קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא קורט וונגוט

לטורים נוספים של קובי מידן היכנסו לכאן!

1.

עד היום זוכר שאול שהוא התאהב בה רק בפעם השלישית שהיא נכנסה. כניסתה הראשונה היתה מצד ימין. בחורה לא גבוהה, מוצקה. גופה היה עטוף בד לבן ודק, שקוף למחצה. צעדיה היו מתונים, כמעט איטיים. היא הניחה את כל כף הרגל היחפה על רצפת העץ בבת אחת, לא כבצעידה רגילה שבה מקדים העקב את הבהונות. היא לא נראתה נבוכה בשל העירום המשוחרר מתחת לבגד, אבל גם לא כמי שנהנית להתריס אותו. חלקו התחתון של הבד הלבן ריחף מעל קרסול שרירי.

קובץ סיפוריו של קורט וונגוט. על ההפצצות הגדולות

היא חצתה את הבמה, לכל רוחבה, בשקט מוחלט. שור לא געה. משסיימה לחצות ונבלעה משמאל לבמה ירד חושך ונשמעו צלילים: מרש אֵבל שקט מאוד, שפעימת התופים הקוצבים אותו כמעט לא מורגשת. האור שעלה לאיטו גילה שלושה גברים צעירים במרכז הבמה. אי שם מעליהם היו כנראה ברזים או צינורות: שלושה זרזיפי מים דקים קלחו על ראשי הגברים, ונקוו בגיגיות שבהן ניצבו.

שניים מהם, הקיצוניים, היו לבושים מעין מדי צבא לא מזוהים, ואילו האמצעי היה לבוש כעובד הייטק אירופי: מכנסי חאקי בהירים, כתונת רכת צבע, עניבה רפויה. האור עלה בהדרגה, כמו עוד כלִי נגינה במרש. הבגדים נטפו מים, איבדו את צורתם. הגבר שבמרכז קרצף את שיערו בתנועה אגבית, כחופף בלי סבון. החייל הימני הביט בעצב מטה, אל נעלי הצבא שלו שהלכו והתכסו מים. החייל השמאלי בהה בקהל בריכוז גדול.

המוזיקה הלכה והתגברה, גון האור השתנה אט אט. לפתע ניכר שגם המים משנים בהדרגה את צבעם, לאדום. משהיה ברור לכל שעל הבמה מתנהל אמבט דם, פסקה המוזיקה. קול גבר נשמע, מונוטוני, קורא מילים לא ברורות בשפה לא מזוהה.

אז נכנסה היא בפעם השנייה, משמאל הבמה. אף שהיתה מחוץ לטווח המים היה גם בגדהּ רטוב, והיה עכשיו שקוף כמעט לחלוטין. היא נעה באותו שוויון נפש, באותה נינוחות בלתי מתריסה, אלא שעכשיו רקדה: שני צעדים קצרים ומהירים, ואז צעד ארוך ואז סיבוב איטי. היא התעלמה מהגברים שעל הבמה, והם כמו לא חשו בנוכחותה. מבטה היה מופנה לאחור, אל ידה הימנית, המאוגרפת, שהיתה מושטת אל מאחורי גווה במחווה מוזרה, גאיונה. לשאול, שלא ממש הבין ריקוד, היא הזכירה פסל יווני נע, אבל הוא, כאמור, התאהב בה רק כשנכנסה אל הבמה בפעם השלישית, עירומה לחלוטין.

2.

שמה היה שרה. היא הגיעה לתל אביב מדרזדן, אבל זה התחיל שנה לפני כן, כשפגשה באמסטרדם רקדן ישראלי מרהיב ששהה שם כאורח של להקת מחול מובילה. היא עצמה היתה בשנה השנייה של התלמדות אצל להקה אחרת, נחשבת קצת פחות. הם נפגשו בארוע מחול משמים - דיבורים על תנועה, כמו ניתוחים של הומור, מפילים עליה שממון מעצם טיבם - והוא אמר לה שלכבודה יעשה מה שנשבע שלא לעשות במשך שהותו שם: לעשן.

הם נסעו לבית קפה מחוץ לעיר. היתה שם גינה ענקית שהיה צריך לחצות בדרך לאולם האירוח הגדול. אף שהיתה זאת שעת אחר צהריים מוקדמת שרר, גם בפנים, קור של אמצע ספטמבר, והוא עטף אותה במעיל שלו - תחליף פרווה סינטטי מכוער במכוון. ברגע שהתיישבו אמר לה בחיוך שהקסים אותה שהוא חושב שברגעים אלה הוא חווה את ההתאהבות המהירה בחייו.

הוא יודע, כך אמר, שזה נשמע טפשי, אבל זה אמיתי וזה חזק ממנו. היתה שתיקה של מבוכה. המקום היה כמעט ריק. מלצר קצוץ שיער וגבעולי הביא להם ג'וינט דק על צלוחית כסף והזהיר אותם בחיוך, באנגלית מוקפדת, לא להגזים. פיה היה יבש. משקה הפירות שהגיע עם הג'וינט לא עזר.

היא היתה מסוחררת. זאת היתה הפעם הראשונה שהתגוררה תקופה ממושכת מחוץ לעיר הולדתה. עד נפילת החומה היתה דרזדן בצד המזרחי של גרמניה. היא זוכרת את אביה מעשן סיגריה נדירה בלילה הגורלי מול הטלויזיה הישנה, את הניגוד החריף בין האנשים הזועקים חירות בטלוויזיה לבין אנשי השכונה שהתאספו בחוץ ולא ידעו עדיין איך צריך לדבר, איך מותר לדבר, ומילותיהם נשמעו פתאום נוקשות ורשמיות. ה"אוֹסטיוּת", המזרחיוּת ההיא של ילדותה, עירוב משונה של נחיתות וגאווה, היתה עדיין נוכחת בעיר, והמשיכה להגדיר אותה, להכביד על רגליה, גם כאן, בארץ הרחוקה ומשוחררת הזאת.

סבא שלה נהרג בהפצצות הגדולות של 45', ותמונתו - בשחור לבן, במקטורן חגיגי, בפינה צדדית מעט במטבח בית ילדותה, ליד הכיריים - נראתה לשרה תמיד אפופה אדים של כעס חנוק. בעבר השני של אולם בית הקפה, המלא ברהיטים ישנים שנאספו ממקומות שונים, ניצב מסך טלויזיה גדול שהוקרנה עליו הופעת ג'ז מסחררת. חצוצרן לבן במשקפי שמש, בעל זקן ארוך, כמו מוסלמי, נגנית בס שחורה. זאת הפעם הראשונה ששרה ראתה סולו בו זמני של שני נגנים.

"אולי תספרי לי משהו על עצמך?" אמר הישראלי היפהפה שמולה. הוא סידר את שקיות הסוכר בשורה. "נגיד, מתי הבנת שתהיי רקדנית?" היא רצתה לתאר לו את עצמה בוכה מול הוריה, דורשת שוב ושוב ללכת לפָּלוּקָה: אקדמיית המחול בעיר פתחה זמן קצר לפני כן גם בית ספר תיכון. היא רצתה לתאר לו איך הרגישה יפה, בפעם הראשונה בחייה, בזמן ריקוד הסולו הראשון שלה שם. אבל תמונת סבה עדיין עמדה לנגד עיניה ומחשבותיה הסתבכו זו בזו. "אז אולי אני אספר לך...", הוא אמר, עיניו טיפסו אל מעל לראשה ושבו אליה, נעימות כמים שקטים, בדיוק בטמפרטורה הנכונה. היא שמה לב שקסם חיוכו נובע מהרצינות שהוא מצליח לשלב בו.

הוא סיפר לה על דכאון בגיל שבע עשרה, על פציעה במשחק כדורסל, על הבנה שלא יילך לקרבי. היא התקשתה להבין את המושג ואת הקושי. הוא המשיך וסיפר על התאהבות מקבילה ברקדנית יפה ובריקוד עצמו. "אני איש מתאהב," הוא אמר והביט החוצה, אל הגינה הגדולה. "עוד מעט יירד גשם".

משום מה עמדו דמעות בעיניה של שרה. משום מה זה לא הפריע לה. היא היתה רגועה מאוד. עכשיו הבינה שאנשי בית הקפה יודעים היטב את מלאכתם. כששבה ושתתה משייק הפירות ממש חשה על לשונה שהיא שותה תשוקה. היא הבינה שהיא רוצה לשכב איתו. ברגע זה ממש.

היא הסיטה את מבטה. מישהו ניגש למסך הטלויזיה בצד השני והעביר את התמונה לשידורי רשת חדשות באנגלית. השינוי הפתאומי משך אליו את כל הראשים. "הי תראי," אמר הרקדן הישראלי בפליאה, "זה לא התאומים בניו יורק? מה עושה שם המטוס הזה?"

.

3.

טרם כניסתה השלישית הסירה מעליה את הבד הלבן ונותרה עירומה ורטובה. היא הגיעה מעומק הבמה, בלי ליווי של מוזיקה. צללי התאורה שרטטו את שריריה בלכתה, בעיקר את שרירי הירכיים. שוב היה מבטה מופנה לאחור, לעבר יד ימין המאוגרפת. עכשיו עמדה הנינוחות שלה למבחנה העליון. איך לנוע בלי פאתוס - בעירום המוחלט, בשקט המוחלט, מול מאות אנשים העוצרים את נשימתם במתח מוחלט. שני צעדים מהירים, צעד ארוך, סיבוב רחב במבט לאחור.

טפיחת כף רגלה היחפה על רצפת הבמה. לאחר שניים או שלושה צעדי ריקוד

פתחה מעט את האגרוף, וזרזיף דקיק של גרגירים קטנים ניגר אל הרצפה, מתווה אחריה שביל. ברגע שנשרו הגרגירים הראשונים אל הרצפה הגיחו אל הבימה עשרות יונים ועטו על הגרגירים. משק הכנפיים הקולני מילא במפתיע את חלל האולם, ובאופן משונה נשמע אלים מאוד.

בפעם הבאה שהסתובבה פתחה שוב את האגרוף. היונים התרוממו והתעופפו אל הזרזיף החדש, יוצרות קשת מרהיבה של כנפיים טופחות, אנכית לקשת שסימנה היא בתנועתה. שאול, שבעצם לא אהב ריקוד ולא הבין ריקוד, התבונן באישה צעירה רוקדת עם יונים, והתאהב.