הערב שבו אבא נרצח בפעם השנייה

מעולם לא התנגדתי לשחרור גלעד שליט. להיפך. קידמתי תפילות שחרור המוניות למענו בקהילות שבתפוצות ודאגתי כי בארוחות חגים ובארוחות שבת בהן נכחתי, יוזכר שמו. סיפרתי בכל פגישותיי מסביב לעולם על החייל החטוף ועל תנאי החזקתו וכמובן שהאמנתי כי ממשלת ישראל וצה"ל ימצאו את הדרך להחזיר את גלעד הביתה. כולנו גלעד.

אך למי יש את הזכות לשאת ולתת על שחרור אלה שרצחו את אבא שלי? לפני תשע שנים וחצי, אבא שלי נרצח על-ידי אנשי חמאס. כולם, בהם מתכנני הפיגוע, ערבים ישראלים מסילוואן. לא נשאר מאבי זכר על מנת שנוכל לקבור אותו בכבוד. אותו מחבל מתאבד, פגע פגיעה ישירה לא רק באבא שלי. הוא פגע גם בנו, בני משפחת קמחי. את הכאב, הסבל, האובדן והגעגועים, הזכרונות והסיוטים בלילות - את כל אלה, נמשיך לשאת עד יומנו האחרון.

עוד בערוץ הדעות:

• גם זה צדק חברתי / מיקי גולדווסר
• לא היתה ברירה / חיים משגב
• החוק שיקפיא כל מחאה / צבי טריגר
  

בתם של נרצחי משפחת סחיווסחורדר הפגינה נגד העסקה (צילום: אוהד צויגנברג)

תמיד חשתי נחמה מסויימת בכך שחברי חוליית סילוואן נלכדו ונכלאו והאמנתי שלא ישתחררו. סמכתי על מדינת ישראל כי לא הם ולא טרוריסטים אחרים, האחראים לרציחתם של מאות ישראלים, ישתחררו. התבדיתי. החשש התממש והפך לסיוט עבור משפחת נפגעי הטרור בישראל. מדוע אנחנו צריכים לסבול שוב? מדוע אנחנו צריכים להיות אלה שמשלמים כפליים בכאב ובסבל? אבא שלי, ורבים אחרים שנרצחו, כבר לא יחזרו. מדוע שרוצחים אלה, שישבו בכלא בתנאים של בית מלון, ישובו לביתם? האם הטרור הפך להיות לעסק משתלם?

ללמוד מארה"ב

במדינת ישראל, יש מי ששכח את תמונות האוטובוסים המרוטשים בכל רחבי בארץ. את מראות בתי הקפה והמסעדות שנהרסו כליל, את הפיגוע במלון פארק בנתניה באמצע תפילות ליל הסדר ואת הפיגוע בדולפינריום, שבו נרצחו בני נוער שכל חפצם היה לבלות עם חבריהם. רק לפני כמה חודשים נרצחו חמישה בני משפחה באיתמר. האם אפשר לדמיין את שחרור רוצחיהם?

אני מתאר לעצמי כי לא קל לבנימין נתניהו לחתום על עסקת שחרור שכזו אך ככל שאנסה להבין, לא אמצא כל היגיון בשחרור טרוריסטים, שככל הנראה יחזרו אל מעגל הטרור ויפגעו בחפים מפשע נוספים. יש בי תחושת אכזבה עמוקה, אני מרגיש פגוע ונבגד על ידי ממשלת ישראל. ראשי המדינה צריכים להביע התנצלות, לפחות בפני המשפחות שאיבדו את היקר מכל.

יש בי הערכה עמוקה לממשלת ישראל, אך מדאיגה המחשבה כי למנהיגנו יש מה ללמוד מהממשל האמריקני, שעומד על שלו ולא עושה יד אחת עם טרוריסטים, אלא נילחם בהם. לא הסכמים ולא ויתורים. בכניעתה לטרור, פוגעת ממשלת ישראל באלפי משפחות, לא רק בישראל, אלא בכל העולם. היא מעמידה מאות אלפי אזרחים חפים מפשע בסכנת חיים אל מול טרוריסטים שכולנו יודעים כי חלקם יחזור לטרור. שחרור מחבלים מהווה לגיטימציה לטרור ומעודד אחרים להמשיך ולפגוע.

לנו, לנפגעי הטרור מכל העולם, יש דרך לנקמה. נקמתנו תהיה להראות לטרוריסטים כמה אנחנו חזקים יחד. הטרור לא ישבור ולא ינצח אותנו, אך שחרור טרוריסטים כה רבים, לצערי הרב, לא רק מחליש אותנו, אלא מעמיד את הטרור בעמדת ניצחון ופוגע בנפגעים פגיעה כפולה. היום אני חש שאבא שלי, כמו נרצחים רבים אחרים, נרצח בפעם השנייה.

קובי קמחי מתגורר כיום בניו-יורק, שם הקים יחד עם שרי סינגר את ארגון "לב אחד" למען משפחות נפגעי הטרור.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il