סמכות הורית: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

אם יש תפיסה הורית שאני פוגשת לא פעם ושמקוממת אותי היא זו הרואה בהורה הסמכותי - זה שיודע לעמוד על דרישתו כשצריך ושיודע ולא חושש לומר"לא" לילד - את ה"הורה הרע". כמובן שבעיני זהו עיוות בוטה של האמת. כשאני בודקת עם ההורה המביע דעה שכזו האם הוא באמת ובתמים מאמין בכך, הוא מתגונן ומסביר שבאומרו זאת לא התכוון שהוא עצמו חושב כך, אלא שלדעתו הילד חווה זאת כך.

הכתבות הקודמות בסדרה על סמכות הורית :

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

ובכן, לשמחתנו מחקרים רבים ומגוונים תומכים במסקנה ההפוכה: למעשה ילדים ואף מתבגרים (!) תופסים בחיוב רב הפגנת סמכותיות מצד ההורה, והרבה פעמים דווקא ההורה הסמכותי הוא זה שנתפס בסופו של דבר על ידי הילד כהורה ה"טוב" יותר, זה שעליו הוא יכול לסמוך. ההורה הסמכותי מאופיין בתכונות רבות; הוא הורה אוהב, חם ורגיש, קשוב לצרכי הילד ולרצונותיו, מכיל ותומך. אך בו בזמן הוא הורה שגם יודע להעמיד דרישות בפני הילד, הוא לוקח בחשבון גם את הצרכים והרצונות שלו עצמו ושל שאר הסובבים, והוא מביא לכך שהחלטותיו החינוכיות תתבצענה.

רבים טועים לחשוב שההורה הסמכותי הוא הורה קשוח מדי. לפיכך חשוב מאוד להבחין בהבדלים המשמעותיים שבין ההורה הסמכותי לבין ההורה הסמכותני - שהוא הורה הפועל מעמדה של שליטה שרירותית, כופה, כוחנית, נוקשה ומנוכרת. ברור שגישה חינוכית כזו אינה מומלצת.

לאורם של מאפייני ההורות הסמכותית המייטיבה, אין זה מפליא שבהרבה בתים המתנהלים באווירה חינוכית סמכותית האקלים המשפחתי הוא נעים ורגוע. ישנם הרבה פחות אירועי כעס והתפרצויות זעם, פחות צעקות נשמעות בחלל הבית ומוטלים הרבה פחות עונשים. למרבה האירוניה תופעות לא רצויות אלה מתרחשות בשכיחות רבה יותר דווקא אצל ההורים ה"זורמים" עם הילד, אלו שמנסים להחניק את הכעס שמעוררת בהם חוסר הצייתנות של הילד, אלו שעומדים חסרי אונים ומנסים להיות סובלניים להתנהגויות לא מקובלות של הילד עד ש... הם מתפוצצים.

וכשזה קורה, רבים מההורים שרצו להיות "טובים" מאבדים שליטה, מבטאים כעס עצום כלפי הילד, צועקים עליו, מעליבים ומשפילים אותו, מענישים אותו ובמקרים מסוימים אף מכים אותו.

כמובן שאחרי שההורים הזועמים נרגעים הם מתמלאים תחושות חרטה עמוקה, יסורי מצפון ורגשי אשם מעיקים. כדי להרגיע את התחושות השליליות האלו הם שבים לסורם וחוזרים "לזרום" עם הילד - מוותרים לו, סובלניים לחוסר המשמעת שלו וסובלים ממנה. כך נוצר מעגל שלילי של התנהלות הורית בעייתית.

לעומת זאת ההורה הסמכותי, שמילא אחר כל המרכיבים הקודמים שהוזכרו בהצבת גבולות - קטנים סיכוייו להיגרר למצב של ויתור, אי עמידה על דעתו או איבוד שליטה.

מהי אסרטיביות הורית?

אני מסכימה עם התפיסה הרואה בהורה סוג של מנהיג. ככזה הוא בהיררכיה גבוהה משל הילד. במנהיגות - תכונת אופי של אסרטיביות היא רצויה והתנהגות אסרטיבית היא הכרחית. ההורה הסמכותי אינו מעוניין לפגוע בילדו או להשפילו. הוא מכבד את ילדו. אך הוא גם לא יתן לו לזלזל בו ובדבריו. הוא מכבד את עצמו ואת תפקידו כמי שאחראי כלפי ילדו. אם פעל לפי המודל שהוצג בסדרת הכתבות עד כה - הרי שהוא גיבש את החלטתו החינוכית בעקבות השקעת מחשבה רבה וכעת הוא מסוגל לדבוק ולעמוד בה, ואם יידרש ממנו אזי הוא אף יעשה זאת בתקיפות הנחוצה.

תקיפות אך לא תוקפנות. תקיפות אינה כוחנות. בתקיפות אין אגרסיות. בתקיפות יש הרבה ביטחון עצמי וביטחון בנכונות הדרך בה נוקטים. בתוקפנות, לעומת זאת, יש פגיעה באדם אחר ומובן שההורה אינו מעוניין לפגוע בילדו. ההורה שואף להיות אסרטיבי.

סמכות הורית. היא בוכה - אבל מבינה מי קובע בבית(צילום: shutterstock)

מהי אסרטיביות? האדם האסרטיבי מכיר בזכויותיו ורצונותיו של השני ומכבד אותם, אך אינו מוותר על דעתו, עמדתו ורצונו הוא. הוא חש עצמו בשליטה ולפיכך במצבי אי-הסכמה הוא מועד פחות להיכנס לתחושות של לחץ. הוא לא מעוניין לפגוע בשני ומסוגל לתת לו יחס מתחשב והוגן. ביטחונו העצמי תורם לתפקודו המשופר.

אסרטיביות באה לידי ביטוי לא רק במה שאומרים אלא גם באיך אומרים. פעוטות מושפעים מה"איך": הם מומחים מטבעם בזיהוי אסרטיביות ובקריאת שפת הגוף שלה, משום שבשונה ממבוגרים הם אינם הולכים שולל אחר המילים; מכיוון שהיכולות המילוליות שלהם עדיין אינן מפותחות דיין הם רואים בין ומעבר למילים את מה שאנחנו, המבוגרים, לפעמים פחות קולטים. להתנהלות אסרטיבית, שמקורה בתחושה פנימית של בטחון עצמי, יש היבטים חיצוניים הבאים לידי ביטוי לא רק במה שההורה אומר, אלא גם בטון הדיבור הבוטח, באינטונציה, בהבעות הפנים ובשפת הגוף. הילד קולט את כל אלה.

אחזור ואדגיש: תקיפות איננה ואסור שתהיה תוקפנות! זו אינה כוחנות מצידו של ההורה. ההורה אינו אלים. הוא אינו אגרסיבי. נכון, הוא משתמש בכוח, אך לא ממקום של איבוד שליטה והתפרצות זעם, לא ממקום של כוונה להשפיל או לשבור את רוחו של הילד, אלא להיפך, ממקום של הרבה שליטה עצמית, כשרמת הכעס הרבה יותר נמוכה משנדמה, בתחושה של ענייניות ושל ביטחון ושלמות עצמית עם צדקת דרישתו. כשזה נעשה מהמקום הנכון הזה - כך חווה זאת גם הילד.

מתי נכון להפעיל תקיפות מול הילד?

יהיה מי שאולי יתפלא, אך זוהי חוויה טובה מאוד לא רק עבור ההורה אלא גם עבור הילד. כשהוא מכיר בכוחו, ביתרונו ובסמכותו של ההורה עליו – הכרה זו נוסכת בפעוט תחושת ביטחון עמוקה. וגם אם הוא צורח ומתנגד - עדיין החוויה הפסיכולוגית שלו טובה ובריאה לאין שיעור מאשר לו ההורה היה נכנע ומוותר. הכוח הוא לגיטימי אם הוא בא לבטא את סמכותיות ההורה ואת אחריותו על הילד. הוא אינו לגיטימי כאשר הוא שרירותי, מוגזם או בא לפרוק את ההורה מזעמו, כפי שקורה אצל ההורה המכה.

תקיפות ואסרטיביות הורית מופיעות פעמים רבות במתאם עם אסרטיביות כתכונת אופי של ההורה כאדם. עם זאת, מפליא כמה רבים הם האנשים האסרטיביים שבהקשר ההורי, מול ילדם שבודק גבולות, נעלמת מהם יכולת זו והם הופכים להיות "זורמים" (במקרה הפחות טוב) או "חוטפים את הג'ננה" על הילד (במקרה הגרוע). האסרטיביות ההורית מבוססת על שכנוע פנימי עמוק של ההורה בנכונות דרכו החינוכית. שכנוע שכזה יביא עימו תחושות של ביטחון עצמי, נחישות ונחרצות. במידה ואין בכך די, יתורגמו הנחישות והנחרצות לתקיפות ממשית שהילד יחוש בה בוודאות, יאמין לה ויבין כי עליו לקבלה, גם אם הדבר הינו למורת רוחו.

התקיפות היא אותה תחושה נכונה וצודקת שהורה חש כשהוא פועל לטובת הילד, גם במקרים שזה לא בדיוק תואם את רצונו של הילד באותו הרגע. אין הורה, למשל, שיהסס לתפוס בחוזקה בזרועו של ילד שעלול לרוץ לכביש, אפילו במחיר שהוא עלול להכאיב לילד תוך כדי כך. דוגמה נוספת היא הורה הנאלץ להחזיק את ילדו בכוח ולא לאפשר לו לזוז בזמן שיש הכרח לבצע טיפול רפואי מפחיד או מכאיב, כגון נתינת זריקה או לקיחת דם. למרות המצב המלחיץ ההורה מגייס כוחות ומוצא בתוכו את היכולת לאחוז בילד בעוד זה מתנגד בבכי מר. ההורה מצליח לנהוג כך משום שהוא מאמין ויודע שזה לטובתו של ילדו והוא יודע שבנוהגו כך - הוא עוזר לו.

כיצד מתרגמים תקיפות מן ההלכה למעשה? מתי מפעילים אותה כלפי הפעוט או הילד? ובכן, על מנת לעשות את הדברים לפשוטים נעזר בהצעה ברורה. אחת, שתיים, תקיפות...

"אני סופר/ת עד שלוש: אחת, שתיים ו...". מוכר לכם? יש הורים שלא אוהבים להשתמש בשיטת ה"אני תכף אספור עד שלוש!" כדי להשיג את מבוקשם, אך הורים רבים מודים שהשיטה עובדת. היא עובדת משום שהיא מציבה גבול חד משמעי לילד, מסגרת התייחסות ברורה.

כשאנו פונים אל הילד בדרישה או באיסור, אין סיבה שלא נעשה זאת בתחילה באופן מתון, נעים וחיובי: "תיגש לצחצח שיניים בבקשה", "לא לקפוץ על המיטה", "תיכנסי בבקשה לאמבטיה" וכולי. עשרות בקשות/דרישות שכאלו משמיע ההורה ביום ממוצע. מי ששפר עליו מזלו ומי שעשה את עבודתו החינוכית נאמנה והשיג לעצמו עמדה הורית סמכותית - יוכל לקטוף את פירות עמלו ולהנות לראות את הפעוט עושה את שהתבקש כבר מהפעם הראשונה. זה אולי לא שכיח, אך האמינו לי – זה אפשרי.

אולם ילדים רבים, בעיקר אלו שלא נהגו עמם עד כה בעקביות ובאמינות - לא יגיבו בהיענות ובחיוב לבקשה מתונה שכזו. לכן על ההורים שמעוניינים לבנות מחדש את סמכותם לפעול לתיקון ההתנהלות אותה מכיר הילד. לפיכך בשלב הראשון ההורה יבקש בנועם מהילד: "האמבטיה מוכנה, בוא חמוד, תיכנס לאמבטיה".

אך אם הילד לא מגיב תוך פרק זמן סביר ההורה יעבור לשלב השני. בשלב זה ההורה יזהיר. הוא יכול לומר משהו בדומה

לנוסח שלהלן: "ביקשתי יפה שתכנס לאמבטיה. אני אומר לך שוב להיכנס לאמבטיה. אם לא תכנס מיד זה יהיה לך לא נעים". שפת הגוף של ההורה, טון דיבורו (ללא הרמת קול וללא צעקות, אך רציני ותקיף עם רמז קל ביותר לכעס), הבעת פניו - כולם אומרים דבר אחד: אני מתכוון למה שאני אומר ואני מתכוון שזה גם יתבצע, כך או אחרת ("בכיף או בכוח").

אם גם לאמירה הזו הפעוט לא מגיב במהירות הנראית סבירה, מגיע השלב השלישי. בשלב זה באה התקיפות לידי ביטויה המעשי: ההורה ניגש (בלי "עצבים"!) אל הפעוט, גוחן אליו, אוחז בו במידת הכוח המינימלית הנדרשת (התלויה בהתנגדותו הגופנית של הפעוט) ומבצע את שדרש קודם לכן מהילד: מוליך אותו (או נושא אותו בזרועותיו) לכיוון האמבטיה תוך שהוא אומר: "אני ביקשתי להיכנס לאמבטיה!". בפעולה זו שההורה נקט הוא העביר מסר מאוד ברור לילדו: כשאני אומר משהו – אני מתכוון לזה!

בתהליך בניית הסמכות והצבת הגבולות יש צורך במספר חוזר ונשנה של פעולות בסגנון הזה כדי שהילד ילמד להתייחס בכבוד וברצינות הראויה לדרישת ההורה וישמע בקולו. לדוגמה – ההורה לוקח את הפעוט לכיור, מניח בידיו את מברשת השיניים ואומר: "בבקשה תצחצח שיניים!", ואם הפעוט אינו משתף פעולה ההורה עצמו מצחצח לו את שיניו, גם אם הדבר נעשה ללא שיתוף פעולה של הפעוט או בניגוד לרצונו.

הורה שיתנהל באופן הזה יחסוך מעצמו בעתיד לשמוע את עצמו אומר את המשפט הפתטי המוכר בנוסח כזה או אחר: "כמה פעמים אני צריך להגיד לך ...?" או "אלף פעמים כבר ביקשתי ממך ש...".

תקיפות כחלופה לענישה

אם עד עתה לא שוכנעתם בחשיבות התקיפות אוסיף לסיום עוד טיעון מצויין להגנתה: השימוש בתקיפות ימנע על פי רוב את השימוש בעונש (כתבה בנושא הענישה בהמשך הסדרה). הורה תקיף אינו נאלץ להגיע לסוף הבלתי נמנע לכאורה – העונש. אסביר זאת בעזרת סיפור מקרה:

זוג הורים צעיר התייעץ איתי האם נהגו נכון עם רוני, בתם בת השלוש, אשר לאחרונה החלה מקשה ומסרבת להיכנס לאמבטיה בערב. האמא סיפרה שלאחר שבקשותיהם מרוני לבוא לאמבטיה לא נענות, הם נאלצים בסופו של דבר להצהיר באזניה ולאיים שהיא תקבל עונש, ואז לוקחים אותה בכוח, תוך שהיא צורחת, ורוחצים אותה בניגוד לרצונה. רק אחרי שמוציאים אותה מהאמבטיה, בזמן שמנגבים אותה, היא מתחילה להירגע ולחזור ולהיות הילדה המתוקה שהם מכירים. היא "חוזרת לעצמה" וניכר ששכחה מכל הדרמה. ואז, כעונש (שעליו, כזכור, הקפידו להצהיר מראש) הם לא קוראים לה סיפור לפני השינה – מה שמעורר מחדש בכי קורע לב של הילדה, שלחלוטין לא מבינה מדוע הוריה גם השיגו את מבוקשם (לרחוץ אותה) וגם הענישו אותה.

לשאלתם עניתי וחיוויתי את דעתי שהם פועלים נכון בעמידתם התקיפה על דרישתם. עם זאת הבעתי את דעתי שהעונש מיותר במקרה זה: הרי הם השיגו את מבוקשם ורחצו את הילדה למרות אי שיתוף הפעולה שלה. רוני הבינה שהדבר שההורים ביקשו ממנה, ושיכלה להיענות לו בחיוב, בנועם ובשיתוף פעולה, התרחש בסופו של דבר, למורת רוחה, באופן שלא נעם לה. בגיל שלוש התנהלות חינוכית שכזו אמורה ללמד את הילד מי כאן במשפחה מנהיג וקובע את הכללים, כך שבעזרת התקיפות נעשתה הצבת גבולות בהחלט מספקת. נתינת העונש במקרה זה מיותרת.

לא פעם מרכיב התקיפות בהצבת הגבולות זוכה מהורים מסויימים לתגובות לא אוהדות. משום מה, למרות כל ההסברים, הם ממשיכים לתפוס אותו כתוקפני וכוחני. אך בוותרם על ניצול נכון של יתרונות התקיפות הורים אלו מוצאים עצמם לא פעם חסרי אונים מול בדיקת הגבולות של ילדם. חוסר אונים מתסכל זה עלול לגבות בהמשך מחיר כבד בצורת תוקפנות לא נשלטת והענשה מוגזמת. לעומת זאת התנהלות תקיפה כנדרש מאפיינת הורה אסרטיבי, שקול ומתחשב שיודע ובוחר להוות דמות של מנהיג עבור ילדו.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן