צמים ורוצחים

במה אנחנו טובים ומצליחים? במחאה נגד חברות ענק ונגד ממשלה. נגד ענקי כוח אנחנו מתמלאים עוז וגבורה, כמו דוד נגד גוליית. זה נפלא מאוד, בפרט כאשר מתחילים לראות הצלחה. אבל, במה אנחנו גרועים וחסרי אונים? במחאה נגד עצמנו, נגד הנעלב-האכזר שבנו, נגד הנוקם-הטיפש שבנו, נגד הנהג השיכור והפרוע שבקרבנו. קשה לנו להפגין ולמחות נגד עצמנו, אזרחים נגד עצמם, נגד הרוע שבתוכנו.

יש קסם רב במחאה נגד החזקים, הגדולים, הכוחניים - להוכיח לאטומים ההם, שאנחנו קיימים, שיש לציבור כוח, שיכול לכופף אפילו ענקית חלב כמו תנובה, ואולי אפילו לשנות סדרי עדיפויות לממשלה. אני אישית רתום לחרם על תנובה, אף שאני כמעט מכור לקוטג' ולשוקו, ואני מעודד מאד מכך, שתנובה (ולא הרפתנים) מתחילה לשנות כיוון ולהתחשב מעט בציבור, וזה עדיין לא מספיק.

עוד בערוץ הדעות:

• מבקשת מכם סליחה / סתיו שפיר
  
• בין ייאוש לתקווה ישראלית / אייל גרוס
  
• ישיבות במקום נובל. ישראל מתאבדת / רון אהרוני
• כמה שמאלנים חטפו מכות. לא ביג דיל / ישי רוזן-צבי
  

אני מצפה ומייחל לגל של מחאה אחרת: נגד שפיכות הדמים שעברה כל גבול בשנה הנוראה היוצאת, התשע"א. הבעיה הגדולה היא שאין כתובת ברורה למחאה כזאת - אין נגד מי! נעצור לרגע ונסכם - כבר שנים רבות נרצחות נשים בידי בני זוג, נשואים ושאינם. כבר שנים רבות נרצחים אנשים סתם כך, בגלל קטטה אווילית, קללה או עלבון, בגלל מקום חנייה או סכום פעוט. כבר שנים רבות נוהגים בכבישים שיכורים-מסוממים והורגים אנשים תמימים על אופניים, ברכב וברגל, וגם מדריכת כושר נערצת.

רצח בחולון. מי הבא בתור?(צילום: עופר עמרם)

כבר אין האדמה יכולה עוד לכסות על הרוגיה, כי גם סכינים נשלפות באין מעצור, כאשר הולך אדם (דתי? מורה?) לבקש עצה מרב חשוב וידוע, ורוצח את רבו בסכין שהכין מראש, כי העצה הכעיסה אותו; כאשר בן רוצח את הוריו במתוכנן, בגלל כספי הימורים, והוא משפטן ומקצוען; הרי אנחנו כבר מעבר להרי החושך. מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר, ונקום להפסיק את מחול השדים של שפיכות הדמים? אני קם בבוקר בחרדה: על איזה רצח נשמע היום? האם מאויבינו, או מתוכנו? איזה נהג דרס למוות, הפקיר וברח, ולאן? לאן נישא את עינינו? מהיכן יבוא אור? אולי יום הכיפורים יהפוך לפתח של תקווה?

הלֹא הווידוי של יום הכיפורים הוא הפגנת מחאה שלנו נגד עצמנו, נגד האטימות והאדישות שלנו לכל מה שקורה לנו, בינינו לבין עצמנו. אם אנו מכים על החזה ביום כיפור, ולמחרת נוהגים כבעבר, נעלבים ומקללים, ושולפים סכינים, שותים לשכרה ונוהגים - אז לא עשינו כלום, ולא היתה כפרה, חלילה.

שניחתם לחיים

כתבתי כאן בשנים קודמות, הצעת וידוי ישראלי (מא' עד ת' כנהוג), לא במקום הווידוי המסורתי, אלא בנוסף אליו, כדי לחדד את משמעות היום. בין השאר ניסחתי אז: "אכלנו בלי חשבון; זלזלנו בכל חוק; נהגנו בחוסר אחריות (בכבישים ובכלל), רמסנו חסרי ישע, תבענו מכולם - רק לא מעצמנו". יחפש נא כל אחד את נקודת החולשה שלו, ויקבל על עצמו שינוי, לפחות שינוי אחד - לא להגיב לקללות ולעלבונות! לא לנהוג ברכב בעייפות, ולא אחרי שתיית אלכוהול! לדבר, ולא לשלוף סכין! די לשפיכות הדמים!

ועוד אמר ישעיהו (נ"ח ג-י; ואנו קוראים זאת בהפטרת יום הכיפורים), שהעיקר איננו הצום וגם לא הווידוי: "למה צמנו ולא ראית? הן לריב ומַצָּה תצומו, ולהכות באגרֹף רֶשַע! הלא זה צום אֶבחָרֵהוּ: פַּתֵחַ חַרצֻבּוֹת רֶשַע. הלא פָרֹס לָרָעֵב לַחמֶךָ, ועניים מרוּדים תביא בָיִת. אז תִקרָא, וה' יַענֶה".

אם כך נעשה, אולי תהיה לנו שנה יותר טובה, שנה שנחתום וניחתם לחיים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il