דונה מק'קני: "כשחזרתי לבמה, חזרתי לנשום"
ראיון מיוחד ל-ynet: דונה מק'קני, מהכוכבות הגדולות של ברודווי והאישה שעבורה נכתב המחזמר "שורת המקהלה" שיגיע בקרוב לישראל, מספרת על ההפקה ששינתה את עולם מחזות הזמר ועל יחסיה עם הכוריאוגרף והבמאי מייקל בנט
ב- 1975 כינס הרקדן, הכוריאוגרף והבמאי האמריקני, מייקל בנט, חבורה של חולמים שכאלה לסדנה שנמשכה חודשים. במהלכה ביקש מהם לחלוק את החלומות, החוויות והאכזבות שברודווי יודעת לנפק ובשפע. מאות שעות של שיחות הוקלטו על טייפ סלילים ומהן נערך סיפור המחזמר "שורת המקהלה", ששינה את החוקים בברודווי והפך, אם תרצו, ל"מחזמר הריאליטי" הראשון. הרבה לפני שמישהו ידע מה זה אומר.
- לכתבות נוספות בנושא במה ותיאטרון היכנסו לכאן!
"שורת המקהלה", עשה את מה שאף מחזמר לא עשה קודם לפניו - הוא גרף 9 פרסי טוני ואת פרס הפוליצר לדרמה. ההפקה שברה את כל השיאים בהיסטוריה של ברודווי כשהציגה יותר מששת אלפים פעם מול אולמות מלאים של קהל שבחלקו חזר שוב ושוב לראות את התופעה.
לגעת בחלום
מציצנות? הזדהות עם החלום להפוך לכוכב? הכמיהה להגשים ולמצות את הכישרון שטמון בכל אחד מאתנו? אם תשאלו את דונה מק'קני, מבנות האצולה של ברודווי ומי שכיכבה בהפקה המקורית של "שורת המקהלה", ההצלחה האדירה של המחזמר, טמונה בכל אלה. "אי אפשר שלא להזדהות עם הרצון להצליח. זה מה שהופך את המחזמר הזה לסיפור אנושי שנוגע גם בציניים שביננו", אומרת מק'קני בראיון ל-ynet לקראת הגעתו לישראל של המחזמר בבימויה של ביורק לי, שהיתה אף היא בצוות השחקנים המקורי.
שמה אולי לא מצלצל לכם מוכר, אבל הביוגרפיה הפרטית של מק'קני רשומה בספר הימים של ברודווי. היא עבדה עם הגדולים מכולם: ג'רום רובינס, מייקל בנט, סטיבן זונדהיים, צמד הכותבים ג'ון קנדר ופרד אֶבּ וכמובן בוב פוסי האגדי. היא כיכבה בהפקות מצליחות כמו "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ", "Follies" ו"הבטחות, הבטחות", אבל התפקיד שבו נחרתה בזיכרון היה ללא עוררין דמותה של קאסי, רקדנית מתבגרת שמנסה למצוא את דרכה בחזרה לבמה, במחזמר "שורת המקהלה" שבנט כתב עבורה.
בניגוד לכל הסיכויים מק'קני זכתה על תפקידהּ זה בפרס הטוני עליו התמודדו במקביל אגדות חיות בהן כוכבות ההפקה "שיקגו", צ'יטה רברה, בתפקיד וֶלְמַה קלי וגְוֶון ורדון בתפקיד רוקסי הארט. "לא האמנתי שזה קורה", נזכרת מק'קני, "כולנו רצינו לנצח, כמובן, אבל מול שתי הענקיות האלה מי חשב שיש לי סיכוי? ההפקה שלנו היתה קטנה, ניסיונית במובנים רבים, שהחלה את דרכה באוף-ברודווי בעוד שהמחזמר 'שיקגו', הריח מהצלחה. ההפקה שלהם היתה מלאה בכוכבי ברודווי ותלבושות נוצצות. אצלנו היה חילוף תלבושות אחד".
התייחסת בראיונות קודמים לגוון ורדון כאל מורה רוחנית. מה היה בה שהשפיע על הקריירה שלך?
"היא סללה את דרכי. כשפגשתי בה לראשונה היא היתה כוכבת ענקית אבל שימשה כאסיסטנטית של בעלה, בוב פוסי. היא היתה מנהלת החזרות שלנו בהפקה 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' וזה היה מבהיל. זו לא היתה הכוכבות שעניינה אותה אלא העבודה. היא היתה טוטלית ואני חושבת שכך זה אצל כל הרקדנים. היא הראתה לי את הדרך, ייצגה כל מה שרציתי לעשות ולהיות. העבודה איתה היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי".
אומרים שלקח שנים עד שבוב פוסי השלים עם המכה ש"שיקגו" חטפה בתחרות פרסי הטוני
"זה היה לו קשה, אין ספק. ההצלחה של Chorus Line כאבה לו. הוא ומייקל היו בתחרות ושניהם רצו לנצח בה. לקח לו כמעט עשר שנים עד לבוא לראות אותי על הבמה וזה היה לחלוטין לא ברור מאליו מבחינתי שהוא ליהק אותי למחזמר Sweet Charity למרות שהוא ניפגע. הערכתי את זה מאד. בדיעבד אני יכולה לומר שהעבודה איתו על ההפקה הזו היתה אחת משיאי הקריירה שלי".
מק'קני החלה את דרכה, כמו רבים מגיבורי המחזמר, "שורת המקהלה", כאישה צעירה עם חלומות גדולים על במה ואורות מנצנצים. היא ברחה מבית הוריה במערב התיכון של ארה"ב כדי לרקוד באופן מקצועי, מצאה את דרכה לברודווי והפכה לכוכבת. גם כעת אחרי שחצתה את גיל השבעים, עברה גירושים שהותירו צלקות, התמודדה עם מחלת פרקים קשה שאיימה לחסל לה את הקריירה - וניצחה אותה, מק'קני עדיין מגשימה את החלום.
"גדלתי במשפחה מאוד קונסרבטיבית", היא מספרת, "הורי היו אנשים שנאבקו כל חייהם. אני זוכרת שאבי שאל מדוע אני לוקחת כל כך הרבה שיעורי מחול. הוא לא רצה שאהיה רקדנית. זה שבר אותי לרסיסים. הורים רוצים שילדיהם יהיו מוגנים ובטוחים. השואוביזנס אינו מקום שמבטיח יציבות וביטחון".
הרצון להיות רקדנית נולד אחרי שראתה את הסרט "הנעליים האדומות" של צוות היוצרים מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר. "הייתי צעירה מאוד אבל התשוקה של הגיבורה הראשית לרקוד נגעה בי. היא היתה דמות טרגית אבל הלהט שהיה בה דבק גם בי", אומרת מק'קני, "הסרט הוציא אותי מהמקום הפרטי והמסוגר שבו חייתי, הצית את הדמיון והציף אותי ברגש. אני לא חושבת שהבנתי אז את הסיפור, אבל הבנתי באינסטינקט את הצורך שלה לרקוד".
שיתוף הפעולה הראשון של מק'קני עם מייקל בנט נולד על סט הצילומים של Hullabaloo, סדרת פופ טלוויזיונית בה רקדו כצמד. מאוחר יותר חזרו השניים לשתף פעולה בהפקות המקוריות של מחזות הזמר "הבטחות, הבטחות" ו"קומפני" של זונדהיים, שהובילו את בנט אל כיסא הבמאי של "שורת המקהלה", המחזמר ששינה את חייהם.
סדנה מאולתרת, מפיק אגדי
השניים עבדו במשותף גם במחזמר "Follies" של זונדהיים, הנחשב כאחד המצליחים שניו יורק ראתה מאז ועד היום. בנט, שימש בהפקה, כבמאי שותף להאל פרינס. "זונדהיים השמיע לנו את השירים ממש אחרי שסיים את כתיבתם וחשבתי שהראש שלי יעוף", אמרה בעבר, "חשבתי שזה הולך להיות המופע הכי הטוב בעולם. אמרתי לעצמי: 'זו אמנות!'. זה היה אחרי שעשינו את 'קומפני' ולמייקל בער להתחיל לביים. אז היה לי ברור שהוא הולך להביא לבמה משהו חדש".
בניגוד לכוריאוגרפים אחרים התנועה אצל בנט נבעה לדבריה תמיד מתוך הדמויות. "הדבר המרכזי שעניין אותו היה הסיפור, הדמויות, החומר שבו עסקנו והכוונות שמאחוריו", היא אומרת, "אהבתי את תהליך היצירה של מייקל כיוון שהוא מעולם לא פחד לעשות טעויות. מעבר לכך הוא תמיד היה מוקף בכוחות היצירתיים הגדולים ביותר. אחרי הכל, מודל החיקוי שלו היה ג'רום רובינס. הוא העריץ אותו ולמד ממנו גם מבחינה סגנונית. רובינס היה ההוכחה החיה עבור מייקל שאפשר לעשות את זה".
העבודה על "שורת המקהלה" דרשה זמן ובשעון ברודווי המשמעות היתה כסף שלא היה בתחילת הדרך. "למזלנו היה לנו את המפיק האגדי, ג'ו פאפ, שנתן למייקל Carte Blanche לקחת את כל הזמן שנדרש גם אם מבחינתו של מייקל זה אף פעם לא היה מספיק", אומרת מק'קני ומדגישה, "מייקל היה פרפקציוניסט. הוא חשב שתהליך העבודה בסדנה תהיה המצאה שתשמש גם את שאר ההפקות הבאות שלו. זה לא קרה. עבודת סדנה היא תהליך יקר. אנחנו היינו סגורים בתוך הסדנה במשך חודשים ורק לאחר מכן החל תהליך כתיבת המחזה".
בנט המציא שיטת עבודה שנחשבת עד היום לרווחת בהפקות תיאטרון אבל אז היתה פורצת דרך. אם עד ל"שורת המקהלה", שחקנים נכנסו לחדר החזרות עם טקסט כתוב, בהפקה הזו נוצרו החומרים בתהליך של נבירה בעולם הפנימי של השחקנים והרקדנים. "מייקל העלה את הרעיון. לא ידענו אז כמה קשה תהיה הדרך. זה התחיל בשיחות על החיים שלנו, על החלומות, על המקומות שאליהם כל אחד מאתנו שואף להגיע", אומרת מק'קני, "הקלטנו את השיחות ומהן נתפר המחזה. במובן זה מדובר באמת בפריצת דרך".
מערכת היחסים המקצועית בין מק'קני לבנט שהפכה גם לאינטימית, הובילה לנישואיהם וחודשים ספורים לאחר מכן לגירושים כואבים. היום, שנים אחרי הפרידה ואחרי מותו של בנט ממחלת האיידס, אומרת מק'קני שהיא כבר לא מסתכלת אחורה בזעם. "אני ומייקל צמחנו והתפתחנו ביחד. עוד כשהיינו שותפים לריקוד, היה ברור שהוא יגשים את חלומותיו. ידעתי שהוא יעשה את זה בזכות הכישרון האדיר שלו. הוא היה רקדן ענק, היה לו דמיון עשיר.
"הוא לא פחד לשמוע דעות של אנשים אחרים או לשאוב מהם רעיונות גם בתוך תהליך היצירה. הוא עודד את זה ולמען האמת זה נדיר. שיתוף פעולה, מבחינתו, סימן עבורו את האפשרות להוציא את המיטב מכל הנוגעים בדבר. ממני הוא הוציא את המיטב ואין ספק שקיבלתי ממנו את המתנה הגדולה בחיי".
יכולתם לדמיין את היקף ההצלחה האדיר של "שורת המקהלה" על ברודווי?
ברגע ששמעתי את "At The Ballet" היה לי ברור שיש לנו משהו חזק ביד, אבל אף אחד לא העלה על דעתו את ההשלכות מרחיקות הלכת וההשפעה של עולם מחזות הזמר. לא היה לי מושג שיש למחזמר הזה איכויות אוניברסאליות. למען האמת חששתי שזה עלול לא לגעת באנשים שאינם מהתחום. מייקל התעקש לשמור את המחזה בתוך העולם הספציפי שלו וזה בדיוק מה שנגע. אנשים הזדהו עם מה שהם ראו. זה הפך למסע האישי שלהם אל תוך החומרים שלנו".
התפקיד שעשה אותי
ב-1986 דונה מק'קני עזבה את ההפקה לאחר שהובחנה כחולה במחלת פרקים קשה. הרופאים טענו כי לא תוכל לשוב לבמה. גם הגירושין מבנט הובילו למשבר. "זו היתה תקופה קשה. לא הרגשתי בבית וחשבתי שנכון יהיה לעזוב", היא אומרת. עשר שנים לאחר מכן ובניגוד לכל הסיכויים היא חזרה לרקוד בהפקה באותו התפקיד.
"ההתרגשות היתה אדירה. ניתנה לי ההזדמנות לחזור ולסגור מעגל", היא אומרת, "חזרתי לתפקיד הרבה יותר מבוגרת וזה אפשר לי להשאיר את קאסי מאחורי בחדר ההלבשה. הייתי מבוגרת מספיק כדי ליהנות מזה ובאמת להפוך את הפרק הזה בחיי לזיכרון טוב. חזרתי מאהבה שעל זה בדיוק מדבר השיר 'What I Did For Love' וכשחזרתי לבמה, חזרתי לנשום".
מאז השתתפת בהרבה הפקות מדהימות בברודווי, ובכל זאת, האם קשה להשתחרר מהצלחה שכזו?
"שנים הרגשתי שזה מונח כבד על צווארי. רציתי להשתחרר כדי להיות מי שאני רוצה להיות ולהמשיך הלאה. לא היה לי מושג שמה שעשינו אז יהיה כל כך חזק למרות שמייקל ניסה להזהיר אותי. הוא אמר שהוא מקווה שזה לא יעמוד בדרכי אבל אז לא הבנתי על מה הוא מדבר.
הוא אמר: 'אף אחד לא יוכל להתחרות בזה'. הוא רצה לעשות ממני כוכבת וזה מה שעשה אבל בניגוד אליי, הוא הבין כבר בשלב מוקדם, שאפילו הוא עצמו לא יוכל להתחרות במה שיצר. מה שקרה הוא שלאורך כל השנים בכל פעם שנכנסתי לאודישן, חזרתי להיות קאסי. היה ליקשה להתנער מהתפקיד. שנים חלפו עד שהבנתי שהתפקיד הזה פתח לי דלתות. ניסיתי לברוח ממנו אבל כעת אני יודעת שזה חלק בלתי נפרד ממני ואני אסירת תודה עליו. אני מתייחסת לתפקיד הזה כאל נכס".
מה הוא החלק הקשה במקצוע שלך?
"זה מקצוע שבו אתה צריך להתמודד עם דחייה ולכן הביקורת העצמית מאוד מפותחת אבל ביקורת יכולה גם לשתק, להגביל את הדמיון ואת היצירתיות. הפחדים, הספקות, הביקורתיות הם דברים שצריכים ללמוד להתמודד איתם. זה ביזנס לא בטוח, בעיקר כיום וכולנו פגיעים. צריך לדעת להיות ממוקד, לדעת מי אתה ומה אתה רוצה, לשמור את התשוקה בוערת, לשמור על החיוניות ככל יכולתך".
