דבוקים למסך: כך תגמלו את הילד מהטלוויזיה

מי מאיתנו לא מכיר את הסצנה הבאה: אנחנו רוצים לשבת לארוחת הערב עם כל בני המשפחה (או לצאת לבקר את סבתא וסבא או סתם לשאול מה העניינים), משחררים קריאה לעבר הילדים ומזמינים אותם להגיע. אבל מהעבר השני אין קול ואין עונה. החברים "תקועים" מול הטלוויזיה, העיניים, מזוגגות משהו, מרוכזות במסך המרצד, ווליום בלתי נסבל של דיבוב/ קריינות/ מוסיקה ממסך את החלל. קיר לא נראה, אך מורגש היטב, חוצץ בינינו ובינם. אין עם מי לדבר.

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

• פותחים שנה: להיות הורים טובים יותר ב-10 צעדים
• שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא?
• למה ויתרתי על בי"ס ציבורי ובחרתי בדמוקרטי
  

לך תייצר תקשורת עכשיו, לך תבנה איזה שיתוף פעולה. נאדה. ככה מתנהלים החיים מול המסך.

מלחמה יומיומית מתישה

הבעיה, אני בטוחה, מוכרת לכולנו. רובנו מוצאים את עצמנו מתמודדים (פעם טוב יותר, והרבה פעמים פחות) עם הנושא הלא פשוט הזה. מנסים לשלוט במספר שעות הצפייה, כמו גם בתכנים להם נחשפים ילדינו, ולא כל כך מצליחים.

מדובר במלחמה יומיומית ומתישה. לא תמיד ברור לנו מה נכון, כמה שעות צפייה אנחנו אמורים להקצות ומה עושים עם תכניות מסוימות ש"כ-ו-ל-ם רואים ורק אתם לא מרשים!". לא פעם אנחנו שמים לעצמנו רגל כשאנחנו מאשרים את מה שאתמול אסרנו על מנת לזכות בעוד שעה של מנוחה, שיחת טלפון או בהייה בעיתון. לא פעם אנחנו מרגישים שהשלט כבר מזמן לא בידיים שלנו. אני מכירה לא מעט הורים שפשוט הוציאו את הטלוויזיה מהבית כי הם לא מצאו שום דרך אחרת להתמודד עם העניין.

ואפשר להבין מהיכן נובע הלחץ. אנחנו כבר יודעים שהצפייה בטלוויזיה ממכרת: היא אינסופית, מלהיבה, מלווה בשלל צבעים, קולות ומראות מרתקים, וגם אם התוכנית הזאת לא משהו, הרי שתוך שניות ספורות תתחיל התוכנית הבאה והבאה אחריה. איך אפשר לעמוד מול זה?

ויש עוד: צפייה ממושכת בטלוויזיה באה על חשבון פעילויות אחרות חשובות עד מאוד, כמו פעילות פיזית, למשל. אם בדורות הקודמים ילדים בילו את רוב שעות אחר הצהריים בחוץ במשחקי רחוב, הרי שהיום הם יושבים שעות מול המסך, פאסיביים, בוהים, מזפזפים ומנשנשים. חלק גדול מבעיות ההשמנה של הדור הזה מיוחסות ל"פגעי הטלוויזיה".

גם הווליום הגבוה, הריצוד המתמיד ועומס המידע מגבירים חוסר שקט וחרדות, מה שמשפיע במיוחד על ילדים צעירים או כאלו הסובלים מקשיי הקשב והריכוז. הרי בעודנו צופים בפרק מסדרה כלשהי, מקרינים לנו בפינה הימנית של המסך את מה שעומד לקרות בפרק הבא, מתחת רצה שורה של עדכוני חדשות, ובו זמנית, בפינה השמאלית, מיידעים אותנו על התכנית הבאה. איזו הצפה מטורפת.

ישנם מחקרים שמראים כי חלה עלייה משמעותית בקשיים החברתיים של ילדים בגיל ההתבגרות. זה ממש לא מפתיע אם ניקח בחשבון שחלק לא מבוטל מהמפגשים החברתיים מתרחשים מול המסך, כשכל אחד למעשה נמצא עם עצמו ואין שום אינטראקציה חברתית ממשית בין הנוכחים. הילדים שלנו גם קוראים הרבה פחות, יוצרים פחות, וכמובן משחקים פחות ועוסקים פחות בתחביבים.

תוסיפו לכל אלו את העובדה שדרך הטלוויזיה הם סופגים הרבה מאוד מסרים, גלויים וסמויים, המחלחלים ומשפיעים ישירות על תפיסת עולמם המתעצבת, כשחלקם ממש לא עולים בקנה אחד עם שלנו: אלימים, מעוותים, סטריאוטיפיים, לא מותאמים לגיל או סתם רדודים. אפילו הפרסומות משמשות כדמויות מחנכות נוספות לילדינו כשהן מפתות אותם לרכוש מוצרים חדישים שפשוט אי אפשר בלעדיהם ואף מלמדות איך לתחמן בעורמה את אמא ואבא לשם כך. ככה, בגלוי, לאור היום, מתחת לאף שלנו.

אז כן, הילדים שלנו טובים ב"מולטי טאסק' ואנחנו לא מתחילים אפילו לעמוד בקצב שלהם. הם יכולים לקלוט כמה וכמה ערוצי מידע בו זמנית בקלי קלות, לזפזפ בין לבין, לנהל שיחות תוך כדי ומה לא. אלא שיש לזה מחיר. זה בא על חשבון משהו, על חשבון היכולת להתעמק. ואת זה אנחנו כבר מרגישים היטב במחוזות אחרים.

אולי תצפו קצת יחד איתם?(צילום: Index Open)

ויחד עם זאת, האם הכל רע? ממש לא! יש גם טוב בעסק הזה. דרך הטלוויזיה הילדים נחשפים ורוכשים גם מידע ותכנים איכותיים. הם משפרים את השפה, לומדים שפות זרות, מכירים חברות ותרבויות אחרות ואת החברה בה הם חיים וגם, לא פחות חשוב, נהנים. הרי זהו ערך לא מבוטל בפני עצמו.

אבל כל זה בתנאי אחד: שנשמור על איזון. מפתיע? לא ממש. איך עושים את זה? אז ככה:

1. זה לא מה שאתם אומרים, אלא מה שאתם עושים

אם כשאתם חוזרים הביתה אתם מדליקים את הטלוויזיה עוד לפני שאתם מורידים את התיק - יש בעיה. אולי תגידו: "אני לא באמת מסתכל, אני רק צריך את ה'רעש' הזה ברקע", אבל חשוב שתבינו שזה מודל החיקוי שאתם מציבים בפני הילדים שלכם ושגם הם יפתחו את הקופסה המרעישה בכל הזדמנות. אין מה לעשות, גם פה הדוגמה האישית היא קריטית.

2. לא לפני גיל שנתיים

זו ההמלצה המקובלת ויש בה היגיון רב. ילדים עד גיל שנתיים נמצאים בסדנה מואצת של גדילה וחשיפה לכמות גדולה של גירויים מעכבת התפתחות תקינה של המוח, פוגעת ביכולת הריכוז ומגבירה הסתברות להתנהגות אימפולסיבית וחסרת שקט. עכבו את החשיפה המיותרת הזו כמה שרק ניתן וספקו פעילויות חלופיות שבאמת יתרמו לזאטוטים שלכם.

3. אין טלוויזיה בקצוות של היום

לא בערב ולא בבוקר. בערב זו סתם עוד ערימה של גירויים מיותרים המקשים על הילדים לעשות את הסוויץ' המתבקש, על מנת שיוכלו לעבור ממצב של ערות למצב של שינה. מעבר לכך, תכנים מסויימים בטלוויזיה, שבמהלך היום נחווים כתמימים ובלתי מזיקים, הופכים להיות מאיימים ביותר כשהחושך יורד. מי צריך את זה?

בבוקר אנחנו רוצים ילדים ערניים ומתפקדים, העוברים מתחנה לתחנה (מצחצחים שיניים, מתלבשים, מסתרקים וכו') באופן יעיל, וזו משימה בלתי אפשרית כשעין אחת (לפחות) נעוצה במסך.

4. אין טלוויזיה כשמכינים שעורים

מאותה סיבה בדיוק. המרקע פשוט "שואב" את כל תשומת הלב וקשה מאוד להתרכז בדף העבודה ובמטלות. גם ככה זה לא פשוט להכין שיעורים, אז למה להפוך את העניין לקשה עוד יותר?

5. לא בחדר של הילד

נכון שלפעמים זה הכי נוח לשלוח את היורש לצפות בתוכנית האהובה עליו בחדרו ולהשאיר לעצמנו את מתחם הקפה נטול רעשים והפרעות, אלא שהפטנט הזה מייצר קשיים גדולים בהמשך, כשהוא צורך יותר ויותר שעות מסך ואנחנו מוצאים את עצמנו במשרה מלאה של שוטר. מעבר לכך, טלוויזיה בחדרו של ילד אחד זה אומר שבשלב כלשהו תהיה טלוויזיה לכל ילד ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים "מלון בוטיק", בו כל ילד ספון בחדרו, צמוד למסך האישי. אמנם אין מריבות בין הילדים על "איזו תכנית נראה" אבל גם אין כל כך הזדמנויות להתמודדות משותפת המחזקת את הקשר.

6. בחירה משותפת מראש

בגילאים צעירים זה עובד נהדר כשאנחנו ברורים ונחושים. בחרו עם הילדים את התוכניות האהובות עליהם ובשעות האלה הטלוויזיה תפעל. כן, יש כאן עבודה לעשות, אבל שוב - זו הדרך הארוכה שתוביל אתכם לדרך הקצרה יותר של הרגלי צפייה שפויים. הרעיון הוא שהטלוויזיה לא דולקת ללא הפסקה, אלא שאנחנו מדליקים אותה במכוון לקראת תוכנית מסויימת, לזמן מוגבל. וגם אם לא בוחרים תוכניות ניתן עדיין להחליט ביחד על "זמן טלוויזיה" כחלק מסדר היום - ולהקפיד עליו.

7. צפייה משותפת ומתווכת

הקפידו מידי פעם לשבת עם הילדים שלכם ולצפות יחד איתם בתוכניות האהובות עליהם. ילדים צעירים צריכים פה ושם הסבר לגבי מה שהם רואים: האם זה דמיוני או מציאותי, האם ככה זה באמת בחיים וכו'. זה הופך להיות חשוב ביותר כשהילדים גדלים, סביב גיל ההתבגרות, וזו גם דרך נהדרת לבנות עוד ערוץ של קשר ולהכיר את מה שמעסיק אותם. הבילוי המשותף הזה, בכל הגילאים, יעשה לכולכם רק טוב. רוצים להגדיל לעשות? הקליטו תכניות איכותיות ובעלות ערך וצפו בהן עם ילדיכם בשעות שקבעתם.

8. צפייה ביקורתית

לא כל מה שמראים לנו הוא אמת צרופה, ואת זה חשוב ללמד גם את הילדים.

זה יכול להיות ערכים המוצגים בתוכנית שלא מקובלים עלינו, מסרים שאנחנו חווים כבעייתיים, הצגה מסולפת של המציאות ואפילו איכות אומנותית ירודה של המוצג בפנינו. זוהי מיומנות חשובה שתסייע להם בהמשך גם בתחומים אחרים בחיים.

9. אין חיה כזאת "כולם"

גם אם כולם רואים סדרה מסוימת ולכם זה נראה אלים מידי, בוטה מידי או לא מתאים, הקשיבו לאינטואיציה שלכם ותנו לה מקום. יחד עם זאת בדקו האם יש מקום לצפות בה יחד איתם, כשיש תיווך שלכם, שהרי בכל מקרה הם יוכלו לראות אותה אצל חבר כשאתם לא בסביבה.

10. עזרו לילדיכם למצוא פעילויות חלופיות

בעיקר לצעירים שבהם, עד שידעו לעשות זאת בכוחות עצמם. עזרו להם לאתר עיסוקים מהנים אחרים מלבד הטלוויזיה. שחקו איתם, שתפו אותם בהכנת ארוחת הערב, צאו איתם החוצה, הזמינו חברים ועודדו אותם גם להעסיק את עצמם. יש חיים אחרי ולפני הטלוויזיה.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת מנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן