מפקד המכללות הצבאיות: געגוע לחבר מול האוהל

מדי שנה, עם רוחות הסתיו, מתכנסים בני דורי, איש איש בדרכו, אל זכרונות מלחמת יום הכיפורים . מאז אותם ימים אני נושא עימי געגוע לחבר שנפל. סגן בני חנני ז"ל, מ"מ בגדוד 50, נהרג בקרב בתל-סאקי ב-7 באוקטובר 1973.

בני היה חבר בני עקיבא, סניף ירושלים, גרעין "יחדיו". באותו שבוע בטרם ירדנו

 לסיני, באמירה לקונית, אמר לי סגן אבנר רבינוביץ, (גם חבר אותו גרעין) "אומרים שבני נהרג!". היינו חיילים צעירים, לא ממש קלטתי את העניין. זו הרי הייתה

 שעת מלחמה - אבל מאז דמותו של בני חנני מלווה אותי. למען האמת, מעולם לא ניכסתי לי את בני חנני כחבר קרוב, הוא הרי היה גדול ממני בשלוש שנים, שאז היו משמעותיות מאוד, הוא כבר היה קצין בגדוד 50 - ובכל זאת היינו חברים.

"היינו חיילים צעירים - זו הייתה שעת מלחמה" (ארכיון)(צילום: לע"מ)

גדוד 50 היה אז גדוד הדגל של תנועות הנוער החלוציות וביניהן, ללא יוצא מן הכלל, התקיימה אז שותפות משמעותית לדרך חיים של הגשמה חלוצית. לנער מתבגר בגיל התיכון היו אומרים בחרדה הורים מודאגים: "מה ייצא ממך, אם לא תלמד?". תנועות הנוער של אותם ימים סיפקו לכך תשובה: הגשמה בהתיישבות חקלאית נראתה יעד חשוב פי כמה מהצלחה "בורגנית" בלימודים. נכון שלבסוף, בעיקר אחרי שנות הצבא, כמעט כולם למדו והשכילו, אבל לפחות לאותן שנות בית הספר התיכון העניקה תנועת הנוער תקופת נעורים פנויה לכמיהות טהורות ולחברויות מלאות תוכן.

זו הייתה התקופה והאווירה שעיצבה את חיי לעתיד כמפקד גם בדרג השדה וגם בדרג הבכיר. כמובן גם לבית ההורים ולבית הספר תפקיד משמעותי בעיצוב זה, אולם לאותן שנים בבני עקיבא סניף ירושלים היה תפקיד מכריע.

בירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים, נפתחו לנו מרחבי שוטטות חדשים רבי הוד ועוצמה. ירושלים נראתה לנו כשוכנת לשפת ים המדבר ומדבר יהודה הפך למוקד משיכה. יומני מאיר הר ציון שהתפרסמו אז היוו לנו מקור השראה. יחד עם בני חנני ביליתי ימים ארוכים ולילות של מסעות רגליים. בוקר אחד, עם זריחה טיפסנו את מצוק ההעתקים מעל עין פשחה, ובני, שהיה ג'ינג'י לוהט, הצביע אל הר נבו וצעק: "משה! משה! באנו אל הארץ המובטחת", ואף החל לשיר "פה בארץ חמדת אבות מתגשמות כל התקוות"...

"בששת הימים נפתחו לנו מרחבי שוטטות חדשים רבי הוד" (ארכיון)(צילום: רויטרס)

בימי מחאת האוהלים, עם כניסת השבת, זכיתי לראות התכנסות לקבלת שבת. היה בזה טעם של געגוע לימי מחנות הקיץ, נזכרתי מה היה לנו באותן שנים. הסניף היה לנו מקום מפגש תוסס מלא בחדוות נעורים ובדחף אין סופי לעשייה משמעותית. בשדרות רוטשילד בין האוהלים ראיתי שוב כמיהת אנשים פשוטה להתחבר זה לזה, למצוא עצמם משתלבים בקהילה.

אכן הופרדנו והופרטנו מאז הימים ההם למולקולות בודדות, כתיאורו של יהודה עמיחי: "מנה אותם/ אתה יכול למנות אותם/ אינם כחול של שפת הים... הם כאנשים בודדים בפינה וברחוב". לנו לעומת זאת באותם ימי נעורים היה הכל: חברה צעירה, דיונים סוערים, מחנות עבודה, מחנות קיץ, מסעות וגם תפילות שבת רבות הוד.

"נותרה ההבנה כי לקיומנו בארץ חייבת להיות מחויבות לרעיון גדול"(צילום: גיל יוחנן)

במוצאי שבת - נועל סנדלים גם בחורף הירושלמי - בני היה מוביל בקול סוחף ובמחיאות כף את שירת: "אמר ה' ליעקב, אל תירא עבדי יעקב". אכן דמות רבת השראה. היכן היה עומד היום אלמלא נהרג?

ובינתיים הכל השתנה, גם בני עקיבא סניף ירושלים נמצא במקום אחר. נותר החזון הגדול והכמיהה לחיים ארץ ישראליים שיש בהם תוכן ומשמעות בחיפוש אחר שייכות ל"יחד רעיוני" המצוי מעבר ל"כאן ועכשיו" בורגני.

 נותרה ההבנה שראוי לחזור ולהדגישה מחדש כי לקיומנו בארץ הזו חייבת להיות מחויבות לרעיון גדול, מחויבות ליצירת משהו אחר ומיוחד. כן! אפשר לקרוא לזה "חברת מופת".

זו הבנתם של חברים מבקשי דרך היודעים כי לא די לנו בעצם קיומה של עוד סתם מדינה מתוקנת, גם אם תהיה חברה מובילה במדינות OECD, לא די בכך על מנת להצדיק את המאמץ האדיר להתקיים דווקא כאן. לסגן בני חנני ז"ל היה כמובן המון מה לומר גם בעניין זה, ובחברות נאמנה בחרתי בדרך זו לזכור אותו ולהזכירו.

אלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס הצפוני בצה"ל