סליחה מהמטופלת ז"ל

השבוע, בשעת בוקר רגילה נפטרה חנה (שם בדוי), חולה שהגיעה למחלקתי ושטיפלתי בה לילה קודם. מתוך תחושת ההלם והייאוש, חודרת אלי ההכרה שהאשה המקסימה הזו, שיכלה להיות אמא שלי, אמא של כל אחד, מתה בגלל מערכת הבריאות הקורסת שלנו. ואני מתכוון לזה בכל לבי.

היא ביקרה במיון שלנו כמה ימים קודם לכן, ובגלל העומס האדיר והצפיפות במחלקה הפנימית, היא שוחררה לביתה עם אנטיביוטיקה, מתוך הכרה שבבית יהיה לה יותר טוב. אני חושב על הרופא ששחרר אותה, על-פי הנהלים. הוא רצה רק לעזור, למנוע ממנה את החשיפה לזיהומים הנובעים מהצפיפות הבלתי נסבלת, מתוך תחושה ששום דבר טוב לא יקרה בבית החולים הזה ושעדיף לה בבית. שאי אפשר לתת לה מה שהיא צריכה. 

ניסיתי הכל, אבל מה לעשות, אין מקום בטיפול נמרץ. ארכיון(צילום: צפריר אביוב)

עוד בערוץ הדעות:

• צמים ורוצחים / יואל בן-נון
• מבקשת מכם סליחה / סתיו שפיר
• בין ייאוש לתקווה ישראלית / אייל גרוס
• ישיבות במקום נובל. ישראל מתאבדת / רון אהרוני
  

כן, הוא גם טיפל במקביל בעוד 20 מטופלים. אחרי 4 ימים, חזרה חנה למיון, הפעם במצב קשה. ניסיתי הכל, דיברתי עם כולם, אבל מה לעשות, אין מקום בטיפול נמרץ. 100% תפוסה. כולם רוצים לעזור, אבל לא יכולים. 16 מיטות, זה מה שיש. סתם לילה רגיל. סתם אשה נחמדה בלי מזל. חנה נלחמה וניצחה את הסרטן שהתגלה בגופה שנה קודם לכן, אבל נפטרה אצלי בבוקר. אני רוצה לבקש ממך, ומאלפי מטופלים שפגשתי ועוד אפגוש - סליחה.

אני רואה אתכם ממתינים לי בתור, רובכם בשתיקה עצובה. כאובים, חלשים, ממתינים. אני במיון, סביבי המון אנשים הזקוק לעזרה. אני ענייני, עובד כמו מכונה זריזה, חסכונית מאוד בדלק, בשעות שינה, במיטות. מה קרה? כמה זמן? איפה? זהו, נגמר. החולה ליד מחכה כבר 3 שעות.

אני אוסף מהר את האינפורמציה, מדמיין חלקים שלא הספקתי לשאול. בתוכי, אני חושב על מה שמצפה לכם במחלקה הפנימית ומנסה למצוא סיבה טובה לשחרר, לחסוך את הסבל, הסירחון, המצוקה. כי אין לי מקום, לא בפנימית, לא בטיפול נמרץ - לא בשום מקום. אין לי רופאים. חבריי במחלקה יראו מחר כ-15 חולים חדשים ומורכבים, כל אחד עולם ומלואו, בבוקר אחד. כמו בכל בוקר.

מבין אך ידי קצרה מלהושיע 

אני חוזר למטופלים שלי לאחר שכרסמתי מלפפון ישן במטבח מעופש. הם לא כועסים. אותם אנשים שבבוקר צעקו בתור, נדחפו בכביש, התרעמו בחברת הסלולר - עכשיו הם שקטים. המומים מכמות החולים, ממיעוט הרופאים, מהצפיפות. כל אחד מכונס בסבלו. הם מסתכלים עלי, על הזיפים, על העיניים האדומות, המבט הכבוי, והם מבינים שהם בעולם אחר עכשיו, מקום שנשכח הרחק מאחור. פה זה לא "בטר פלייס", פה הדלק הוא אנשים. אני יוצא רגע החוצה ולא מאמין. השנה 2011. אני נוסע בזמן מוקף במכונות משוכללות.

אני רוצה לבקש מכם סליחה. אני רואה הכל, מבין הכל, כואב את כאבכם, אבל ידי קצרה מלהושיע. אני מבקש מכם סליחה על טעויות שעשיתי כשהייתי עייף מדי ורעב מדי. טעויות שיכלו להימנע, טעויות שלא סיפרו לי עליהן כשהייתי סטודנט מלא אמונה וגאווה. אין בספר פרק ושמו למות מעייפות.  

מטופלים יקרים שלי, אנשים רגילים. בחדר ההמתנה אני רואה בטלויזיה אנשים אחרים, שלעולם לא אראה ביניכם. אנשים חשובים מאוד. הם הוברחו באישון ליל לתוך חדר פרטי. הם קיבלו מיטה בטיפול נמרץ. CT מחר בבוקר, חיים. חודש נוסף עם המשפחה, לראות את הילד מתחתן ואת התינוק החמוד שנולד.

בישראל 2011 מספר המיטות לנפש הוא כבעולם השלישי. מספר הרופאים לנפש מגוחך. אני מביט בסטאז'ר הצעיר שלידי. הוא כבר מחשב את הדרך החוצה מהמבוך, מתחיל להפנים. גם אני הייתי שם, וברחתי. ואחר כך שבתי לטפל באנשים כי רציתי לעזור, לשנות משהו. וכשחזרתי מצאתי את הרפואה הפנימית, מלכת הרפואה, הבסיס האיתן שמהווה את התשתית הטיפולית לאלפי חולים כל יום - והיא קורסת. חרבה. מחלקות מתרוקנות ממתמחים, נסגרות.

מטופלים יקרים, אני מבקש מכם סליחה על שלא מצאתי את הדרך להפסיק את כל זה, חד וחלק. בלי תרוצים ובלי פשרות. פשוט להגיד די! זה לא יכול להיות!

במוצאי יום הכיפורים הזה אני מבקש להבין: ריבונו של עולם, מה עלי לעשות?

הכותב רופא מתמחה באחד מבתי החולים בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il