כמה שמאלנים חטפו מכות. לא ביג דיל
בישראל צומחת באין מפריע תרבות של לינץ'. בראש השנה נרשם שיא, כאשר רק במזל ניצלו פעילי שמאל בענתות. קשה לחשוב על קבוצה אחרת שדמה מותר כך
אז מה היה לנו השבוע? יו"ר תנובה התפטרה, מרקל נעלבה, הקוורטט מנדנד, אה, וגם הכניסו מכות לכמה שמאלנים. לא עניין גדול. כמה בקלות מתרגלים. כמה עוזרים לנו להתרגל.
"יש חבר'ה שרוצים לעלות לכסח לכם את הצורה", "יא כלבים", "מזדיינות עם ערבים", "כל התושבים יבואו לפה", "יהיה פה מוות". כמו מה זה נשמע? המון זועם צועד באגרופים מונפים וצועק, עם רצח בעיניים, "מוות לערבים"; אבן נזרקת, דוקרן (סכין?) נשלף, אנשים מוטלים בצד הכביש זבי דם; אפים שבורים, שמשות מנופצות. כמו מה זה נראה?
עוד בערוץ הדעות:
- הפכתם רופא לפקיד עייף וממורמר / עסאם אקרם דאוד
- החייאה אחרונה למערכת הבריאות / ג'רמי בן שושן
- טרכטנברג - זה טוב למעמד הביניים
/ ניר דגן
ביום שישי בערב, מוצאי ראש השנה, התבצע לינץ' מחוץ להתנחלות ענתות. לא פחות. צפו בסרטונים ברשת וראו. רק במזל הוא הסתיים ב-26 פצועים ובכמה מכוניות הרוסות, ולא באבידות בנפש. אבל מי שנחשף לכך באמצעי התקשורת שמע לכל היותר על "עימותים" בין פעילי שמאל למתנחלים. שלושה עוכבו על ידי המשטרה, שמאלנים כמובן.
מה שמאפיין תרבויות בהן לינץ' הפך להיות אמצעי "ענישה" קבוע, מדרום אפריקה בשנות השבעים והשמונים ועד אפגניסטן של ימינו, אינו מפלס האלימות הציבורי וגם לא אוזלת ידה של המשטרה - אלה נמצאים גם במדינות מרוסנות - אלא בראש ובראשונה הלגיטימציה הציבורית. יש דרכים שונות ליצירת לגיטימציה: שתיקה של ההנהגה היא אופן אחד, יצירת סימטריה ו"איזון" תקשורתיים בין התוקפים למותקפים - נרטיב מול נרטיב - היא אופן נוסף. אולם הדרך הפשוטה ביותר ללגיטימציה היא הפיכת האירועים לקוריוז.
דמם הותר
שוו בנפשכם שאותם האירועים ממש, בלא שום שינוי, היו מופנים כלפי מתנחלים - כיצד היתה הארץ כולה גועשת: חקירה מהירה ויעילה, מאות עצורים (פלסטינים כמובן), עוצר, דיווח מן השטח, תגובות תקיפות של ראש הממשלה ושריו. מישהו שמע גינוי כלשהו מן הממשלה? הרי מופרך אפילו להציע זאת. מה בסך הכל קרה? כמה שמאלנים קיבלו מכות.קשה לחשוב על קבוצה אחרת שדמה מותר כך, שאלימות כה חריפה וגלויה כלפיה, של המון זועם, לעין המצלמות והשוטרים, היתה עוברת בשקט כזה, כמעט בפיהוק. שום קבוצה יהודית כמובן. פלסטינים בשטחים זוכים ל"פוגרומצ'יקים" שכאלה לפחות מדי שבוע: רועים בדרום הר חברון המוכים שוב ושוב, פלאחים באזור שכם ששדותיהם נשרפים, תושבי אזור H2 בחברון שכל שמשותיהם שבורות מחמת אבני "היישוב היהודי", ועוד ועוד. אין כל קושי לראות זאת, הרבה מצולם, הכל רשום ומתועד. את מי זה בכלל מעניין.
"שופך דמים לגוי סופו שהוא שופך דמים לישראל" אומר המדרש. במבט ראשון זהו טקסט מקומם, שכן הוא הופך את הרג הגוי לבעיה רק משום תוצאתה העקיפה עבור היהודי. אבל אפשר שטמונה כאן תובנה עמוקה הרבה יותר: מי שהופך דמם של גויים להפקר, ימצא עצמו במהרה עושה כן גם ליהודים.
הגדרות אותן אנחנו מציירים בדמיוננו, כאילו אפשר להפקיר את כבודם, רכושם ובמקרים לא מעטים גם חייהם של פלסטינים בשטחים והדבר לא יחלחל פנימה, אינן אלא אשליה. מי שהתירו את דמם של הפלסטינים אתמול, מתירים את דמו של השמאל "הקיצוני" היום. ומחר?
כך, באין מפריע, צומחת לה במדינת ישראל תרבות של לינץ'. מי שעוקב בחרדה אחר הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית, טוב יעשה אם יסמן ביומנו את מוצאי ראש השנה תשע"ב, היום בו לינץ' בפעילי שמאל הפסיק להיות שערורייה והפך קוריוז.
פרופ' ישי רוזן-צבי, ראש המגמה לתלמוד וספרות העת העתיקה, החוג לתרבות עברית, אוניברסיטת תל-אביב.
גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
