שותים חיידקים כדי להוכיח: מדענים נגד המדע
מדענים, כמו כולנו, הם אנשים קטנוניים ושמרנים. לכן נאלצו חתני פרס נובל בשנת 2005 לשתות חיידקים מסוכנים כדי להוכיח את טענתם. גם לדן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה, לא היו חיים קלים. מזל שבסוף המדע מנצח
לפני שלושים שנה שכטמן התחיל לטפס בדרך חתחתים ארוכה, כאשר חקר סגסוגות מתכתיות באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בהיותו מדען צעיר. כשהתבונן מבעד למיקרוסקופ, ראה דברים שלא היה אמור לראות: תבנית מסודרת החוזרת על עצמה באופן משתנה, כאילו הייתה נעימה שחוזרת על עצמה לאורך אותו השיר באלתורים קלים בכל פעם.
התבנית שראה, לא הייתה אמורה להימצא שם; לפי הידע שהיה בידי הקהילה המדעית באותה עת, ה"תגלית" של שכטמן לא הייתה יכולה להיות אלא טעות במדידה, שמקורה בחוסר הניסיון של המדען הצעיר.
שכטמן לא יכול היה להתעלם ממה שראה ולאחר שבדק את הדגימה פעמים נוספות, הבין כי אין לו ברירה אחרת: עליו להילחם כדי להוכיח את צדקת דרכו. באופן מפתיע – הוא גם הצליח.
מדוע מפתיע? משום שרוב מכריע של חברי הקהילה המדעית האמין באמונה שלמה כי הוא טועה, בין שמדובר בטעות במהלך הניסוי, בפירוש התוצאות או אפילו ברמאות בוטה.
תוך זמן קצר הפך שכטמן למוקצה במעגלים המדעיים, וגם לאחר שהניסוי שוחזר בהצלחה במספר מעבדות שונות, הוא נתקל בהתנגדות מצד בכירי המדענים בתחום, ובעיקר מצד לינאוס פאולינג, הכימאי הידוע, אף הוא זוכה פרס נובל לכימיה. התנגדותם נמשכה גם זמן רב לאחר שחלק גדול מהמדענים הסכימו כי יש ממש בתגליתו של שכטמן.
מדע אובייקטיבי?
המדע אמור להיות נטול פניות, אך לא פעם מתברר כי דווקא בהיכלי המדע המקודשים, בהם היינו מצפים לראות מדענים שנוהגים בזהירות ובצניעות, ניתן למצוא דווקא התלהמות או עדריות.
הממסד המדעי גאה בכך שהוא חסין להטיות ולא נוטה לבלבל עובדות עם רגש. מדענים אמורים להעדיף את העדויות המתקבלות מן הניסויים שבשטח על פני הדעה המקובלת והישנה, אך לא פעם הם דבקים באופן דתי כמעט בתיאוריות שאבד עליהן הכלח.
מאכזב? אולי. האמת לאמיתה היא שגם מדענים הם בני אדם, ולא ניתן לצפות מהם שינהגו בצורה שונה מכל קבוצה אחרת של בני-אדם.
בני אדם הם יצורים עקשנים, שהרי כך האבולוציה עיצבה את מוחותינו, על מנת שלא יוותרו בקלות על הרעיונות שהוטבעו בנו במהלך החיים. לו האדם הקדמון היה מתעקש לבדוק בכל פעם מחדש אם האש במדורה עדיין שורפת את אצבעותיו, קרוב לוודאי שלא היה שורד לאורך זמן. היה עליו לקבל את הרעיון שהאש מסוכנת כמוסכמה ולהפסיק לערער עליה. באופן דומה, לאורך כל חיינו אנו מחפשים אחר מוסכמות ודבקים בהן כמיטב יכולתנו.
דפוס זה אינו פוסח על המדענים, ואויבי המדע מודעים לכך היטב: הדוברים של כל מיני תנועות פסאודו-מדעיות (בריאתנות, הומאופתיה ועוד) חוזרים שוב ושוב על הטענה כי הקהילה המדעית היא שמרנית, מסוגרת, שונאת חדשנים מבחוץ ומתנגדת לכל רעיון חדש.
אלא שפרס הנובל של דני שכטמן מוכיח בדיוק את טעותם: הקהילה המדעית, למרות המוחות הסגורים והאטומים שנמצאים בתוכה, ממשיכה לצעוד קדימה, ולרענן את מחשבותיה על העולם כל הזמן.
שותים חיידקים
מדענים מצליחים לאמץ את הנתונים החדשים לחיקם, ומדענים קשישים ועקשנים....טוב, הם מחזירים את עקשנותם ונשמתם לבורא עולם ומפסיקים להביע התנגדות. הקהילה המדעית ממשיכה לנוע קדימה: לכן הצליחה לזהות את חשיבות התגלית של שכטמן.
מקרים כאלו אינם נדירים במדע. הזוכים בפרס נובל לרפואה בשנת 2005, בארי מרשל ורובין וורן, יצאו גם הם כנגד המקובל כשטענו שקיימים חיידקים הגורמים לכיבים בקיבה (הידועים גם בשם אולקוס).
הם הפכו למוקצים והגיעו לשפל המדרגה, עד כדי כך שהסכימו ללגום מכוס המכילה את החיידקים המסוכנים, בתקווה ללקות בכיב קיבה בעצמם ועל ידי כך להדגים את כוחם של החיידקים.
מרשל אכן לקה בכיב קיבה וגרם למדענים רבים להתייחס לטענות השניים בצורה רצינית יותר. נדרשו עוד עשרים שנים ארוכות כדי לזכות את השניים בפרס נובל לרפואה.
מדענים הם בני אדם, זה נכון. הם קטנים, קטנוניים וחשדניים כלפי רעיונות חדשים ממש כמו כולנו. אלא שהגוף האמורפי הידוע כקהילה המדעית מצליח פעם אחר פעם להתעלות מעל רצונותיהם האנוכיים והרגעיים של חבריו, ולקדם את האנושות צעד אחד קרוב יותר לאמת. לכן, הזכייה של שכטמן אמש היא חגיגה למדע: הכל הטוב ביותר המוכר לנו לגילוי האמת.
רועי צזנה הוא דוקטורנט בננו-טכנולוגיה בטכניון, עמית מחקר במרכז הבינתחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית באוניברסיטת תל-אביב ובעל הבלוג "מדע אחר".
לפנייה לכתב/ת 
