשבתי מה "הביג-דיל" כבר, אז אצא עם מישהו, נשב על קפה, נדבר ( גם סוג של בילוי נחמד), ואז כולם יהיו מרוצים.
"יופי, נהדר!" התלהבה האם מתשובתי החדשה, "אני כבר אמצא מישהו שמתאים לך בול!". לא הספקתי להגיד "ג'ק רובינזון", והנה היא עסוקה במסכת חיפושים מסובכת הכוללת אין ספור טלפונים ושעות של פטפוטים. בדיעבד, התברר שלדעתם של בני משפחתי המאמצת, הקריטריון החשוב, אם לא היחיד, לזיווג מושלם הוא המנטאליות של בני הזוג, שמקורה בארץ המוצא ממנה הגיעו משפחותיהם.
איך בוחרים שידוך ומה לובשים לדייט כשר
כעבור כמה שבועות, כאשר גרתי כבר במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה, קיבלתי טלפון מאלון, סטודנט שנה רביעית בפקולטה ללימודי הרפואה, ובעל מבטא אשכנזי כבד. היה לו קול יפה וצורת דיבור אינטליגנטית, אם כי גם עניינית מדי לטעמי. אלון הודיע לי שכאשר יתחתן, יעמוד על כך שבמשפחה שלו לא יהיה מכשיר טלוויזיה.
כששמעתי את דבריו כמעט נחנקתי (כי איך אשרוד בלי סדרות הדרמה היומיות שלי?!). השתעלתי בטירוף והבחור שאל: " הכול בסדר? את חולה?", בדאגה כזאת שהחלטתי לתת לזה צ'אנס, ולקבוע תאריך לפגישה שתתקיים במעונות (בנוכחות שותפותיי כמובן, כדי שלא נפר את כללי ה"יחוד") .
הגיע היום המיוחל וכבר מהבוקר הפכתי את כל ארון הבגדים בהיסטריה. היה לי חשוב לעשות רושם טוב על אלון, אפילו אם הוא לא ימצא חן בעיניי. בדרך כלל כשאני יוצאת לדייט, אני משתדלת לשלב חולצות יפות וסקסיות עם מכנסיים שחורים נוחים, אך הסבירו לי ש"בשידוכים" זה לא בא בחשבון, ואני חייבת למצוא שמלה או חצאית וחולצה שמכסות את "כל מה שיכול לגרות את הגבר".
ניסיתי למצוא משהו מתאים בערימת הבגדים שזרקתי על המיטה (השמלה הזאת משמינה אותי, החצאית יפה, אך לא מכסה את הברך, החולצה התאימה בול, חבל רק שהמחשוף גדול מדי), אך בסוף "השאלתי" חצאית צנועה מאחת השותפות ואליה צירפתי חולצת סתיו לבנה יפהפייה, בעלת צווארון מתחרה, שעלתה לי הרבה יותר ממה שאני רגילה להוציא על בגדים בדרך כלל.
כאשר התלבשתי והבטתי בראי הציפו אותי הזיכרונות. הנה אני, ילדה בת חמש, מתגאה נורא בשמלה האדומה והחדשה שלי, נכנסת לדירה של הסבים. "איזו שיינע מיידלע הגיעה!", מברכת אותי סבתא, אישה קטנה וצנומה, לבושה בחצאית שחורה-ארוכה ובחולצה לבנה עם צווארון מתחרה. חבל שלא נשאר כבר זמן לזיכרונות והרהורים. ידעתי שהבחור אמור להגיע בכל רגע, אז התעטפתי בפונצ'ו אפור, פתחתי מטריה ויצאתי החוצה, לקראת ההרפתקה החדשה.
הידע שלי בשפה האנגלית מסתכם בכ-50 מילים ומשפטים הנלמדים היום בבתי ספר יסודיים, אך משום מה, כאשר ראיתי את הבחור, מיד נזכרתי בביטוי האנגלי "Pocket Lady". הדייט שלי היה גבוה כמו שחקן כדורסל, ואני וה"מטר וצ`ופצ'יק" שלי הגענו לו בדיוק עד לכיס מכנסיו.
לא סתם אומרים שניגודים נמשכים אחד לשני, חשבתי לעצמי, מוזר, אבל אני מרגישה כל כך מוגנת ובטוחה לידו! רק שלא אשכח לקנות נעלי פלטפורמה של 20 סנטימטר לפגישה הבאה.
פרחים, טבעת או בונבוניירה
כנראה שגם אלון הרגיש איזושהי סימפטיה כלפיי, לכן החלטנו לא לחזור למעונות, אלא לטייל קצת בגני האוניברסיטה, ואחרי זה אולי לשבת בבית הקפה הקטן שבקמפוס. מי אמר שהרקע לפגישה רומנטית חייב להיות יום אביבי בהיר, שמים כחולים ורוח קלילה שמלטפת ברוך את לחיי הזוגות הצעירים המתהלכים אנא ואנא בידיים שלובות?!
הלכנו בגשם מלווה בברקים לאורך שביל בוצי, כל אחד מחזיק חזק במטריה שלו (כדי לא להתפתות לגעת אחד בשנייה). הוא - מספר בהתלהבות על הלימודים שלו, אני - מקשיבה לו בתשומת לב יתרה, ומתענגת על החידוש שבחוויה. כאשר הגענו לבית הקפה, התיישבנו והזמנו שני ספלי קפוצ'ינו גדולים, ואלון ביקש שאעצום עיניים.
"הבאתי לך משהו", הוא אמר, וניסיתי לנחש, מה זה כבר יכול להיות. לא זכור לי שאחד מהדייטים שלי הביא לי מתנה לפגישה הראשונה, אך נזכרתי בסיפורים של הוריי על המנהג הישן להביא לבחורה פרחים או בונבוניירות, וגם בספר רומנים עבה, בו הנסיך מתאהב בנסיכה ממבט הראשון ושולף מכיסו טבעת יהלום של שבע קראט (מעניין. האם נסיכים תמיד מסתובבים עם טבעות בכיס?).
פתחתי עיניים וראיתי קופסה ירוקה-קטנה, שאלון הושיט לי. בידיים רועדות פתחתי אותה וראיתי שבעה כדורים לבנים. לא, לא פנינים. תרופות נגד שיעול!
"שמעתי בטלפון שאת משתעלת, אז הבאתי לך כדורי מציצה נגד שיעול", הסביר אלון, הרופא העתידי, בחיוך מאושר.
אז למה זה נגמר?
עכשיו, 20 שנה אחרי אותה פגישה, אני נזכרת באותה פגישה בתחושת הערכה לאלון על כך שדאג לי, על החוויה הבלתי מוכרת לנשים מודרניות, כאשר ג`נטלמן מביא להן מתנה קטנה כבר לדייט הראשון, על הרומנטיקה של אותו הערב ואפילו על הפדיחה עם התרופות, שגם אז גרמה לי למצב רוח טוב ועד עכשיו מעלה חיוך קטן על שפתי.
אז למה זה בכל זאת נגמר? אולי כי הבחור כבר היה מוכן להקמת משפחה ואני הייתי ילדותית מדי, או שלא הייתי מוכנה לוותר על מכשיר הטלוויזיה ועל זכותי לשיר בציבור. בכל מקרה, כנראה שכאשר מנסים לשדך – כדאי להסתמך על קצת יותר ממידע בסיסי על גיל, מקצוע וארץ מוצא של בני הזוג המיועדים.
לפנייה לכתב/ת 
