"מסע אל ארץ חדשה": עשה זאת בדרכו שלו
מוטי קירשנבאום יצא לדרום סודן וחזר עם סרט שונה מזה ששודר כבר על אותו נושא בערוץ 2. אבל התוצאה המצוינת היא עדות לכך ששעה של טלוויזיה משובחת לא נקנית תמיד בממון רב
עמנואל רוזן יודע לספר סיפורים פוליטיים שבני אדם משמשים בהם בדרך כלל כהדגמה לנראטיב. במסע שלו, היטיב לספר את סיפור השיבה של בני דרום סודן למולדת שממנה גלו בעקבות מלחמה איומה שנמשכה 50 שנה. רוזן הצליח להבהיר שהם חוזרים לחור שכוח-אל, בו אנשים שואבים מים מבארות, אין כבישים, אינטרנט או מוניות – רק התחושה ש"אין לי ארץ אחרת" מלווה בתקווה עמומה שיהיה בסדר. עם זאת, יש שם המון אהבה לישראל, על אף שזו כלאה את הפליטים שהגיעו, מוכים וחסרי כל, אל גבולותיה – ורק אחר כך נתנה להם להסתובב חופשי בערבה ובאילת.
מוטי קירשנבאום יודע לעשות משהו שונה לגמרי. במקום מסמך-אנושי-מזעזע, הוא יעדיף תמיד סיפור אנושי משעשע. כוכבי הסיפור יכולים להיות פוליטיקאים ישראלים או או פינגווינים באנטארקטיקה, באמת לא משנה מי ומה, כי תמיד הם יעברו דרך הפילטר המנטלי המסוים שקירשנבאום יביא איתו לכל מקום. יש בפילטר הזה בוז עמוק להיררכיות ולסדר היום המוכתב שלהן, להצהרות פומביות גדולות מידת אנוש, לנסיונות לסחוט דמעות מן הצופים בחסות צילומי תקריב מרגשים אוטומטית. קירשנבאום מרגש דרך חיוך אירוני, התמקדות בפרטים הקטנים והמגוחכים והתמקדות עיקשת ועקבית בפואטיקה של האבסורד. את זה עשה גם במסע שלו, והתוצאה מצוינת: היא עדות לכך ששעה של טלוויזיה משובחת לא נקנית תמיד בממון רב. לפעמים די באיש אחד כדי ליצור אותה.
ג'ובה על המפה
וכך, בצד האמפתיה הגלויה שלו לתושבי ג'ובה – עיר הבירה של דרום סודן שהיא בעיקר אוסף של צריפים וחושות בין שבילי חול – הלך קירשנבאום להרים מן הרצפה כמה וכמה רגעים קומיים מצוינים. כזה היה תיעוד המאמץ המתסכל להניח בצורה נכונה את השטיח האדום לכבוד חגיגות העצמאות, סיקור אופנות הכובעים האפריקניים המרהיבים, צילום המתעלפים מחום בחגיגות העצמאות והסטודנטים לדרמה באוניברסיטה האחת והעלובה שיש שם, הממחיזים את נצחונו של הכומר על פני רופא האליל ואת זה של אלוהים על פני השטן.
בשני הסרטים הוקדשה תשומת לב לדת הנוצרית כגורם המאחד את השבטים בדרום (וגם הסיבה למלחמה, כי הצפון הרי מוסלמי). עמנואל מצא שם את שורשי ההתפעמות מישראל בעודו מכריז שאין ישראלים בדרום סודן (טוב, נו, חוץ מההוא שיש לו מלון הקרוי "שלום"). קירשנבאום חפר עוד קצת ומצא זהב.
כך שבאמצע ג'ובה יושב לו פליט לשעבר, עמנואל לוגרו ומדבר עברית משובחת בעודו חולם על הקמת הקיבוץ הסודני הראשון, ושר החקלאות המומי אפילו הבטיח לו שלושה טקרטורים אבל אחר כך מת, והחלום תקוע. אולי תמיר גל מכפר ויתקין שעושה שם מיפוי לוויני וגם יודע שרפת רובוטית לא מתאימה לתנאי המקום, ורפי דיין ממכמורת שמקים חוות חקלאיות יעזרו לו: מבלי לומר זאת במפורש, קירשנבאום מבהיר לצופיו שיש כאן כר פעולה נרחב ליזמים ישראלים זריזים, ושהנחשונים כבר מצאו את ג'ובה על המפה והגיעו.
רוזן מעדיף להתמקד בתושב חוזר שעבר גם הוא מסלול דומה: בריחה, כלא מצרי, בריחה, הסתננות, כלא ישראלי ואחר כך עבודה קשה ופתיחת "הפאב הסודני הראשון בתחנה המרכזית". רוזן קורא לו "אוליגרך".
וקירשנבאום ממשיך לחפור עוד קצת: גם רוזן מראיין כל מיני פונקציונרים וגנרלים, אבל שועל הטלוויזיה הוותיק מנצח כאן בגדול, מפני שהוא מביא אל המצלמה את ג'וזף לאגו, גנרל בדימוס בלבוש שבטי חגיגי במיוחד, שמתגעגע נורא לגולדה מאיר, "אשה נפלאה ואמיצה", וחושף חלק ממהות האהבה העצומה של בני המקום לישראל.
לעמים מדוכאים יש זיכרון ארוך
למקרה שלא ראיתם, תקציר הסיפור הוא כזה שמשאיר צופי טלוויזיה פעורי לסת: בשנת 1968 כתב לאגו, אז מפקד צבא מורדים קטן שהעז לקום על המוסלמים רבי הכוח, מכתב ללוי אשכול ובירך אותו על ניצחונה המרהיב של ישראל במלחמת ששת הימים ושאל אם אפשר לקבל קצת נשק, או משהו: אשכול לא ענה מפני שבדיוק אז חלה ומת, אבל גולדה שירשה אותו מצאה את המכתב, יצרה קשר, ובדרך לא דרך הוברח לאגו מסודן, הגיע לאיטליה, קיבל ממדינת ישראל דרכון מזויף, נדרש לשבת מבודד בבית מלון במשך שבעה ימים עד שלמד לחקות את חתימת האיש שחתם על הדרכון, הוטס לכאן, נפגש עם גולדה – ויצא עם הבטחה לסיוע וגם מבצע מורכב של הצנחת נשק ותחמושת שנמשך חודשים ארוכים. ישראל היתה המדינה הראשונה שסייעה למורדים. פלא שהם אוהבים אותנו? הרי אנחנו לעולם לא נשכח את ההולנדים האמיצים, מצילי היהודים בשואה: לעמים מדוכאים יש זיכרון ארוך, שלפעמים לא נותן לעובדות ההיסטוריות לבלבל אותו.
וככה, בין טקסי עצמאות מגוחכים למכונית מושבתת בלי כבלים להתנעה (כשברקע הבי בי סי מבשר עלך שיגורה האחרון של המעבורת אטלנטיס, אבל קירשנבאום תקוע בחול), מצליח קירשנבאום לחשוף דווקא בג'ובה פרק מתוך ההיסטוריה העלומה של ישראל, בשנים בהן חשבה שהיא מעצמת-על קטנה. רק הוא יכול לחולל ניסים קטנים כאלה.
המסע איתו אינו נחרץ, אולטימטיבי ואדנותי כמו עם רוזן, וגם לא תשמעו אצלו מוזיקה נוגה לאילוסטרציה של כמיהה למולדת: הצרה היחידה של הנוסעים עם קירשנבאום היא פסקול עמוס מדי בקריינות שלעתים קרובות משתלטת על החומר הוויזואלי שלא לצורך. זו מניירה שקירשנבאום סוחב איתו מימי הערוץ הראשון, שבו לא האמינו שהצופים באמת רואים משהו על המסך, וחשבו שצילומים הם סוג של אילוסטרציה לתוכנית רדיו. אם רק ייתן למצלמה לדבר יותר, יילכו ויתרבו הנוסעים המתמידים שלו.
