המלחמה ואתם. כתבו זכרונותיכם מיום כיפור 73'

מלחמה היא ארוע מטלטל, משפיע, מלחיץ, מפחיד. ארוע הנצרב חזק בזכרון, הן הפרטי והן הקולקטיבי, באדם הפרטי ובחברה הסובבת אותו ובה הוא נוטל חלק. מזכרונות המלחמה אי אפשר לברוח או להתנתק. ולא רק הלוחמים מהחזית - גם אישה בעורף וילד בבית ספר, כולם נושאים איתם משהו מהמלחמה. זיכרון פרטי, אישי ואינטימי, המנהל דו-שיח עם זה הציבורי, הלאומי, החברתי. 

עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) יוצאת כעת ביוזמה חדשה ומזמינה אזרחים, לוחמים וכל מי שנושא עימו זיכרון ממלחמת יום כיפור בפרט, ומלחמות ישראל בכלל, להעלות את זכרונותיו בדף הפייסבוק של העמותה.

• היכנסו לדף הפייסבוק של עמותת נט"ל והעלו על הכתב את זכרונותיכם מהמלחמה
  

היוזמה נוצרה מתוך השטח. בכל שנה, לקראת יום כיפור, מגיעות פניות רבות לקו הסיוע של עמותת נט"ל, רבות מהן מחיילים שלחמו ב-1973 ובמשך שנים ארוכות לא שיתפו ולא סיפרו את זכרונותיהם. פניות אחרות מגיעות ממי שהיו ילדים ונערים וזוכרים את הרגע בו השקט של הצום ובית-הכנסת נקטע והוחלף בדאגה לחברים ובני-משפחה אשר גויסו בחטף לחזית.

דממת הקודש של יום הכיפורים נקטעה באבחה. בדרך לחזית(צילום: לע"מ)

לאחר מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה נרשמה עלייה מאסיבית במספר הפניות של לוחמים משוחררים שחיפשו, ואף נזקקו, לסיוע נפשי. מעבר לסיוע ותמיכה מקצועיים הניתנים לפונים, חשים בנט"ל בצורך לדבר את הכאב, חוסר-הוודאות, ולהציף את הזכרונות הפשוטים של ההתמודדות היומיומית עם שיגרת המלחמה. כל מלחמה. להבין שזה מותר ואפילו חיוני.

לפרויקט גויסו המוסיקאים לאה שבת, דני רובס ודן תורן, שכותבים על הזיכרונות שלהם כילדים ובני-נוער במלחמת יום-כיפור. דני איגר, פסיכולוג קליני בנט"ל, כותב על זיכרון ופלאשבק. אזרחים ולוחמים משוחררים מוזמנים להיכנס לדף הרשמי בפייסבוק, לעשות לייק ולפרסם מונולוג פרטי שלהם. עשרה מהם יתפרסמו כמונולוגים במגזין העמותה 'בנוגע לרגש' המחולק לקראת יום הזיכרון בכמיליון עותקים, וכן יצולמו ויועלו ליו-טיוב ולאתר-העמותה.

על זיכרון ופלאשבק

דני איגר, פסיכולוג קליני בנט"ל 

העבר לעולם אינו תם ונשלם. הוא תמיד כאן בצורה זו או אחרת, עם דגש על "בצורה זו או אחרת", שכן העבר אינו רק מונח שם בתוכנו כחפץ שלם ובעל תווי מתאר ברורים, נכון למסור את עצמו בכל רגע נתון לידיו הנאמנות של הזיכרון אם זה האחרון רק ירצה בכך. לא. למרבה העניין, החדווה ולעיתים גם הכאב אנו נוטים לשנות, לעדכן ולערוך את אירועי העבר האלה בתוכנו בבחינת היו אלה חומר ביד היוצר.  

על פניו יראה הדבר כאילו אנו חוטאים לאמת, אך אם נשיל מעלינו את גלימת השופט ונחזיר את משקפי עורך הדין לנרתיקן, נגלה שדווקא שינויים אלה מעניקים לחוויות שלנו עוצמה ודחיפות שקודם לכן לא היו בנמצא. כמובן שלא כל פיסת חוויה עוברת שינויים ועדכונים שכאלה, אלא רק אותם חלקים בחוויה שלא ניתן היה להטמיעם אל תוך האישיות ולהפכם לבעלי משמעות. האירוע הטראומטי הוא התגלמותה של חוויה כזו. 

היכולת לחשוב על אירועים טראומטיים היא בתחילה מצומצמת. עצם המילה "טראומטי" מתארת במידה רבה את הקושי הזה לחשוב. ולא רק לחשוב קשה, אלא גם לזכור, להרהר, לדמיין - כל אותם תפקודים השייכים לעולם החשיבה ושאנו סומכים על זמינותם על מנת שנוכל לעשות הערכות ולקבל החלטות וליצור משמעויות. 

אחד המאפיינים של הקושי לחשוב הוא אבדן היכולת להשתמש בסמלים ואז קשה להבחין בין משהו שמסמל סכנה אפשרית לבין סכנה של ממש. ולכן, כל גירוי שמזכיר או מעלה את הטראומה המקורית יביא עימו לא היזכרות או מחשבה או עיבוד אלא פלאשבק - החרדה היא אוטומטית. אנחנו יודעים שרעש המטוס אינו שאון המלחמה אבל אנו מגיבים לרעש הזה רגשית ופיזיולוגית כאילו זו מלחמה של ממש. אנו יודעים שהריח בבית הוא מהשניצל המיטגן במטבח אבל רגשית אנחנו שוב בטנק עם ריח הגופות. 

וכך, דווקא הדיוק הזה של הפלאשבק, החזרה על האירועים הגולמיים כאילו לא עבר מאז זמן, הוא הבעייתי, בעוד העדכון של העבר בתוכנו, התאמתו לנסיבות ולחוויות חדשות, הוא הסימן לחיים בריאים ויצירתיים.

"רוב הזמן הייתי סגור ומבועת"

מלחמת יום כיפור של דן תורן

ילד מלא פחדים. דן תורן(צילום: ליאור נורדמן)

הייתי קצת לפני יומלדת 13 שלי בבית ברחוב גורדון בתל אביב. אני זוכר את הפחד מחלל את המחשבה שהסורים יכנסו אלינו מהצפון,יכבשו אותנו. אמא שלי הביאה סלוטייפ רחב וכיסינו את כל החלונות. בבית שלנו לא היה מקלט, וחלק מהזמן בילינו אצל סבא וסבתא שלי בצפון העיר.

הייתי ילד מלא פחדים בכל מקרה והמלחמה הזו לא באה לי קל, רוב הזמן הייתי סגור ומבועת. שנים אחרי זה כתבתי את בך לא נוגע, ולמרות שהשיר לא דיבר ישירות על המלחמה הזו הרי שהוא בהחלט הושפע מהטראומה של אז.

"גם המבוגרים פחדו, לא יכולתי לראות בהם משענת"

מלחמת יום כיפור של לאה שבת

המוסיקאית לאה שבת היתה בת 16 כשפרצה מלחמת יום-כיפור.

"אני זוכרת היטב את התחושה שמשהו מפחיד קרה, והמילה הראשונה שעולה לי היא וואו. תפסו את העם שלנו באמצע הצום. באמצע היום הקדוש הזה. באמצע השקט. אני זוכרת שהחלו שמועות שפורצת מלחמה, כולם התחילו לדבר אבל לא היה ברור לאן זה הולך. אני הלכתי לחברה, שגרה קרוב אלי, בשכונה בה גדלתי ביהוד. זו היתה משפחה גדולה של 10 נפשות, ובתוך התחושה של הפחד וחוסר-האונים, מצאתי שם פינה חמה. הצחוק נמהל בפניקה, ואחת האחיות במשפחה פשוט לא הפסיקה לשהק. זה היה פשוט ביטוי של לחץ ובלבול.  

"היתה לי את המוסיקה שלי. לא עזבתי את הגיטרה באותם ימים". לאה שבת(צילום: דודו אזולאי)

אני זוכרת חוויה של פחד, חוסר אונים וגם כעס שתופסים אותנו במצב כזה שאנחנו לא מוגנים. אני שלא התעניינתי בדרך-כלל בפוליטיקה, ולא היתה לי דעה – מצאתי את עצמי חושבת על הדברים, שואלת איך הגענו למצב שבו אנחנו לא מוגנים. גם המבוגרים עצמם פחדו, ולא יכולתי לראות בהם משענת. התחזקה אצלי תחושת הפטריוטיות והרצון לתרום את חלקי. אני זוכרת שהדאגה היתה כללית בעיקר, ולא למישהו מסוים בחזית. דאגתי למשפחה, לחברים ולמדינה שלי בכלל. כשהחלו לגייס אנשים, הבנו שזה רציני. כל הזמן זרמו שמועות, השערות, דיבורים באוויר, ודווקא העיסוק בהם חיזק את תחושת הביחד. ממש כמו בסרט מתח, בכל פעם שהתגלה פרט או השערה חדשה – העברתי את זה הלאה.  

"פגשנו את הבעתה, ההתכנסות, הדחקה"

מלחמת יום כיפור של דני רובס

לפני מספר שבועות הרס דחפור גדול את בית העם של רחובות. בקומה השנייה של הבניין הישן ההוא, ששימש ביתה של בימת הנוער הצעירה של רחובות, היה תלוי במשך שנים ציור ישן, קריקטורה של אחותי מיכל ושלי עם גיטרה ליד מיטתו של חייל פצוע חבוש כולו, במהלך הקמתה של בימת הנוער בימים האפלים של אוקטובר 1973. 

הייתי נער בן 16 כשפרצה המלחמה הנוראה ההיא. הגיטרה הייתה כל עולמי, והדרך היחידה שלי לתרום למאמץ ולטראומה הלאומיים הייתה לשיר בפני חיילים בבתי חולים ובמוסדות שיקום.

עדיין מוצא את עצמי ליד מיטות ההלם והכאב ההן מיום כיפור הארור ההוא. דני רובס(צילום: אריאל ואן סטרטן)

בציור הישן ההוא החייל נראה מחייך בתוך תחבושותיו, ואחותי ואני זוהרים מאושר. המציאות הייתה שונה מאוד. המראות שנחשפנו אליהם, הכאב, הפחד ובעיקר הבלבול היו בלתי ניתנים לתיאור. לא במילים ולא במנגינה. עברנו ממיטה למיטה ופגשנו את הבעתה ואת ההתכנסות ואת ההדחקה ואת ניצני הטראומה וההלם. לא ידענו לקרוא להם בשם, אבל הם חלחלו פנימה. 

כשהתגייסתי שנתיים מאוחר יותר לצה"ל כחייל קרבי בתותחנים ואחר כך קצין, לצד פנקס החוגר והתחבושת האישית נשאתי בכיסי לכל אורך השירות את התמונות האלה. שנים אח"כ חזרתי לשיר ולנגן לחיילים במלחמת לבנון, במלחמת המפרץ, במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובכל סיבוב נוסף של מעגל הדמים הפחד והכאב בו אנו מסתובבים כל כך הרבה שנים. אין לי ספק שבין שורות שירי זורמות התמונות ההן שנצרבו בי כנער בן 16, בחוויה הראשונה של היחשפות להלם המלחמה ותוצאותיה. 

בניין בימת הנוער של רחובות נהרס, הציור הישן ההוא בוודאי אבד, אולי אלגוריה לדרך בה אנו שוכחים ומאבדים את העבר רק כדי לחוות אותו שוב כמו מעגל בלתי נגמר. אבל אני עדיין מוצא את עצמי בחלומותיי ובין מנגינותיי ליד מיטות ההלם והכאב ההן מיום כיפור הארור ההוא.