זמן איכות? הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד על עצמכם

אמא שלי העניקה לי שתי עצות זהב כשהתחתנתי: האחת, לא לגמור אף פעם הריון בקיץ. השנייה, לרשום את הילדים לגן רק בגיל שנתיים ובלי צהרון, שיזכרו איפה הם גרים ואיך נראה הבית באור יום.

מכיוון שאת העצה הראשונה לא השכלתי לממש (ומי שילדה באוגוסט-ספטמבר מכירה את גודל הזוועה) אני משתדלת להקפיד על קיום העצה השנייה: אני נשארת עם הילדים עד גיל שנתיים בבית, רושמת אותם לגן לחמש שעות בלבד, אוספת אותם בצהריים לשניצל (אמיתי) ונמנום כפיות עם אמא ומשתדלת להפיק את המירב מאחר הצהריים שלנו, בו הילדים מפרקים את הבית ואותי לחתיכות.

הטורים הקודמים של הפולניה בערוץ הורים :

• המצעד: הדברים הכי מביכים שילדים עושים בחג
• 3 שאלות שמלחיצות אמהות לפני החג
• איך הפכתי לאמא פולנייה ב-6 צעדים
  

מדי פעם עוברת בי מחשבה סוררת, כמה נחמד יהיה לקבל עוד כמה שעות ביום לעצמי, ואת הילדים לקבל בשעה ארבע או חמש. אבל לא, לא רוצה. לא רוצה משפחתונים, וגם צהרונים מיותרים לי. עבודה חשובה לי והתפתחות אישית גם, אבל בשנים האלו חשובה לי בעיקר ההתפתחות של הגורירים שאני מגדלת בבית, ושם בדיוק אני בוחרת להיות.

מי מגדל לי את הילד?

כי כן, יש קשר בין איך שאנחנו נראים לבין האופן בו אנו מגדלים את הילדים שלנו. יש קשר בין כל מה שאנחנו מפחדים לראות בחדשות, לבין העובדה שרובנו לא מצליחים לשוחח עם הילד יותר מכמה דקות ביום. אני לא צריכה מחקרים כדי לדעת שהילדים שלנו, שגדלים על ברכי אמא טלוויזיה ואבא פייסבוק, גדלים אחרת. הסטטיסטיקה מיותרת במקום שמרגיש לי הכי אינטואיטיבי ונכון: שילדים צריכים הורה בבית. אמא, אבא ואם אי אפשר אז מבוגר אחראי אחר. אנחנו לא יכולים לרשום את הילדים שלנו בגיל שלושה חודשים למעון משבע שבע עד חמש, ולתהות אחר כך מה קרה ומה בדרך השתבש. אנחנו צריכים לקחת אחריות.

התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים הוא להיות המנהלים של "תיק" הילד. להיות אלו שלוקחים את האחריות המלאה על חינוכו ורווחתו. אנחנו הרי יודעים הכי טוב, אין מה לעשות, זאת עובדה. כל אחד יכול לגדל לך את הילד, אבל רק את תרגישי אותו. כל אחד יכול לחבק ילד שנפל, אבל רק אתה תדע לנבא מתי הוא יפול ובכמה דציבלים תהיה הצעקה.

לפעמים ניהול תיק הילד שלך מעט יותר מורכב, וטומן בחובו הבנה של מרכיבים נוספים, כמו בעיית למידה, בעיה רגשית או טיפול כזה או אחר. אז הילד שלך צריך אותך מאוד-מאוד, ולא מרחוק, ולא בזמן איכות מוסדר של ערב בשבוע. הוא צריך אותך שתרגיש אותו. שתבדוק קצת עם המחנכת מה קורה איתו. שתלווה אותו בטיולים של בית הספר, שתשב איתו בחוגים. שתהיה. קרוב, מעורב ובשלט קרוב. השלט הרחוק? כשהוא רחוק מדי, הוא פשוט לא עובד.

לא מאמינה בזמן איכות

זמן איכות הוא המצאה נהדרת לטיפול ברגשות האשם ההוריים שלנו. זמן איכות יכול להיות אפקטיבי כשאנחנו באמת מרוכזים בילד, אבל הוא לא יכול להחליף זמן פשוט, זמן כמות. ילדים צריכים אותנו בחיים שלהם. מה שהם לא צריכים הוא יותר מדי זמן מול מחשב וטלוויזיה או שני חוגים ביום, בכל יום, או לחיות חיים ללא זמן חופשי, אישי ומשפחתי. ילדים צריכים נורא פשוט, בדיוק כמו פעם: חצי יום בחוץ, וחצי יום בפנים. חברים, אבל גם הורים ואחים ודודים. קחו את הילדים של היום ותנו להם להכיר את זמן הבהיה הישן והטוב, הזמן בו שוכבים על המיטה ומביטים בעץ שנע ברוח. הזמן להיות. הזמן לחשוב.

ומה עם זמן האיכות? כל זמן שלנו איתם הוא זמן איכות, אם אנחנו והם באמת שם. לא צריך קניון ולא סרט ולא ים. הורה אחד, ילד אחד, וערוצים פתוחים. עכשיו, איך בדיוק מארגנים זמן איכות שכזה אם רוב הזמן פשוט אין לנו מספיק זמן?

כמה מילים על פמיניזם

לפני שמשאית הפמיניסטיות תבוא למרוח אותי בזפת ולגלגל אותי בנוצות, אני רוצה לומר שפמיניזם עבורי הוא היכולת לבחור. נשים יכולות לבחור היום יותר מאשר בעבר. אנחנו יכולות לבחור להיות אימהות ולגדל ילדים, בדיוק כפי שאנו יכולות לבחור להיות נשות עסקים דגולות ולגדל בונוסים. שאף אחד או אחת לא יקחו לי את זכות הבחירה, לפה או לשם.

רובנו, אגב, בוחרות במסלול ה"גם וגם" האתגרי, מסלול בו אנו עושות הכל במחיר פעוט של וויתור על שעות שינה ואיכות חיים. כמעט כולנו עובדות במשרה אחת רשמית, ובמשרה אחת נסתרת. בג'אנגלינג המטורף הזה שאנו עושות כמעט עשרים שעות ביממה, אין לנו אפילו יכולת לעצור לרגע ולתהות: האם אלו החיים שרצינו? האם זוהי הדרך בה רצינו להיות אימהות? האם נוח לנו עם מיעוט הזמן ומעט ההכרות שיש לנו עם ילדינו? האם אנחנו חוות פמיניזם, או שמא סתם ברדק?

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים