מאחורי הסקרים: מה שיעור האבטלה האמיתי?
ראש הממשלה ושר האוצר מתהדרים בנתוני אבטלה מהנמוכים במדינות ה-OECD, אך בפועל הנתונים הטובים האלו לא מורגשים במצב המשכורות שלנו ובמצב העוני. איך קורה שהנתון הרשמי של האבטלה יכול לרדת, מבלי שאף מובטל באמת מצא פרנסה? הכל בגלל השיטה. כתבה שנייה בסדרה
בחודשיים האחרונים מרמזים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) על כך ששוק העבודה בישראל הוא אחד הבריאים בעולם. בחודש אפריל עמד שיעור הבלתי מועסקים על 5.8%, השיעור הנמוך ביותר שנמדד אי פעם בארץ. בחודש מאי ירד שוב השיעור ל-5.7% - שיא היסטורי חדש. ונתונים אודות הרבעון השני מדברים על 5.5% בלתי מועסקים.
- בפרק הקודם: מאחורי הסקרים: מה באמת ידוע על מחירי הדיור?
- "הפקידה בלשכת התעסוקה אמרה לי לשקר"
- עשר המכות של מחפשי העבודה
כדי להבין את גודל ההישג, יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים: שיעור הבלתי מועסקים הממוצע למדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה וקידמה כלכלית (OECD) עמד ב-2010 על 8.5%, כאשר באותה שנה עמד שיעור הבלתי מועסקים בישראל על רמה של 6.8%.
ישראל הצטרפה רק לאחרונה לארגון זה, שבו חברות הכלכלות המפותחות של העולם, ובכל פרמטר אחר היא נמצאת בתחתית הטבלאות של ה-OECD. רק בשיעור הבלתי מועסקים, 30 מתוך 43 המדינות החברות בארגון מציגות נתוני אבטלה גבוהים יותר משל ישראל וזה בסוף 2010, לפני ששיעור הבלתי מועסקים ירד בעוד 1.3%.
לכאורה, מתקדם המשק הישראלי בצעדי ענק לקראת מצב של תעסוקה מלאה, שבו כל מי שרוצה ויכול לעבוד - עובד. אך מסיבה כלשהי, איננו רואים את הסממנים המאפיינים משק בתעסוקה כמעט מלאה.
משק שבו אין אבטלה, לפחות על פי התיאוריות (לא רואים הרבה משקים כאלה במציאות), הוא משק שבו העובדה שכולם מקבלים משכורת ויכולים להרשות לעצמם לעשות קניות גורמת לצריכה מוגברת ובעקבותיה לאינפלציה גבוהה.
כדי להתמודד עם עליות המחירים, מתחילים העובדים המאוגדים לדרוש העלאות שכר משמעותיות. עליות השכר במגזר הציבורי והמאוגד, בצירוף העובדה שאין הרבה אנשים שמחפשים עבודה, מעבירים את הכוח לידי כלל העובדים, שדורשים גם הם העלאות שכר.
העלאות השכר גורמות שוב לכך שיותר כסף מסתובב בידיים של הצרכנים וכך מתחיל מעגל של אינפלציה והעלאות שכר, שמוביל בסופו של דבר להעלאות ריבית ולירידה בהשקעות במשק, עד לחזרה לרמת אבטלה "סבירה" יותר.
נשמע לכם כמו המדינה שאתם חיים בה? לא כל כך. אומנם, בשנה האחרונה חווה המשק מספר מאבקים להעלאת שכר, אך הם נשארו בתחום המגזר הציבורי ובמגזר הפרטי לא מורגשים לחצי שכר.
קיץ המחאה הוצת בין היתר בשל יוקר המחיה, אך מחאת ההמונים היא בעיקר בתגובה למציאות ארוכת השנים של מחירים גבוהים, והנתונים השוטפים לא מלמדים על אינפלציה גבוהה מאוד דווקא בתקופה האחרונה. האינפלציה בישראל חרגה בחודשים האחרונים אך במעט ולזמן קצר מהיעד שקבעה הממשלה (1%-3%) וגם חריגה זו נבעה בעיקר מהתייקרות קיצונית של מוצרים מסוימים (דירות ודלק).
ראייה לכך שהמשק הישראלי רחוק ממצב של תעסוקה מלאה ניתן למצוא במדיניות הריבית של בנק ישראל. בין החודשים אפריל 2009 למאי 2011 העלה נגיד בנק ישראל את הריבית 10 פעמים – מרמה של חצי אחוז לרמה של 3.25%. לעומת זאת, דווקא בארבעת החודשים האחרונים, כאשר האבטלה ירדה לרמות הנמוכות ביותר בהיסטוריה, נמנעו בבנק ישראל מלהוריד ריבית, עד להחלטת הריבית האחרונה.
אז מה קרה כאן? האם בעלי המכולות, מנהלי רשתות השיווק ואפילו נגיד בנק ישראל לא יודעים ששיעור האבטלה הוא הנמוך בהיסטוריה ואחד הנמוכים בעולם?
"נתוני האבטלה לא אומרים הרבה על שוק העבודה"
מדי שבוע, מגיעים סוקרי הלמ"ס לבתים של אזרחים ומחלקים להם שאלונים, שבהם נדרשים האנשים להשיב כמה שעות עבדו בשבוע שעבר והאם חיפשו עבודה. בהסתמך על הנתונים שנאספים בסקר זה, מפרסמת הלמ"ס מדי חודש את נתוני האבטלה ומדי רבעון את נתוני סקר כוח האדם, שבו משתתפים 22.5 אלף ישראלים.
אך למרות ששני הדיווחים, הן הדיווח החודשי על שיעור הבלתי מועסקים והן הדיווח הרבעוני על סקר כוח האדם, מקורם באותו מאגר נתונים, מדובר בדיווחים עם רמת ניתוח ומהימנות שונה לחלוטין. "אני לא משתמש אף פעם בנתוני המגמה החודשיים של הלמ"ס, אלא רק בסקר כוח האדם שהוא מלא ומדויק יותר", אומר ד"ר גיל מיכאל בפמן, ראש חטיבת כלכלה וכספים בבנק לאומי.
האופי הבעייתי של נתוני התעסוקה החודשיים שמפרסמת הלמ"ס, הוא המקור לתופעה המוזרה שתיארנו כאן. הסיבה לכך שאנחנו לא רואים תופעות המאפיינות משקים בתעסוקה הקרובה למלאה, היא שהמשק הישראלי רחוק מאוד מתעסוקה מלאה. עד כמה רחוק? רחוק כמו שנתון האבטלה החודשי רחוק מלשקף את המצב האמיתי.
"נתוני האבטלה לא אומרים הרבה על שוק העבודה בישראל", אומר בפמן. לדבריו, שיעור הבלתי מועסקים שמפרסמת הלמ"ס מתייחס לאחוז הנשאלים שלא עבדו אפילו שעה אחת בשבוע שאליו התייחסו השאלונים וחיפשו עבודה כל אותו שבוע.
כלומר, אם אדם עבד שעות בודדות במשרה חלקית – הוא נחשב למועסק, גם אם השכר שקיבל תמורת עבודה זו רחוק מלכלכל אותו ואת משפחתו. יתר על כן, שיעור הבלתי מועסקים אינו שיעור האנשים שלא עבדו - הוא שיעור המשתתפים בסקר שחיפשו עבודה ולא מצאו. אין התייחסות בנתונים החודשיים לאותם אנשים שבכלל לא חיפשו עבודה.
"שיעור האבטלה האמיתי הוא דו-ספרתי"
לדברי בפמן, אי אפשר להתייחס למצב התעסוקה במדינה מסוימת רק דרך שיעור הבלתי מועסקים. כדי להבין כמה אנשים באמת עובדים, חייבים להביא בחשבון את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.
בנתון זה, ישראל כבר אינה מובילה את הטבלאות של ה-OECD. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2009 הציגו 24 מתוך 30 מדינות בעולם המפותח שיעור השתתפות גבוה יותר משל ישראל. שיעור ההשתתפות הממוצע למדינה מפותחת היה 62.2% ובישראל עמד שיעור ההשתתפות על רמה של 56.6%.
בישראל ישנם כ-5.6 מיליון איש בגילאי העבודה המקובלים (64-15). לדברי בפמן, אם בוחנים את הפער בין שיעור ההשתתפות בישראל לבין שיעור ההשתתפות המקובל בעולם המפותח, ומנסים לשער (בהתאם לכמות הישראלים בגיל העבודה) מה היה קורה אם שיעור ההשתתפות בישראל היה "נורמלי" – מגיעים למסקנה ששיעור האבטלה בארץ הוא, בעצם, דו-ספרתי. "אם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה לא היה כל כך נמוך, אז עוד כ-300 אלף איש היו מחפשים כאן עבודה".
בפמן מדגיש, כי אין בכך כדי לומר שמצב התעסוקה מתדרדר. "שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל אמנם נמוך, אך הוא נמצא במגמה איטית מאוד ועקבית של השתפרות". העלייה בשיעור ההשתתפות, לצד הירידה בשיעור הבלתי מועסקים, אכן מעידים על כך שיותר ישראלים עובדים.
תעסוקה מלאה - עם זאת - אין כאן. גם לא שוק עבודה מזהיר בקנה מידה בינלאומי. על פי נתונים של ארגון ה-OECD, שיעור התעסוקה בישראל (לא שיעור הבלתי מועסקים) היה 60.2% בשנת 2010. נמוך ב-4.4% מהשיעור הממוצע במדינות הארגון ונמוך מהשיעור שנרשם ב-33 מתוך 43 המדינות החברות בו.
גם בארצות הברית, המוכה בשיעור בלתי מועסקים של 9.8% ומשמשת בכל פעם כמשל לכלכלה שאינה מצליחה להתגבר על ההשלכות הקשות של המשבר הפיננסי על שוק העבודה – יש אחוז גבוה יותר של אזרחים עובדים (66.7%).
האם שעה בשבוע נחשבת לעבודה?
על פי דו"ח בנק ישראל לשנת 2010, שני שליש מהעניים בישראל חיים בבתי אב שיש בהם לפחות אדם עובד אחד. בשנתיים האחרונות הגיע שיעור העוני בקרב האוכלוסייה העובדת בישראל ל-18%.
הנתונים הללו מעידים על הבעיה השנייה בנתוני האבטלה החודשיים שמגיעים אל עיני ואוזני הציבור מדו"חות הלמ"ס. נתון הבלתי מועסקים מתייחס לאנשים שלא עבדו אפילו שעה אחת. בישראל של השנים האחרונות יותר ויותר עובדים פחות שעות בשבוע. כתוצאה מכך, שכרם נמוך מאוד ואפילו אינו מספיק כדי לכלכל אותם ואת משפחתם. הם נחשבים, למרות הכל, למועסקים.
סקרי כוח האדם הרבעוניים של הלמ"ס מתייחסים גם מתייחסים לתופעה הזו. על פי סקרים אלה 114 אלף ישראלים ברבעון השני של 2011, שהיוו 3.8% מכוח העבודה של המדינה, עבדו בעבודה חלקית שלא מרצונם. כלומר, הם נאלצו לעבוד מעט שעות מפני שלא מצאו עבודה בהיקף רחב יותר ותמה תקופת זכאותם לדמי אבטלה.
כמו כן, מראה הסקר שמספר המועסקים במשרה מלאה ירד באחוז אחד בין הרבעון השני לרבעון הראשון של השנה, בעוד שמספר המועסקים במשרה חלקית עלה ב-7%. "שיעור העובדים במשרה חלקית בישראל עלה בשנים האחרונות. ישנם עובדים שמועסקים למשך שעות בודדות בשבוע. הם לא מובטלים אבל הם גם מרוויחים מעט מאוד", מסביר בפמן.
"בנוסף, קיימת התופעה של המובטל המתייאש – אנשים שחיפשו עבודה למשך מספר חודשים ואז הפסיקו. התופעה הזאת רלוונטית במיוחד לישראל, שבה פרק הזמן שבו זכאים לדמי אבטלה הוא קצר במיוחד – חצי שנה. אחרי חצי שנה אין יותר דמי אבטלה וכשאין דמי אבטלה יורד גם התמריץ לחפש עבודה, כי אין טעם להוכיח זכאות לדמי אבטלה".
במצבים אלה, ישנם מחפשי עבודה שמתפשרים על עבודה במשרה חלקית, וישנם כאלה שבוחרים להפסיק לחפש עבודה. בין אם בחרו כך או אחרת, הם כבר אינם רשומים כבלתי מועסקים, והנתון הרשמי של האבטלה יכול לרדת בעוד כמה מאיות האחוז, מבלי שאף מובטל באמת מצא פרנסה.
לפנייה לכתב/ת 
