העשור האבוד שלי

זה היה יולי, שנת 2001. משהגיע מכתב רשום מהפקולטה לרפואה בטכניון, התאספתי עם משפחתי בהתרגשות ובדריכות בכדי לשמוע את אשר נושא המכתב. "יש, התקבלתי". צהלות השמחה עלו מכל עבר, לא אשכח לעולם את פניו של אבי אשר קרנו מאושר למשמע הבשורה כפי שלא ראיתי אף פעם. 

הקדימה אותי אחותי הבכורה ששנה קודם לכן התקבלה ללימודי הרפואה אף היא בטכניון. אין לתאר את תחושות הסיפוק והגאווה שאפפו את המשפחה, שכן הנה שני ה"ילדים", לאחר מסע מתיש של מבחנים וסינונים, עולים אוטוטו על מסלול בטוח לעבר קריירה מכובדת, ביטחון כלכלי ואיכות חיים.

במיון ב"איכילוב" מנסים להחזיק מעמד (צילום: מוטי קמחי)

• והנה, עשור שלם אחרי הקיץ התמים ההוא, מגיח סתיו 2011, והרי לכם תמונת המצב דהיום:
• מכתב הקבלה המהולל התחלף במכתב התפטרות, אותו הגשתי לפני חודש ואשר נכנס לתוקף אתמול, מכתב שניסחתי כשגמלה בליבי התחושה כי אין מה להפסיד, יותר גרוע מזה לא יכול להיות.
• אחותי הבכורה מתמחה ברפואת נשים ומיילדות זה יותר משנתיים, עושה בממוצע 10 תורנויות בחודש (כ-350 שעות עבודה בחודש, רובם בשעות ערב ולילה לרבות סופי שבוע). אתמול ישבה לידי לאחר ששבה מתורנות, בשארית כוחותיה ובלב שבור אמרה: "מאסתי, איני יכולה עוד. אני לא מזהה את עצמי יותר במראה, חדוות החיים אבדה לי". את מכתב התפטרותה הגישה שעה שאני כותב טור זה - כל זאת ללא קשר ולו מקרי למהלך ההתפטרות ההמוני מלפני חודש. בל תטעו: מהלך ההתפטרות המסיבי הזוכה להד תקשורתי בימים אלו אינו אלא קצה הקרחון ומייצג תהליכים יומיומיים בדמות נטישה של מערכת הרפואה הציבורית לטובת זו הפרטית או נטישת מקצוע הרפואה בכלל.
• שמחת ההורים וגאוותם התחלפו ברחמים ואף בתחושות אשם על שדחפו אותנו אז להיכנס לעולם הרפואה. כעת הם עדיין דוחפים, אולם לכיוון הנגדי, אל מחוץ למערכת הרפואה בארץ.
• את האושר החליפה ההשפלה. בחודש האחרון אני מרגיש עצמי קורבן למסע השתלחות חסר רסן מצד גורמים שונים בממסד תוך שימוש במינפולציות משפטיות ואחרות על מנת למנוע ממני את הזכות הבסיסית ביותר לבחור את מקום עיסוקי.
• את הביטחון החליפה אי-ודאות מהדהדת נוכח העתיד לבוא.
• ואיכות החיים? לא נשאר ממנה לא איכות ולא חיים.
  

נתניהו, דוגרי זה במגרשך

זה היה סיפורי האישי. כמותו יש למעלה מ-700 סיפורים של עמיתים אשר החליטו לעשות מעשה, לקום וללכת. הם הגיעו לכלל מסקנה שאין הם יכולים להיות עוד חלק ממערכת שלא מעריכה את המסע האקדמי הארוך אותו עשו, את עבודת הפרך שהם עושים יומם ולילה, וחשוב מכל אלה - מערכת שאין טובת החולה בראש מעייניה.

כעת, שעה שמאות מטובי הרופאים עוזבים את המערכת הציבורית, נטל ההוכחה עובר למגרשה של הממשלה. האם יש לראש הממשלה האומץ להודות שהמערכת קיפחה לאורך השנים את רופאיה? ואם כן, האם הוא ניחן בתעוזה מספקת על מנת שיפעל לכפר על העוול הזה? האם עומד לו כושר המנהיגות הדרוש כדי לשים בצד את תאוריות "פריצת הסכרים במשק" שמלחששים לו פקידי האוצר יומם ולילה ולהחליט שמדובר בסוגיה שהינה "לפנים משורת הדין"? סוגיה שההכרעה בה נוגעת לכל פרט ופרט במדינת ישראל? אדוני ראש הממשלה - דוגרי, הכדור במגרש שלך.

ד"ר עפיף עימאד יעקוב, מתמחה שנה ראשונה ברפואה פנימית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il