לעזוב את לאס וגאס, עם רגל ברצפה

08:00, חניון עצום, לוס אנג'לס. לפני בערך 16 שעות קיפל ה-777 של אל-על את הגלגלים, ודפק ימנית רחבה תוך כדי נסיקה איטית. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שכל מ"מ פנוי במכל הדלק שלו מלא בדלק סילוני, שאמור להספיק עד לוס-אנג'לס. ולפני שעה בערך, התחככו פתאום אותם גלגלים באספלט של שדה התעופה העצום LAX. כמה מאות מטרים של הליכה, אחד פקיד הגירה עצבני ושאטל מהיר, והנה אני בחניון העצום, בו אמורים להמתין לי ארבעה צמיגים שישרתו אותי בשבוע הקרוב. כדי שיהיה לי נעים. שברולט קורבט, Z06.

אני שומע אותה, את המפלצת. אחד מנהגי השירות של החניון מעלה אותה מהקומות התחתונות, בגרגור שמתחלף אחת לעשר שניות ברעם שמתגלגל מהקירות. שכחתי כמה אני חולה על צליל מנוע של אמריקאית גדולה ושרירית. בעיקר הטון שמשחררים ארבעה צינורות מפלט קצרים ועבים. זה זיכרון שמסוגל לעשות לי צמרמורת גם עכשיו, שבועיים אחרי.

עכשיו היא מופיעה. קודם חרטום ארוך-ארוך ואחר כך כל השאר. ולמרות הכל, מה שעובר לי בראש הוא: "אתם לא רציניים. באמת השארתם לי קורבט בכחול-טורקיז?". אחד הסמלים הכי מזוהים של עולם המכוניות, בטח בתת-תרבות הנפלאה של מכוניות שרירים, והוא נראה כאילו ברישיון הרכב רשום תחת שם הבעלים Mr. Elton John, וליד זה Must wear giant glasses to drive.

10:28, פגי-סו דיינר, ברסטו. לפני שלוש שנים ביקרנו כאן, ל' נעמן ואני, בפעם הראשונה. בלי לדעת מי ומה החלטנו שאנחנו צריכים להכניס משהו לקיבה המצטמקת שלנו; אחרי מסע של בערך 700 ק"מ מסן פרנסיסקו, רובו על בסיס מזון של תחנות דלק, החלטנו שהגיע הזמן להתפנק קצת. אז נפלנו על פגי-סו, 10 ק"מ מברסטו - העיר הכי משעממת בארצות הברית, באחריות - ומשהו כמו 250 ק"מ מווגאס, עיר שאנחנו דווקא די מחבבים בדרך כלל. בשלב ההוא עוד לא ידענו שנחתנו על אחד הדיינרים הכי מיתולוגיים, גם אם ממש לא הכי טעימים, בחלק התרבותי של העולם המערבי.

אבל עכשיו זה אחרת, כי בפעם ההיא עצרנו מול הדלת עם מרצדס S63 AMG. מכונית חזקה, מרשימה בטירוף, אבל עדיין מכונית זרה. לא זוכר שמישהו הביט בנו, לפחות לא עד הרגע שהזמנו מילקשייק תות-בננה. היום אני לבד, ועם מכונית שגורמת ליושבים בתוך הדיינר לסובב את הראש ולהציץ החוצה. אוקיי, אולי זה גם בגלל שנכנסתי לחניה חם על הגז. ואולי זה כי מדובר לא בסתם קורבט, אלא ב-Z06. מה גם שכל האבק שהרמתי בכניסה עזר לטשטש קצת את הצבע.

(צילום: הלל פוסק)

נהג המשאית שלידי לא מצליח להוריד ממנה את העיניים. "תגיד", הוא שואל, "זה כבר עם חבילת 07?". הוא מתכוון לשיפורים שה-06 אמורה לקבל בגירסת 2012, ואני לא בטוח שכל הסוחרים של הקורבט מכירים אותה, אבל הבחור יודע לדקלם אותה לפרטי פרטים.

אני משאיר את ההוא להיאנח קצת מול האוטו ונכנס פנימה, סופג ישר לריאות את ריח השמן הקצת יותר מדי מטוגן והבשר הקצת יותר מדי חרוך. להערכתי, אם הייתי פוסע לתוך המקום של פגי-סו במכנסי ברמודה וכובע לבן משולש עם חריצי עיניים קטנים - וצלב עץ ביד, ולטאה ענקית על הכתפיים - אולי הייתי מושך יותר תשומת לב מצד חמשת הסועדים. אבל לא בפער גדול.

הקורבט, וזה לא מובן מאליו, ממשיכה לעסות את בלוטות האגו של הגבר האמריקאי. אולי כי היא נשארה אותה מכונית לא מתפשרת במשך כל השנים: המנוע הפך לחזק (הרבה) יותר, המחיר עלה (לא בהרבה), הצמיגים התרחבו (משמעותית), יש כבר שישה הילוכים ואפילו מערכת שמע סבירה. אבל בסופו של דבר זאת אותה מכונית דו-מושבית ולא ממש שימושית: לא נוח לחנות איתה, לא נוח להשתלב איתה, לא כל כך נוח לשבת בה - ובהתחשב בצריכת דלק של 1:4 כשרגל ימין רגועה, בטח לא נוח לתדלק אותה. V8 עם שבעה ליטר של נפח. כמעט צדק פואטי, דינוזאור שזולל כל-כך הרבה דלק מאובנים.

13:05, הסטריפ, וגאס. עם כל הכבוד לשם ולמיתולוגיה, הרזומה הטכנולוגי של הקורבט הוא אחד העניים שעילית תעשיית הרכב יכולה להציע. שום דבר לכתוב עליו, לשום מקום. אפילו הכוח שמשחרר המנוע, ואני מתכוון לפורמט המוכר של נפח לכ"ס, לא באמת מרשים: בעולם שבו מנועים בלי מגדש עושים בסביבות ה-100 כ"ס לליטר - ומנועים עם מגדש עושים הרבה יותר - ה-505 כ"ס של ה־Z06 זה מקסימום "בסדר". אבל זה, כאמור, רק במדד הנפח-לכ"ס: במונחים אבסולוטיים היא מאיצה מעמידה ל־100 קמ"ש בפחות מארבע שניות, וחוצה די בקלות את ה־300 קמ"ש בישורת מספיק ארוכה.

כל זה טוב ויפה ומהיר, אבל הסטריפ לא מאפשר לי להוציא שום דבר ממה שה-V8 מסוגל לתת. זאת שעת צהריים, וברחוב מסתובבות כרגע יותר ניידות עם שוטרים משועממים מתיירים או מתושבים מקומיים. הראשונים עדיין ישנים, האחרונים מנסים את כוחם בעבודה שלא כוללת רעש רקע קבוע של מכונות מזל. אז אני רק מגרגר לי באיטיות, ונעמד עוד יותר באיטיות לצד דודג' וויפר עם כנף בגודל מנחת מסוקים בינוני.

לווייפר הזאת יש יותר מהקורבט. יותר מהכל: עוד שני צילינדרים, עוד כמעט ליטר וחצי של נפח, עוד בערך 100 כ"ס. וגם כנף ענקית. היא משמאלי, והנהג שלה מפמפם קצת. זה בערך כמו לקבל זוג Q בפוקר: אתה חזק ואתה יודע את זה, אבל כל A מסריח בפלופ הורג אותך. אני בכל זאת מפמפם בחזרה, וישר מקבל ניידת ליד חלון ימין.

הרמזור מתחלף לירוק. אני ונהג הוויפר, שהספיק לראות את משקפי הרייבאן השחורים של מר-שוטר מציצים בו מרחוק, בקושי משחררים קלאץ'. הניידת יוצאת מהמקום עם עשן מהצמיגים האחוריים. וגאס בייבי.

17:45, לאס וגאס מוטור ספידוויי, 20 ק"מ מהסטריפ. מקום מצוין בחרו האמריקאים לבסיס חיל האוויר של וגאס. מדבר עצום, שטחי עבודה לא נתפסים, וצוותי אוויר וכל הבלגן שמסביב עדיין מרוחקים רק 20 ק"מ מגן עדן של הנאות החיים. אם טייס F-16 אוהב גם לנהוג מהר, יש על מה לדבר: במרחק יריקה מהבסיס ממוקם מסלול המרוץ המרשים של העיר, חתיכת אספלט אליפטית שמאפשרת מהירויות ממוצעות של 300-פלוס, ומסלול פנימי שלא כל-כך משתמשים בו רוב הזמן. אני קיבלתי על עצמי לא לעלות עם ה-Z על מסלול מסודר. לא אמרו לי כלום על מסלול שלא נמצא בשימוש.

30־325 מאחור, 35־275 מקדימה, חישוקי 19 ו-18. חתיכות הגומי שמציעה הקורבט לצד שאליו מגיעים כוח המנוע ופקודות ההגה, הן סופר-נדיבות, וזה חתיכת אנדרסטייטמנט. קצת יותר גומי מזה, ואתם יכולים לצוף בכינרת. עם כל-כך הרבה חומר דביק שמעביר את הכוח, הקורבט בקושי זזה מהקו כל עוד משתמשים במצערת בשכל. אבל תן לקוף שבך להשתלט עליך, מה שיקרה כמובן במוקדם או במאוחר, והיא תתחיל להחליק. לא בקריסה מהדהדת של אחיזה, אלא באופן הדרגתי שמאפשר לבעוט לה בראש מדי פעם עם עוד קצת גז, ועוד קצת.

אם יש משהו שאתה לומר להעריך במכונית הזאת, אלה רזרבות הכוח העצומות. ואם יש משהו שמסביר למה היא אחת המכוניות הסדרתיות המהירות ביותר שעלו אי-פעם על הנורבורגרינג, זאת העובדה שבכל פנייה על המסלול אתה יכול לבחור בערך בארבעה הילוכים אפשריים. היכולת הזאת מעניקה לנהג את היתרון העצום של ויתור על העלאת הילוך, או הורדה; רגל ימין על מצערת, רגל שמאל על הברקס, והילוך שלישי פחות או יותר. וככה אני נותן בראש לטויוטה סופרה משופרת, פורשה 911 ישנה ומאזדה מיאטה (ומקבל בראש מ-STI ומ-EVO מוכנות למירוץ, אבל הן עושות רעש מהגיהנום).

הדרך חזרה לסטריפ היא כמו הסיגריה שאחרי. רגוע, אבל שומר על קצב לב של 120 מייל לשעה, ויורד לאט. שתי שלבי משופרות פותחות לי ציר מטורף בדיוק כשהכביש נפתח קצת, ואנחנו עוברים להלך רוח של נתיבי איילון עם אופנוע ספורט. ה־Z06 נותנת עבודה. היא שוב עושה את כל הרעשים הנכונים.

ואני עדיין לא מצליח להחליט מה גורם לי לאהוב אותה יותר: העובדה שהעניקו לה פסקול האצה משתנה, תלוי הילוך -בסביבות ה-3,000 סל"ד, כשהגרגור העצל הופך פתאום להרעשה כבדה - או דווקא פספוס ההצתה המכוון בהורדת הילוך, והפוף-פוף-פוף שמגיע מיד אחרי. במכונית עם מנוע נורמלי זה נשמע טוב. במכונית עם שבעה ליטר זה נשמע כאילו ערמת סלעים נוחתת לך על הראש. תענוג.

ועכשיו בקיצור:

מנוע: ייתכן שזה יישמע מעליב כלפי המכונית המצוינת הזאת, אבל הקורבט היא קודם כל חתיכת מנוע ענק וחזק בחרטום. עזבו את המספרים, כי אפילו הם לא מספרים את כל הסיפור. בטח לא על הפסקול שמתחיל בבס עמום וממשיך בצווחה ומגיע עד יללה מקפיאת דם, או הבק-פיירים שעושים צמרמורת. אמרתי, תענוג. *****

ביצועים: קורבט סדרתית מקיפה את הנורבורגרינג מהר יותר מניסאן GTR , פגאני זונדה, פרארי אנזו, פורשה 911 טורבו, אודי R8 ולמבורגיני גאיירדו. מומלץ לעצור כאן לרגע, להעיף מבט נוסף על השמות שהזכרתי, ולתת למידע הזה לחלחל. אלא שבכביש הציבורי זה לא באמת ניכר בה, ומהמון סיבות. אבל האם היא מהירה בטירוף? בהחלט. ****

נוחות: הקורבט אינה מכונית נוחה. היא לא יכולה להיות כזאת עם תנוחת ישיבה שמציבה את החריץ השעיר שלכם במרחק 4 מ"מ מהאספלט, ועם גומי ברוחב של צמיגי פורמולה 1. היא רועשת וגונחת ומרשרשת בכל רגע, ועוד לא הזכרתי שתא המטען מספיק רק לתיק ג'יימס בונד, ושהקונסולה הקדמית מכילה אבזור שגורם למאזדה 3 להיראות כמו רולס רויס. לא שאכפת לי, אבל בכל זאת, הגיע הזמן להתקדם. **

פוזה: עם ותק של עשרות שנים על כבישי ארצות הברית, הייתם מצפים שהעין האמריקאית תתרגל למראה הקלאסי שלה. אבל שנייה וחצי עם המכונית הזאת בלוס אנג'לס - או בווגאס, או בכל עיר אחרת חוץ מברסטו - ואתם מבינים שהראשים המסתובבים זה לא בגלל שמישהו מנסה לגנוב מבט חטוף נוסף בבחור הנאה שיושב באוטו. פרארי אנזו תמשוך יותר תשומת לב, אני מודה, אבל תזכרו: היא פחות מהירה על הרינג. *****