קודש בחול: שירי הקודש החילוניים

שבע שנים לאחר מות אביה, נתן אלתרמן, נפלה המשוררת תרצה אתר אל מותה מחלון דירתה שבקומה השישית. השמועות על התאבדות נפוצו, אך המשפחה טענה כי מדובר בתאונה.

שנים קודם לכן, כתב אלתרמן לבתו את "שיר משמר", שיר של אב החרד עד אין קץ לשלומה של בתו האהובה, שחייה היו תלויים על בלימה ונדמה היה לו שהיא מוליכה את עצמה לאבדון.

זהו שיר שתקתוק השעון מהדהד בו, ומחריש אוזניים של אלו שיודעים שהזמן קצר. זהו שיר שמרחף מעל הראש כענן שחור המכסה על האופק, ובכל זאת מתעקש לראות את האור שבשולי הענן. זהו שיר תחינה, תפילה שבכל מאודה נאחזת באמונה שלא יאונה דבר לאהובינו למרות עצמם, ואם נדרש, נגד רצונם.

"שיר משמר" הוא גם התפילה שלי למדינה בה נולדתי, בה אני חיה ושאותה אני רואה נפרדת מעצמה. מי ייתן שתדע לשמור את נפשה, את בינתה, את יופיה ואת לבּה הטוב.

מרב יודילוביץ'

יש שירים טובים, ושירים פחות טובים. אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהסביבה בה הם מושמעים היא שמכתיבה את האפקט הרגשי שלהם - עד כדי כך ששיר שנקשר חזק כל כך באישיותינו, מאבד את הערך שלו באוזנינו כשהוא מנוגן בזמן ובמקום הלא נכונים, או הלא מתאימים.

כך קרה במקרה של "שנינו שווים" בחיי. שירו המוקדם של אביב גפן (מאלבומו הראשון, "זה רק אור הירח") הוא לטעמי אחד השירים העבריים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. אולם כשיוצא לי לשמוע אותו ברחוב (וזה לא קורה הרבה בשנים האחרונות), באוטובוס או אפילו בהופעה, כל היופי הזה מתפספס. מתמזג בגודש של רעשים קוליים וויזואליים שמסביב.

"שנינו שווים" הוא לא שיר רועם. האיכויות שלו קטנות וצנועות מדי. הן לא מהדהדות לך באוזן, אלא עמוק בתוך הלב. וכך, כשאני בדלת אמות שלי, בדממה שבין המיטה, לארון הבגדים, לרמקולים שמהם בוקע קולו הצרוד של גפן, עם הגיטרה האקוסטית החצי מכוונת, אני יכול לשקוע בו שוב.

אני יכול לתת לו לרגש אותי, ואם לא לבכות, אז לזכור לפחות שפעם, לפני 20 שנה, הוא גרם לי להזיל דמעה, למרות שאף פעם לא ממש הבנתי את הסיפור מאחוריו. גם לא התעקשתי להבין.

על "שנינו שווים" אין טעם להילחם. צריך פשוט להתאחד איתו באוזניים פקוחות ועיניים עצובות. והשפתיים? הן ממלמלות, כמו תפילה חרישית, בחדר שלי. ארון הקודש הפרטי שלי.

אמיר בוגן

לאהוב, נגד כל הסיכויים. אהבה שזורה באומללות, אהבה מזוכיסטית, שאין בה נחמה ויש בה בדידות. לאהוב עד הסוף המר, כשברור וידוע שאכן רע ומר הוא יהיה, ולא להתחרט לרגע. אני לא זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את "וידוי". הוא מתנגן בראשי מאז ומתמיד. 

אני דורכת לראשונה בטריטוריה בה אהבה לא מגיעה ממקום בו משפילים ומבזים, והאוהבת משתמשת במילותיה שלה, ולא במילים שגבר כואב בחר מתחתית כוס המשקה של עולמו רווי האכזריות. ובכל זאת, גם כשאני לומדת את הטוב, השיר מרחף מעליי, מטיף, משתק ומושך להעריץ רומנטיקה גדולה מהחיים, ממנה מותר להתפעל, אך גם להיזהר לא לטבוע בתוכה.

לירון סיני 

2002, פאתי ג'נין (מה שכונה אז, לפני הפינוי, "גזרת גנים-כדים"). או שאולי זה היה באזור שבות רחל, בסוף 2001, או בעצם חלמיש של תחילת אותה שנה. האמת - זה לא ממש משנה. בסוף זה תמיד אותו דבר: ילדים במדים, בעיצומה של מלחמה-לא מלחמה, באמצע שומקום.

וזה לא משנה מה העמדה הפוליטית שלך: העובדה היא שבשביל להעביר את הזמן במצבים האלה, אתה נזקק ליכולת לא מבוטלת של הדחקה צה"לית - כזו שתאפשר לך לשמור על שפיות בין חופשה לחופשה. 

וזה לא משנה שכל שאר המילים הן סוג של ג'יבריש, משפטים חסרי פשר שצריך איזה טריפ או שניים בשביל לעטוף במשמעות. בשבילי, השיר הזה, עם הפאתוס המטורף שלו, היה אי קטן של השלמה רגעית עם המציאות בתוך רצף אינסופי של הכחשה. האדמה מקולקלת, ואנחנו - כולם, כולנו - קלקלנו אותה.

דרור עמיר

הוואלס הנעים שהלחין יעקב הולנדר מתנגן ברֹאשי כבר לא מעט זמן. טקסיות החגים הכל-כך ישראלית הזו שמגיחה, נרצה או לא, כבר בקצהו של אוגוסט, תמיד הדהדה אצלי לצד שירים אחרים. "שיר לערב חג" של מירי אלוני, מפסטיבל הזמר תשל"ג (1973) נמצא ברשימת המהדהדים הללו כבר שנים רבות. 

ערב ראש השנה בעיר הגדולה. רווקיה שבים מארוחות החג שמחוץ למפלצת האורבנית, ואותה שדרה שאכלסה במשך חודשי הקיץ החמים את יושבי האוהלים, נותרה אז כמעט יתומה, פרט לאותם בודדים, "דרי רחוב" אוהבים לקרוא להם, שבאמת אין להם עם מי לחגוג. אפילו שולחן לחגוג סביבו את השנה החדשה אין להם. בעצם, האם ההוא על הספסל בכלל יודע, או שומע, שהערב ערב חג?

ואז, ישנו הבית האחרון של השיר. הוא תמיד שם, גם אם תסרב להגיע אליו. וישנו הבית בקצה הרחוב שיורק עליך את הבית הארור מהשיר. כי כשהמפתח מסתובב במנעול הדלת, ואת האור אתה הוא שמדליק - אתה ולא אחר, אז לצד הצער על ההומלס שברחוב, ולמרות העיר שאת "כוכביה מדלקת", מגיע השקט הלא מבורך. הבודד, שמזכיר שגם הלב יכול להיות הומלס.

איזו עיר עצובה.

עמית קוטלר

אם יש חלילן מהמלין היכול לקחת אותי אחריו בצליל אחד, לאן שרק ירצה, הרי זה הקול של ברי סחרוף. כשהוא נכנס פתאום בשיר של מינימל קומפקט, כשהוא מפציע אחרי סולו גיטרה מצמרר או כשהוא מייבב את ה"אוהווו" הכל כך מוכר שלו - הקול הזה הוא מבחינתי חזן בית הכנסת הפרטי שלי.

השיר כנראה מדבר על מישהי שכבר לא תחזור אל המקום הזה, אבל עבורי הוא תמיד יהיה קריאה אל התחלת ה"אני", אל חשבון נפש אישי של תקוות מול הגשמות, אל יסודות הילדים שכולנו היינו - ואל כל הסיבות למבוגרים שהפכנו להיות.

סטלי סולומונוב

"כוורת" ו"שבק ס'". אלה היו שתי הלהקות הישראליות היחידות שאהבתי. חוץ מהן, לא הייתי מוכן לשמוע על שום דבר שנוצר בסביבתי. האוזניים נמשכו והמחשבות עפו רק לפנטזיות רחוקות שהיו גדולות יותר מכל. "קווין", "מטאליקה" ו"גאנז אנד רוזס". אבל אז, כשהייתי בן 13, הגיע השיר של נורית גלרון. אז באמת למדתי כמה ביטוי אישי יכולות להכיל מילים בעברית. 

כנראה שראיתי את הקליפ בטלוויזיה, בשעת לילה מאוחרת בערוץ 2. פתאום המילים הכל כך מדויקות של אביב גפן, הלחן הבומבסטי שהוא חיבר להן והגשתה המרגשת של גלרון פגעו עמוק ככל האפשר. פגעו דווקא בילד שעוד היה רחוק מלהכיר את רוב הסיטואציות המתוארות בטקסט. אולי סיפקו תמונה וכמיהה לרגעים שעוד נמצאים מרחקים ארוכים לפני.

שנים אחר כך, דרך מילותיו האנושיות ועוצמתו האדירה של השיר, אני חושב שהבנתי שמה שקדוש בחיי הם המראות, הצלילים והנשימות המוכרים, שלצדם ואיתם אני מתעורר בכל בוקר ונרדם בכל בלילה.

אור ברנע 

זה הקדיש שלי. את המלים של התפילה הרשמית אני דווקא יודעת בעל פה, אבל הן לא מתאימות לחברים שלי שמתו. איש מהם לא מת מוות טבעי, ואיש מהם לא מת כשהוא חושב שנשמתו תחזור לכאן בתוך צרור, בטח לא בעגלה ובזמן קריב.

נדמה לי שכולם כאחד לא סברו שאלוהים עובד בשבילם כמענה קולי במרכז שירות למאמינים. כולם, איכשהו, מצאו את עצמם מוקדם מדי בקרב גדול מדי וחסר סיכוי, שלא נגמר בזמן, וכשנגמר - יצאו משם לגמרי מובסים.

אז אולי אין זה השימוש הנכון של "גבעת התחמושת", השיר. בקודשי-פזמוני-ישראל הוא שמור רק לאפיזודה מלחמתית אחת שבה בשתיים, שתים ושלושים, נכנסים דרך הברושים לשדה האש והמוקשים, ואיתן לא מהסס לרגע, ומישהו זורק רימון, ומתרחש מה שמתרחש, ובסוף - אם עוד יש לכם כוח לשיר - אתם אמורים להיצמד לאזהרה האחרונה, המאוחרת מדי, המגיעה מפי המתים: "אולי היינו אריות, אבל מי שרצה לחיות - אסור היה לו להיות - על גבעת התחמושת".

שנה אחר שנה, בעונה הזאת, השיר מתנגן אצלי. רק ההתקנים משתנים: מתקליט של פטיפון לנגן תקליטורים למחשב, וכך זה יהיה, אני חושבת, עד הסתיו האחרון שלי, בימים המעיקים לפני יום כיפור.

החברים שלי התחילו למות במלחמת יום הכיפורים. אל מתי הקרבות נוספו הללו שבגופם התפרצה מחלה ואיכלה אותם אט אט, והללו שהדבר האחרון שראו היה מכונית מעוכה והם בתוכה, והשלושה שקצו בחיי יסורים והקדימו למות מטעם עצמם, והאחד שבאמת נפל ממטוס באמצע הלילה, אבל זה היה מטוס בוער וממילא לא היה לו סיכוי. כל אחד וגבעת התחמושת שלו, שמתפוצצת לו בפנים.

זה הקדיש שלי, אבל לבני בן ה-11, שבימים כתיקונם מזועזע מטעמי המוזיקלי, הסברתי השנה מה זה הראפ המשונה שאמא שומעת, ואמרתי שזה שיר הפרידה שלי מחיילים של כל מיני מלחמות. "ואם אני אמות במלחמה, גם תשמעי את זה?", שאל בענייניות מוחלטת. אמרתי לו שעד כמה שזה תלוי בי, לו זה בוודאי לא יקרה, וחוץ מזה, המתים שהשיר נכתב עליהם כבר מתו מזמן. בשנה הבאה נשב על המרפסת, נראה ציפורים נודדות, ואני אנסה לשקר לו שוב, ולשיר שיר אחר.

אריאנה מלמד

אהובתי. הביטי אל העפרוני. איך זה נגמר. בסוף כולם יודעים. את המילים האלה, שרובנו כבר יודעים בעל פה מאז שלהיי שנות ה-80, כתב אהוד בנאי באלבום המופת "קרוב", שבאופן כללי ניתן להגדירו כאחד האלבומים הכי קדושים וקסומים שיצאו בארץ הזאת.

הוואלס השבור שהעניק לנו בנאי, שמזכיר מצד אחד סונטה רומנטית של אנשי-ים ספרדים עם קסטנייטות ומחיאות כפיים, ומצד שני מחזיק בתוך הקצב שלו היסטוריה עתיקה, כנענית, שקשה להסבירה במילים, תמיד שולח אותי לדמיין את האי הזה, שבנאי כותב שבסוף הוא ואהובתו יפליגו אליו, ובו ירוצו על קו החוף הילדים.

כמו שיר אהבה שנכתב מפסוקים חילוניים, "כולם יודעים" שוטף מיד עם האקורד הראשון את כל הציניות שיש בנו. נגינת הגיטרה של בנאי נשמעת ממש כמו אמונה. מעיין תפילה למקום שורשי, שנושאת בתוכה מבט קדימה, שחולם להצליח לאהוב כל החיים, להיות מאושר, למרות שיש בחיים שברים ודמעות. וצריך, כמו שהוא כותב, לחזור ולאסוף אותם.

בנאי, כזמר, תמיד מעניק לי תוך כדי הקשבה לשירים שלו את האפשרות להגיע לאושר הפשוט הזה. משפחה. אהבה. עפרוני. והוא עושה זאת באמת באופן מיסטי כמעט, כזה שלעולם לא נכנע לקלישאות.

שרי שביט