מנכ"ל משרד התחבורה המתפטר חייב לנו הסבר

בערב יום הכיפורים, התפטר מתפקידו מנכ"ל משרד התחבורה, אלוף (מיל.) דן הראל. התפטרות זו באה במפתיע, שכן שר התחבורה, ישראל כץ, מינה את הראל לתפקיד רק כתשעה חודשים קודם לכן. דבר ההתפטרות פורסם אמנם בכלי התקשורת, אולם סיבת ההתפטרות לא נמסרה. לא בהודעה הרשמית והלקונית של משרד התחבורה, אשר ציינה כי השר ימצא מנכ"ל חדש בתוך שלושה שבועות. ולא בהודעה מטעמו של המנכ"ל המתפטר, אשר סירב להתייחס באופן כלשהו לסיבות שהביאו אותו לטרוק בפתאומיות את הדלת.

עוד בערוץ הרכב של ynet:

• לידיעת הממהרים: המצלמות החדשות מושבתות
• הכירו את א', אולי שוטר התנועה המהיר בעולם
  

כידוע, עיתונים אינם מדפיסים כתמים לבנים, ואמצעי שידור אינם משדרים שתיקות. בהעדר הודעה מסודרת, פרסמו אמצעי התקשורת השערות - מבוססות על הדלפות? - על מתח ששרר בין השר למנכ"לו, על ויכוח קולני, על עזיבה בזעם את המשרד, על כך שההתפטרות קשורה למצב ברכבת, וכיוצא באלה תיאורים לא באמת חשובים.

חשוב שהציבור יידע מדוע עזב המנכ"ל את תפקידו במפתיע, אחרי זמן כה קצר. הדרישה הזו אינה צהובה. אין כאן עניין של רכילות או מציצנות. אבל יש כאן עניין של מנהל תקין, של זכות הציבור לדעת, ושל שמירת אמון הציבור במערכות השלטון. כל עובד ציבור, וממילא כל עובד מדינה, ועל אחת כמה וכמה בעל תפקיד בכיר כמנכ"ל, הוא נאמן הציבור. את משרתו קיבל בנאמנות מטעם הציבור, את משכורתו קיבל מקופת הציבור, לו הוא חייב את נאמנותו ולו הוא חייב דין וחשבון.

אמנם, השר והממשלה הם שמינו את הראל לתפקיד, אך הם עשו זאת כשלוחיו של הציבור וכנאמניו, ולא כאנשים פרטיים; גם משום כך, חייב המנכ"ל המתפטר דין וחשבון לציבור כולו ולא רק לשר שחתם על כתב המינוי שלו.

לו היה המצב הפוך והשר היה מפטר את המנכ"ל, חזקה עליו שהיה מבהיר מדוע תשעה חודשים אחרי שמינה אותו לתפקיד, הוא מפטרו. כאשר המנכ"ל מתפטר בסיטואציה כזו, יש בכך משום הבעת אי-אמון במערכת, אלא אם כן ההתפטרות נובעת מסיבות אישיות-פרטיות, כמו מחלה חלילה. במקרה כזה אין מקום לדרוש פירוט ויש לכבד את פרטיותו של האיש. אלא, שלא המשרד ולא הראל טענו שכך הדבר.

אם המניע להתפטרות הוא עקרוני, ראוי שהציבור יידע מהן המחלוקות הנוגעות לאחד התחומים המשפיעים ביותר על המצב החברתי, על איכות חיינו ואפילו על החיים עצמם. אם הראל חולק על הכיוון אליו מוביל השר כץ את משרד התחבורה ואת המערכות המורכבות עליהן הוא שולט ומשפיע, זכותנו לדעת זאת. אין כאן נושאים ביטחוניים ואין מקום לסודיות. זהו נושא ציבורי שהשקיפות יפה לו וזכות הציבור לדעת על-מנת שיוכל לשפוט.

התפטרות יכולה להיות גם קריאת תגר על אופן הניהול של השר את המשרד, גם את זאת על הציבור לדעת. השר הוא שחקן פוליטי ועל ציבור הבוחרים בבואו לשקול את בחירתו, לדעת שהמנכ"ל שמונה על-ידי השר, בתוך זמן קצר הגיע למסקנה שאינו יכול לעבוד תחתיו. והרי המנכ"ל המתפטר אינו אדם חסר ניסיון שלא תיפקד במערכות גדולות.

מדובר במי שהיה אלוף מאד מוערך בצה"ל, אלוף פיקוד הדרום שהוביל את מבצע הפינוי מרצועת עזה ללא נפגעים וכמעט באפס אלימות, נספח צה"ל בארה"ב ואפילו סגן הרמטכ"ל. זאת ועוד, במרחב הציבורי לא ניתן להפריד לחלוטין בין ה"מה" לבין ה"איך" ודרך ההתנהלות הופכת למהות עצמה.

אם המניע להתפטרות המפתיעה הוא הכרתו של הראל כי אינו יכול למלא את תפקידו כפי שהוא מבין אותו בגלל מבנה המשרד, בגלל מערך הכוחות והיחסים בו, בגלל התרבות הארגונית שהתגבשה במשרד התחבורה במהלך השנים, הרי שההתפטרות עלולה להעיד על כישלונו של הראל לשנות את כל אלה.

יתכן כי ההתפטרות מעידה על קוצר רוח והיא באה בטרם עת, לפני שהראל הספיק להמיר התנהלות צבאית לתרבות ארגונית אזרחית, לזהות את בעלי העניין השונים, למפות אותם ולרתום אותם להשגת המטרות שהציב לעצמו. כשלון כזה כמעט תמיד רובץ לפתחו של המנהל. אם זהו המצב, גם את זאת צריך הציבור לדעת.

אבל אנחנו, הציבור, לא קבלנו כל הסבר. לא מהשר ולא מהמנכ"ל. שניהם חייבים לנו הסבר להתפטרות המפתיעה.

הכותב הוא מרצה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב