נוח גלבר: "מה שתקבלו, זה מה שתשקיעו"
למחרת הפרמיירה הישראלית ליצירה של וויליאם פורסיית, להקת הבית של האופרה בתל אביב תנעל את שעריה. נוח גלבר, יד ימינו של הכוריאוגרף האמריקני, אומר בראיון ל-ynet: "ישראל דוחפת את הכוחות היצירתיים החוצה במקום לטפח אותם"
בכל עיר מרכזית באירופה יש לפחות בית אופרה אחד שתחתיו פועלת להקת בלט רפרטוארית. להקות מסוג זה, מאפשרות הן לקהל והן לקהיליית המחול המקומית, להיחשף למגוון יצירות של כוריאוגרפים ששמותיהם הם אבני דרך על מפת התרבות העולמית. כך, יכול כל חובב מחול בפריז, ליון, מילאנו, פרנקפורט, ציריך וערים אירופיות רבות אחרות, לצפות, אם יחפוץ, מדי ערב בעבודותיהם של יוצרים גדולים כמו ג'ורג' בלנשיין, מרתה גראהם, ירי קיליאן, מרס קנינגהם או וויליאם פורסיית. כך, מרחיבה היצירה המקומית את גבולותיה.
בישראל, שזכתה בשנים האחרונות למוניטין כמעצמת מחול ויצואנית משמעותית של רקדנים, מבצעים ויוצרים, נשללת בעקיפין מהקהל וגם מתלמידי מחול, רקדנים ויוצרים, הזכות להתוודע ליצירות שהם חלק ממילון המושגים הבסיסי של כל שוחר מחול. הדרך היחידה להיחשף כיום ליצירות רפרטואריות - ניאו קלאסיות או מתחום המחול העכשווי - היא באמצעות האינטרנט, ארכיונים או ביקורים חטופים של להקות מחול זרות שמוזמנות לישראל.
בשנים האחרונות ניסו בבית האופרה של תל אביב, להוביל רפורמה בנושא. למרות הכוונות הטובות, בהיעדר רשת ביטחון תקציבית קבועה ואורך נשימה שיאפשר זמן ללהקה להתפתח ולהכות שורש, השינוי המיוחל עדיין רחוק מלהתממש. ב- 2006 מונתה לתפקיד המנהלת האמנותית של גוף חדש, שאמור היה להפוך ללהקת הבית של האופרה, הרקדנית טליה פז שביקשה ליצור מרחב שיפגיש בין רקדנים ישראליים בולטים לבין כוריאוגרפיים בינלאומיים - וייצר בתוכו דיאלוג חדש בין שפות תנועה ואסכולות שונות.
פז, מהרקדניות הישראליות המצליחות בעולם, הסתייעה בקשריה הבינלאומיים לבניית תכנית של יצירות עכשוויות. אך גם בערב הבכורה, הרגישו חברי הלהקה והנהלתה שעתידם מוטל בספק. למרות שהפרויקט טמן בחובו הבטחה, לא ניתן בידי יוצריו הזמן הדרוש כדי לגבש לו זהות והוא נסגר.
מרימים את הכפפה
בשנה שעברה החליטו באופרה הישראלית בחשש אך באומץ לנסות ולהרים מחדש את הכפפה. הפעם מונה לעמוד בראש הפרויקט מאטה מוראי, לשעבר סולן להקת הבלט הישראלי ומי שניהל בשנים האחרונות את תכנית המחול במתא"ן, מפעל תרבות ואמנות לנוער שמאתר ומטפח צעירים בעלי כישרון בתחומי האמנויות בישראל. במשרד התרבות החליטו להעמיד לטובת הפרויקט סכום של 500 אלף שקלים דרך תקנת האופרה ובכך הפרידו את הלהקה משאר הלהקות הפועלות בארץ תחת מדור מחול במנהל התרבות מתוך אמונה בחשיבותו ובייחודיותו.
כמאתיים רקדנים הגיעו לאודישנים מה שהצביע על רעב גדול בשטח. אך לידתו של הפרויקט היתה גם הפעם בייסורים ובקושי. חלפו חמישה חודשים עד שהנהלת הפרויקט קיבלה אור ירוק לסבב אודישנים מסכם שבסיומו נבחרו רקדנים ישראלים, בהם כאלה שחזרו ארצה במיוחד מלהקות מרכזיות בגרמניה, שטוקהולם, ספרד והולנד. התכנית שפתחה את הרפרטואר כללה יצירות של יקובו גודני, מרקו גיקה ועמנואל גת, שהוזמנו ובוצעו במקור על ידי להקות בינלאומיות מובילות כמו "סידר לייק", "סקפינו" ו"בלט שטוטגרט". הבחירה נבעה מתוך רצון לאתגר את הלהקה הצעירה בצעדיה הראשונים.
אולם דווקא בתכנית החדשה של הפרויקט - שתִפַּתח השבוע ובאופן פרדוכסאלי תהפוך בה בעת לשירת הברבור של הלהקה - נרשם הישגהּ הגדול ביותר: קבלת הזכויות להעלות בישראל בבכורה את "Double/Single", יצירה נדירה של וויליאם פורסיית שנחשב כאחד מגדולי הכוריאוגרפים במאה ה-20.
רכישת הזכויות לביצוע יצירות של כוריאוגרפים מהשורה הראשונה היא עסק מורכב שכרוך בקשרים ובכסף. קבלת הזכויות מעידה, בין היתר, גם על רף איכויותיה של הלהקה המזמינה. כשמדובר בלהקה שפועלת פחות משנה, ההישג מרשים שבעתיים. "לא כל להקה יכולה לכלול ברפרטואר שלה את עבודותיו של פורסיית", אומר הרקדן והכוריאוגרף האמריקני, נוח גלבר, שמשמש מזה שנים כאסיסטנט של פורסיית.
"יצירותיו יופקדו בידי להקה רק לאחר בדיקה מעמיקה שתבטיח שהן ייוצגו כהלכה", הוא מדגיש ומוסיף, "כשסיפרתי לו על הפרויקט, בוב שאל האם לדעתי יש בישראל רקדנים שיכולים לבצע את יצירותיו. אמרתי שבהחלט והוא הסכים בתנאי שאפקח על העלאת העבודה בישראל. משם החל תהליך העבודה. התפקיד שלי, לשמור על רמת הביצוע של היצירה. נכנסתי לזה מתוך מחשבה שקיומה של להקה רפרטוארית בישראל תאפשר לרקדנים ישראליים מצוינים שעובדים כיום באירופה - לחזור הביתה".
במהלך העבודה גילה גלבר להפתעתו שרקדנים ישראלים רבים חוששים להתחייב ללהקה כיוון שהם אינם מאמינים שתמיכה בפרויקט מסוג זה, תאפשר עשייה לאורך זמן. "בדיעבד אני מבין שהם צדקו", הוא אומר, "המוניטין של ישראל נפגע גם בשטח הזה. אם רקדנים ישראליים מביעים אי אמון במערכת, איך יוצרים זרים יוכלו לתת בה אמון".
רוקדים במסדרון צר
בשנים האחרונות מגיע גלבר לישראל לעתים קרובות. כרקדן הוא הופיע בערב גאלה של כוכבים בינלאומיים שאצרה טליה פז ובסדרת הופעות של להקת בלט פרנקפורט. כמו כן העביר בארץ סדנאות וכיתות אמן במסגרות שונות כמו המסלול להכשרת רקדנים בניהולה של נעמי פרלוב, באקדמיה למחול בירושלים ובמתא"ן. "פגשתי בישראל הרבה רקדנים בשלבים שונים של דרכם המקצועית", הוא אומר, "ראיתי אותם בבתי הספר, בתהליכי ההתבגרות שלהם כרקדנים וכיוצרים וגם במהלך השתלבותם בלהקות מקצועיות. הייתי בקשר עם רקדנים ישראליים שלמדו בארץ ועזבו וגם כאלה שנשארו פה והרושם שלי הוא שגם אלה שהגיעו לפסגת המקצוע בישראל, מרגישים פה מוגבלים כיוון שמגוון ההתנסויות שהמקום מציע להם צר".
גלבר בורר בזהירות את מילותיו ואומר: "נוצרה פה שפה מקומית של תנועה, סגנון מחולי מאד מזוהה, שהפך למראית הכל. אם אתה רוצה לרקוד יצירות של ג'ון נוימאייר, ווין מקגרגור, וויליאם פורסיית, ירי קיליאן או האנס ון מאנן, אין לך אפשרות לעשות את זה בישראל. לרקדנים שלכם אין גישה לזה כיוון שאין פה ולו להקה רפרטוארית אחת במובן הטהור של המילה".
גלבר, יליד ניו יורק, החל את דרכו בלהקת ה-New York City Ballet ומשם המשיך לקריירה מפוארת באירופה שכללה 8 עונות בלהקתו של וויליאם פורסיית, במהלכן ביצע בין היתר גם יצירות סולו שנוצרו עבורו ושיתופי פעולה מרובים עם להקות מחול בהן מרינסקי, הבולשוי, הבלט המלכותי בלונדון, בית האופרה של פריז, לה סקאלה במילנו, NDT ההולנדית, בלט מונטה קרלו, בלט ציריך והקומפניה נסיונאל במדריד.
"אני לא מכיר עיר בגודלה ובחשיבותה הבינלאומית של תל אביב, שאין בה להקת מחול רפרטוארית או להקות שמציעות יותר מאופציה סגנונית אחת", הוא אומר, "קיים דיסוננס צורם בין העניין הגדול שיש במחול הישראלי, לבין החסך המשמעותי במקומות שיאפשרו לכוריאוגרפים ישראליים צעירים שפועלים בחוץ לחזור וליצור גם פה. אני משוכנע שזה ישאיר בבית גם את הרקדנים שלכם".
גלבר מדבר מדם ליבו. "בשנות השמונים בניו יורק רקדנים בגובה שלי לא מצאו עבודה. היה אחד ב-New York City Ballet והוא נבחר על ידי בלנשיין עצמו, אבל אני לא מצאתי את מקומי. הרגשתי שאמריקה אינה פתוחה דיה כדי למלא את הצרכים שלי, שיש בה אובססיה מטורפת לסוג ספציפי של רקדנים שאינני נכלל בהם. חיפשתי מקום שיאפשר לי לשכלל את האיכויות שלי. נסעתי לחפש שורשים אלטרנטיביים, והוקסמתי משלל האפשרויות שגיליתי באירופה".
המחול העכשווי בישראל שולט בכיפה, בעוד שהמחול הקלאסי נדחק לשוליים. מה דעתך על כך?
"אני מתייחס לעצמי כאל רקדן עכשווי - למרות שהוכשרתי כרקדן בלט. אני יודע שיש כוריאוגרפים שיאמרו שבלט זה ז'אנר מוגבל, נוקשה, מרובע וְתַחום. זה נכון ברגע שהשימוש בז'אנר שגוי. יש בתי ספר שמייצרים על בסיס יומיומי רובוטים קטנים ואני מתנגד לזה ממש כשם שאינני מסכים עם אלה שטוענים שבלט קלאסי אינו יעיל או מועיל. בלט הוא הבסיס וכוריאוגרפים יעדיפו תמיד לעבוד עם רקדנים עכשוויים עם בסיס איתן של טכניקה קלאסית.
"כמי שליהק הרבה מאוד רקדנים לעבודות, שימש כשופט בתחרות כוריאוגרפיה וישב בוועדות תמיכה, אני יכול לומר שְאלו שבדרך כלל זוכים לתשומת הלב, מושכים את העין ובסופו של יום מקבלים גם את הג'וב, הם אותם שבאו מרקע איתן של בלט. כך שבשנת 2011 לדחוף רקדנים לוותר על הכשרה בבלט, זה להקשות עליהם בבניית קריירה ולהעמיד מכשולים בדרכם. כמי שמרד בבלט, אני אומר שזו תחנה הכרחית שבלעדיה לא הייתי מגיע לשום מקום. תבינו, מדינה שבה באופן מערכתי כמעט מעודדים רקדנים שלא לרכוש הכשרה בתחום הזה, הופכת אותם למוגבלים".
בחדר החזרות בבית האופרה אליו הגיע לפני כחודש, מצא קבוצת רקדנים מלאת מוטיבציה. "ברור שהם מאוד מחויבים לפרויקט וניכרת בהם התרגשות מהעבודה על יצירה של פורסיית. זה נפלא לראות להקה צעירה עם רעב לגילויים", הוא אומר, "לעצור את הפרויקט בשלב הזה, משמעו לעצור תהליך התפתחות של קבוצה מוכשרת שכל הסימנים מראים על יכולתה לנסוק".
על היצירה הנבחרת אומר גלבר: "זו עבודה שנוצרה ב- 2000 ומבוצעת מעט. במובן זה, ישראל זוכה לפרמיירה ייחודית. 'Double/Single' היא עבודה אקזיסטנציאליסטית שמתקיימת בחדר במלון, חלל נתון שבו מדי ערב עוברים אנשים שונים. אילו הקירות בחדר יכלו לדבר, הם היו מספרים על כל הדברים הפראיים והלא צפויים שקרו בחדר. העבודה מציצה אל מערכות היחסים בין אנשים שחלקו את החלל שכבר לא קיים אלא בזיכרון. זהו ניסיון לשחזר זיכרון תחושתי של מקום".
בסגנון המופשט והמוכר של פורסיית, הם רוקדים לצלילי מוזיקה מאת באך. הגוף מנתר על מזרנים חשופים ומציג בדואטים ובטריו פנטזיות מלאות תשוקה ומלנכוליה בו זמנית. זוהי עבודה שדורשת ריכוז רב ויכולות אקרובטיות לא מבוטלות. ביצוע התנועה המורכבת, לא מספיק, הכוריאוגרפיה דורשת מהרקדנים לאכלס את התנועה ולרדת לעומקה. "משמעות הדבר היא להיות טוב יותר מהכוריאוגרפיה, להשתמש בכל מילימטר של מיומנות שיש בידיך, לקחת את המושכות ולשלוט בעבודה כך שתהפוך לשלך. זו עבודה שצומחת בתוך הגוף ולכן מאוד צר לי שלא נוכל לראות כיצד תתפתח לאורך זמן".
מישראל הוא ממשיך לבית האופרה של ברלין ומשם לחזרות בספרד ולערב גאלה בגרמניה. "הייתי שמח לחזור לרקוד בישראל ואני מכיר כוכבי בלט מהשורה הראשונה בעולם שרק מחכים להזדמנות להופיע אצלכם. אני מאד מקווה שמישהו מקשיב כי למקום שבו אתם חיים, יש להציע הרבה יותר מהדימוי שלכם כאזור מלחמה. חסרה פה הבנה למשמעות התרבות בחברה. אם בכל מדינה אחרת להקות מחול מתכננות את פעילותן שלוש שנים קדימה, פה לאנשים אין מושג אם מחר הם ימשיכו לעבוד. זה טבעי לחשוב ולתכנן קדימה כמו שזה נורמאלי ומתבקש לדעת את התקציב השנתי מראש. זה לא יוצא דופן, זו הנורמה והיא הכרחית על מנת שהאמנות תשרוד.
"בלי זה אין סיכוי שתקבלו את הטוב ביותר. הרבה כוריאוגרפים בינלאומיים, הביעו נכונות להפקיד בידי הלהקה את יצירותיהם. סגירתה הפתאומית מתפרשת כחוסר רצינות. זו מכה קשה לאמינותה של ישראל בתחום המחול, ומי שאחראי לכך הם אלו שאמורים היו לתמוך בתרבות. מה שתקבלו, זה מה שתשקיעו".