שירה: נתן וסרמן מספר איך הוא חי

ספר שיריו השלישי של נתן וסרמן מגלה למי שטרם הבחין בכך שמדובר במשורר יוצא דופן. רציני, עמוק, חושב, בעל יכולת לשונית מרשימה ועולם עשיר מבחינת חוויות, אירועים, מצבים ותשתיות טקסטואליות. וסרמן ממשיך בכבוד מסורת של שירה אינטלקטואלית, מאתגרת, שאינה עושה הנחות לקורא. בעולם המערבי אפשר למצוא את שורשיה המודרניסטיים בפאונד ובאליוט. בשירה הישראלית היא בוודאי קשורה למשוררים כמו נתן זך, דן פגיס, טוביה ריבנר וט. כרמי, אם למנות רק כמה מן השמות.

עטיפת ספרו של נתן וסרמן. שירה אינטלקטואלית

וסרמן קרא זך. הרבה זך. קרא ולמד והפנים עד כדי כך שזה הראשון הוטמע אצלו במרקם הלשוני בשלל פרדוקסים, חרוזים פנימיים, דאיקטים, רכיבי דיבור, תבניות שלילה ועוד ועוד אבזרי-שירה מוכרים. אפשר לראות את פעולתם המשולבת בשיר כמו "אין לי זמן": "אין לי הרבה זמן, אמר הבן לאביו/ והותירוֹ לחפש אחר פתגם לענות/ ולא מצא. זיעה זלגה מבית שחיים./ כהרגלם לאחר השחייה בבריכה עמדו במקלחת/ מבוססים זה לצד זה בשלולית עירומם/ מחכים במבוכה שמי מהם כבר יגמור/ לשטוף את הסבון שנצמד לגופם כמו זמן/ מעטה שקוף ללא ריח בעל טעם מר./

יש עוד זמן, חשב האב, אבל הוא פועל/ רק לטובת אחד מאיתנו. מעתה מה שהיה/ מותר יהיה אסור ומה שאסור לא יוּתר./ על מה חשב הבן לא נדע. היה לו עתיד/ זוהר ועל כן מיהר. הייתה לו התחייבות/ שלא רצה להפר. לפני חצי שנה היה לי בן,/ הרהר האב, היכן שכחתי אותו,/ ניסה להיזכר."

השיר שציטטתי מהדהד מאוד שירים מוכרים של נתן זך, בעיקר מספרו "שירים שונים". נשים לב לעבודה ברובד הצלילי של החרוזים הפנימיים הבנאליים-במכוּון, הפזורים באופן אקראי-אינטנסיבי: "פתגם", "בתי שֶׁחיים", "כהרגלם", "עירומם", "לגופם" (וברקע הצימוד "שֶׁחיים"/"שְׂחייה"). ולקראת סוף השיר "זוהֵר", "מיהר", "להפר", "להיזכר". נשים לב גם לרכיבי הדיבור או המחשבה: "אמר הבן לאב", "יש עוד זמן, חשב האב", "לפני חצי שנה היה לי בן, הרהר האב".

וגם לסתירות, ללולאות התחביריות, לטאוטולוגיות-כביכול, שאפיינו את שירת זך ואבידן אי-אז בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה: "מעתה מה שהיה/ מוּתר יהיה אסור ומה שאסור לא יוּתר". לכך אפשר להוסיף, כמובן, את הנימה, את האווירה, את הנושאים - זמן, חלופיות, זיכרון, אובדן - ואת שלל הרמיזות בעלות האופי הטרגי על יחסי האב-בן.

"בלוטת התריס מתכרבלת"

כל זה לא בא לבטל את הישגו השירי של וסרמן שהוא אחד המשוררים המרתקים שמפרסמים בעשור האחרון. הישג שהוא בעצם כמה הישגים בו-זמנית. ביניהם אפשר לציין את הגיוון בסיטואציות המתוארות, את היכולת המרשימה לספר סיפור בלי לאבד את המתח הלשוני של השיר, את ריבוי הזוויות שמהן מונפים השירים ושמהן מתוארים הדברים, את יכולת המגע בנופי טבע ובמרחבים אורבנים, בפוליטי ובהיסטורי, בהגותי ובאישי. וגם את מערך הדימויים המעניינים: "בלוטת התריס מתכרבלת/ כמו קנרית המזהה גז דולף במכרה"; "ידיעתה שוטטה סביב אי-ידיעתו כדג סקרן במים ירוקים/ וידיעתו ריחפה מעל אי-ידיעתה כנוצת פיתיון על מצוף"; "התאנה החווירה כבדיל".

וסרמן הוא גם משוררן של שורות-פתיחה רבות עוצמה, שחלק לא מבוטל מהן מושתת על משפטי-דימוי: "הוא היה מוטל על גבֵּי עצמו כמו הר"; "היא הניחה את לסתה על חזהו/ כמו עגל המניח ראש על אבוס"; "כמו קים פילבי במוסקבה, המורָה שלי לחיתית/ נעלמה יום אחד בפריז"; ובמיוחד שורות-פתיחה הכרוכות במיטה - "דוממים כאבני מחצבה שלא נחצבו/ שכבנו במיטתנו לפני הזריחה"; "היא שכבה במיטה/ כמו מעטפה שנשכחה בין דפי ספר".

ברשימה קצרה אי אפשר להמחיש את מלוא עושרה של שירת וסרמן. ובכל זאת, כדי להטעים משהו ממנה אצטט שני שירים לא ארוכים. בשיר "אי הפסחא" - שאפשר למצוא בו הרהור חנוך לויני (שורה אחרונה בבית הראשון) ודימוי בנוסח עמיחי (בבית השני) - מתוארת מערכת יחסים אינטימית בין שני אנשים באמצעות שלושה שדות סמנטיים שונים: המרחב הדומסטי, התרגיל המתמטי והמרחב ההיסטורי-ארכיאולוגי.

סיומו המקורי מאוד של שיר זה מגלה את וסרמן במיטבו כאשר הוא מצליח לתאר את לבטי הקיום בכלל והקיום הזוגי בפרט באמצעות שתי שאלות העולות מתוך הנוף הזר-מוכר של אי הפסחא: "דוממים כאבני מחצבה שלא נחצבו/ שכבנו במיטתנו לפני הזריחה/ לפני בוא משאית האשפה/ תחת תכריכי האור הדקים של השחר/ שעה שעולות מחשבות על רצח בגידה וחרפה.// היא יָשנה. עליי לא ריחמה השינה/ ונשימתנו הייתה מתואמת כמו סומן בינינו/ סימן שוויון שקוף בסוף תרגיל חילוק ארוך/ ללא שארית.// לשם מה להפליג אל תוך הים/ אם לא נִתָּן לעזוב את האי?/ מדוע לחצוב בידיים פסלי ענק/ אם לא נִתָּן להניפם?"

תנופת הקטלוג

עמוד קודם לכן מצליח וסרמן להעמיד שיר-דיוקן מאלף, שמשרטט בו-זמנית שלושה דיוקנאות - דיוקנה של עמיתה, שמחקריה נשאו אותה לחו"ל; דיוקנו של המשורר, מעין רוח כל-יכול המשוטט במרחבי ההיסטוריה; ודיוקנו של עולם האקדמיה, משורטט להפליא בידי פרופסור לאשורולוגיה, שמכיר אותו לפני ולפנים:

"בשנה שבה החלו דברים להיעלם/ דבורים מכוורותיהן, שלטי ברזל מצדי כבישים,/ ובצו העירייה נסגר גם בית הקפה הקבוע שלי/ היא נסעה לפוסט-דוקטורט./ הרנסנס החל. גיליתי את הפרספקטיבה/ מיהרתי להפליג לעולם החדש לסחור בחרוזים/ דיכאתי ללא רחם מרידות רגשיות/ בניתי ערי מבצר דמויות אלמוג או כוכב/ שרטטתי למזמינים מפות אסטרולוגיות./ בכיכרות עמדו סוסי שיש על שלוש רגליים/ וצהלו בלי ליפול.

עצרתי את נשימתי וצללתי/ לים הגדול בפעמון זכוכית, מחפש מפלצות באפלה./

כשעליתי עמד כבר הבָּרוק בחדר, זוהֵר/ גרביו קרועים, סופר באובססיביות/ שטרי חוב. פתחתי מגירה סודית בשידה/ עדיין לא ביטלתי את העבדות אבל ידעתי שאאלץ לוותר./ באותו זמן נשלחו אליה מיקרופילמים של כתבי-יד/ ומאמריה ב-Times New Roman/ נשלחו לעורכים חסרי פנים. כל מה שזכרתי/ מהלטינית שפעם ידעתי היה habeas corpus./ העולם האקדמי, כמה מתיקות וארס".

איזו יכולת נפלאה בתנופת הקטלוג, כמה ערנות מחשבתית, איזו עדינות בתיאור המטונימי של מערכי הרגש ותמורות היחסים. וגם היכולת למזג זו בזו במקוריות את צמיחתה והבשלתה של תודעת הדובר - כגבר, כאקדמאי, כמשורר.

קובץ השירים שלפנינו, שכותרתו שולחת זרוע פואטית-הגותית אל "ספר הכוזרי", ראה אור בסדרת השירה של הוצאת "עם עובד" בעריכת ניצה דרורי-פרמן. עם זאת, בעמוד הקרדיטים מצוין שהספר נערך בידי ליאת קפלן, שערכה ופרסמה בסדרתהּ "כבר" גם את ספרו הקודם של וסרמן "שנתיים" (כרמל, 2006; ספרו הראשון "שובר הלחם" ראה אור ב"הליקון" ב-2002).

קִראו את נתן וסרמן, זוכה פרס יהודה עמיחי לשירה לשנת 2008. שירתו מצריכה השקעה מיוחדת אבל שְׂכרה הרגשי והאינטלקטואלי מוענק בריבית נדיבה.

"ואין העולם מקומו", מאת נתן וסרמן הוצאת עם עובד, 70 עמ'.