"רישום של העבר": וירג'יניה וולף למעמיקים

ספרי זיכרונות של סופרים הם סוגה מתעתעת. בעצם הגדרתם הם לא ספרותיים. הם לא מספרים "סיפור" תקני או לא תקני, הם מהווים הצצה לא מחייבת לתוך עולם הנפש. מי שנכנס אליהם ללא היכרות עם חלקים מקורפוס היצירה, בדרך כלל לא יבין למה אסופה של זיכרונות ילדות מקוטעים וחסרי רצף ליניארי או דרמטי, שאמנם כתובים בחן ובכישרון, אמור לחולל משהו בעולמו.

וירג'יניה וולף ב"רישום של העבר". גילוי או מיצוי?

כך גם במקרה של וירג'יניה וולף, שבשנים האחרונות זוכה כאן לרנסנס תרגומי ותודעתי. מלבד יומניה שתורגמו בשנה האחרונה, שישה מספריה יצאו בתרגום מחודש, וגם ספרו של מייקל קנינגהם "השעות" והסרט שנעשה על פיו, קיבעו את מעמדה כפרסונה תרבותית שחשוב להמשיך "לגלות אותה מחדש" ולהוכיח את הרלבנטיות שלה במאה ה-21.

אבל ישנה תחושה כי "הרנסנס התרגומי" הזה בעל כורחו, מזניח שני מימדים חשובים מאוד בתרומתה של וולף לתרבות: האינטלקטואלי והפואטי. קל ונוח לראות בוולף, במיוחד בזכות ספרה הקלאסי "חדר משלך", כאחת ההוגות החשובות של פמיניזם ומגדר, וזה כמובן נכון, אך הפמיניזם והמגדר היוו רק חלק מתפיסת עולם תרבותית אינטלקטואלית רחבה, תפיסה שהמיסה לאיטה את הלוחות הטקטוניים של השמרנות הבריטית.

וולף היתה הרוח המרכזית ב"קבוצת בלומסברי", חבורה סמי בוהמיינית שפעלה בתחילת המאה ה-20, ומלבד וולף נמנו עליה גם פרסונות כמו הכלכלן החשוב ג'ון מיינרד קיינס, הסופר א.מ פורסטר ועוד מבקרי אמנות ואמנים והוגים. הקבוצה החדירה למחזור הדם הבריטי אידיאות מהפכניות כמו פציפיזם, אוונגרד, חשיבותה של האמנות וכיו"ב. אפשר לומר שהם ניתצו את הויקטוריאניות לרסיסים. וזו לא היתה חבורה קיקיונית על גבול האילמות, אלא כפי שכינו "מיטב האינטליגנציה הבריטית".

דיכאון קאנוני

גם "רישום של העבר", מקבץ זיכרונותיה שמופיע זה עתה בעברית, בעצם ברובו לא מרענן את השיח עליה, אלא מהווה עוד נדבך בעיסוק האובססיבי בדמותה, ורק מדי פעם משרטט איזה קו עקיף ובלתי אמצעי אל יצירתה, כמו תיאורה את הכתיבה כ"יכולת להכיל מכת ברק", ומאוחר יותר היא כותבת כך:

"העולם כולו הוא יצירת אמנות. המלט או רביעייה של בטהובן הם גביש האמת של אותו מרחב אדיר ממדים שאנו מכנים בשם העולם. אבל אין שום שקספיר ואין שום בטהובן. ודאי וודאי שאין שום אלוהים. אנו המילים. אנו המוזיקה. אנו הדבר עצמו. ואני רואה זאת כשמכמת הברק מטלטלת אותי במלוא אלימותה".

אבל הספר בעיקר ממפה את ההווי המשפחתי שלה. את יחסיה נטולי האינטימיות עם הוריה, ואת יחסיה המורכבים עם אחיה ואחיותיה, בעיקר סטלה ותובי אותם איבדה בשלב מוקדם של חייה. וולף בילתה את ילדותה במן עולם לונדוני בורגני, ג'נטלמני, צונן וצנוני, מוקף פרחי שעונית וכוסות תה מנחה, עולם של מעמד גבוה עטוף צמר גפן, אך היתמות והמוות הכו בה בגיל צעיר וחדרו את אווירת הפיקניק המנומנמת, "הפכו את נפשה לספוגית" כדבריה.

כמו כן, מעריצי וולף בלבד (והספר מיועד למעריצי וולף בלבד, כאלו שלא מגיעים אל

עולמה כטבולה רסה) בהחלט יכולים למצוא בו רגעים של כתיבה עשירה, כנה, ייחודית, לאופן הסתכלותה הכמעט רנטגנית בפרטים הקטנים המכילים את ההוויה האנושית, גם בזכות התרגום של אנה הרמן שמבחין באוזניים רגישות במוסיקה העדינה של המילים. בנוסף, מנקודת מבט "רכילותית", גם ניתן להיווכח בין דפי הספר בעולמה הרגשי השברירי, אבל דווקא מעניין יותר לגלות כי "ההתאבדות כרעיון" היתה חלק מעולמה התרבותי. הרעיון היה קיים שם לאורך זמן רב, חרישי ומחלחל.

בסופו של דבר הגישה אל הספר הזה היא החשובה: "רישום מן העבר" הוא חלק אינטגרלי מהקורפוס של יצירתה, סביר להניח שהוא לא ימשוך קוראים חדשים אל יצירתה. אלו צריכים לעבור קודם כל דרך "אל המגדלור" או "גברת דאלווי". הוא עוד פיסה בפאזל, ולמרות שבכל פאזל לכאורה יש חלקים חשובים יותר ופחות, ופיסה זו לא נראית כמן החשובים, הפאזל כנראה לא יהיה שלם בלעדיה.

"רישום של העבר", מאת וירג'יניה וולף. מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת מודן, 166 עמ'.