קצרצרים של שירה: "מונית משחרת לטרף"

מונית משחרת לטרף

מאת מוטי בהרב

כְּמוֹ נְמִיָּה בַּפַּרְדֵּס חוֹמֶקֶת בֵּין גְּזָעִים אוּלַי

תָּבוֹא הַרְפַּתְקָאָה מִכָּאן וְעַד נְתַנְיָה, מַחֲשָׁבוֹת

מַחֲלִיקוֹת בְּקֶצֶב הַמַּגָב, זוֹ אֶרֶץ שֶׁל אֲסִירִים

חֹם הַשְּׂמִיכָה שׁוֹלֵט עַל הָעִיר, כָּל אֶחָד חוֹלֵם

לְבַד, גַּם הוּא עִם עַצְמוֹ מַה יִּקְרֶה אִתּוֹ וּמַכְשִׁיר

הַקֶּשֶׁר מְטַרְטֵר כְּמוֹ חַיַּת לַיְלָה רְחוֹקָה וּמֻכֶּרֶת

שירו התל-אביבי של מוטי בהרב נפתח בתמונה המשלבת באמצעות מטפורה לא שגרתית בין הטבע לכרך- ביוצרה פרפראזה מעניינת על הצירוף "ג'ונגל אורבני". אפשר לשער ששורשה בדמיון האיות שבין "מונית" ל" נְמִיָּה". מדובר גם בסוג של מטונימיה מחויכת שהרי המונית איננה משחרת לטרף אלא הנהג משווע לנוסעים ולמזומנים. מכל מקום המשורר יוצר כאן פרדס חילוני לחלוטין שבו המונית היא נְמִיָּה, הבתים הם שיחים או גזעים, ובהרחבה - הרחובות והמדרכות הם קרחות יער ושביליו, והנוסעים המיוחלים הנם אולי ארבעה שייכנסו לפרדס או יתפסו מונית מתל-אביב לנתניה.

הגשם שנבחר כתפאורה-אווירה הופך את תל-אביב ליער-גשם ואת הנסיעה האפשרית צפונה להרפתקה. בליל גשם המרחק בין תל-אביב לנתניה יכול להתרחב בתודעתו של נהג עייף, בשעה מאוחרת, למימדי אמזונאס. הצירוף "מחשבות מחליקות בקצב המגב", מהווה שילוב ייחודי הנמסר מתוך תודעתם של נהג או נוסע שמצטיירים כבוהים בשמשה הקדמית החשוכה - אחד מנסה לפענח את הדרך והשני, אם עלה למונית, משתדל לזהות בין הטיפות מתי כבר יגיע ליעד המיוחל.

בשלוש השורות הפותחות יכולנו, עם קצת דמיון, לראות יחידה תחבירית אחת. מכאן ואילך נשבר המבנה התחבירי. כעת כל אמירה עומדת לעצמה ומבליטה את תכניה. "זו ארץ של אסירים" נדמית תחילה כאמירה חברתית מתבקשת, שהרי נתניה נתפסת בתרבות המקומית כעיר של עבריינים. אולם כשאנו גולשים לשורה הבאה מתבררת במפתיע כוונתה הקיומית: אסירים מתחת לחום השמיכה ה"שולט על העיר", אסירים במיטתנו, כלואים בבדידותנו, בחלומותינו הלא מתגשמים.

בדידותו של החולם בבית - כותב השיר, הקורא - נמהלת בבדידותו של נהג המונית התר ברחובות האפלים אחר נוסעים פוטנציאליים ובבדידותם של הלקוחות שייקחו מונית לילית לביתם שמחוץ לתל אביב. כמו שכתב אבידן בשירו הנודע "הרי את מותרת כל אדם": "הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים".

השיר נחתם בחזרה למטפורת הג'ונגל כדי לשוב ולהדגיש את הניכור האורבני. מן

החלומות על זוגיות, על אושר, על בית חם, על פרנסה או מזג אוויר טוב יותר - חוזרים למציאות. חזרה זאת, היקיצה מן החלום, מתרחשת כאשר טרטורו של מכשיר הקשר חודר אל הנחלם. קשה שלא לקרוא כאן אירוניה מרה, שהרי מכשיר הקשר מטרטר בדממה שמסביב ורק מבליט את חוסר הקשר והתקשורת שבין כל הגורמים שבשיר ומסביבו. חיית הלילה היא גם רחוקה גם מוכרת, ואפשר להוסיף רחוקה עד כאב, מוכרת עד זרא.

מוטי בהרב (1990-1941) - משורר, סופר, שחקן, במאי ומחזאי בן השנתון של יאיר הורביץ (1988-1941), מאיר ויזלטיר ופּיצ'י יהורם בן מאיר (2010-1941). בחייו פרסם חמישה ספרי שירה: "ובהם דגים יאמרו אהבה" (1970), "מסעי הקודש שלי" (1973), "אלפיים שנה בלי שירי אהבה" (1975), "שעת מרעה" (1977), שממנו לקוח השיר ו"בשכנות כמעט טובה" (1981). בשנה שבה הלך לעולמו ראה אור ב"ספרית פועלים" מבחר שיריו "כפרי".