המחלה שמתחילה בתחושת נימול ומסתיימת בנכות
כ-300 אלף ישראלים לוקים בנוירופתיה, מחלה מתקדמת המתחילה בתחושת נימול או כאב מכל מגע עדין, צליעה וגרירת רגל ומסתיימת בנכות קשה. הרופאים אינם תמיד מפנים לבדיקות הנכונות, ועד שהאבחון מתבצע - עשוי להיות מאוחר מדי
מגוון מחלות ומצבים רפואיים שונים עשויים לפגוע בעצבים ההיקפיים, אותה רשת סבוכה המקשרת בין כל חלקי הגוף למוח, ולכל הפגיעות האלה ניתן השם "נוירופתיה". זה מתחיל בגרירת רגל וצליעה וממשיך בנכות קשה. ברוב הפעמים ניתן לטפל במחלה ולשפר את איכות החיים של הסובלים לפני שהם מוכרחים להסתייע במקל הליכה או הופכים מרותקים לכיסא גלגלים.
"מרבית האנשים שמגיעים אליי עם תסמיני נוירופתיה, הגיעו מוקדם יותר לאורתופד בכלל", אומר ד"ר רון דבי, מומחה לנוירולוגיה ומנהל יחידת נוירופתיה בבית החולים וולפסון. "הם ממשיכים לסבול במשך שנים, כשאף אחד לא ממש יודע כיצד לטפל בהם ולתת להם מענה לסבל ולפגיעה הקשה באיכות החיים שלהם".
לדברי ד"ר דבי, תאי העצב מיוחדים במינם לא רק בשל תפקידם אלא גם בשל אורכם: "תא שיוצא מחוט השדרה המותני בדרכו לרגל עשוי להגיע לאורך מטר", הוא מסביר. "אין לזה תקדים בגוף. לכן העצבים גם מאוד רגישים לפגיעות. מדובר בדרך ארוכה של חומרים שצריכים להגיע מחוט השדרה אל הרגל, ולשם כך יש צורך במערכת שינוע מורכבת המכילה גם חלבונים רבים ומסלולים אנרגטיים שנפגעים ויוצרים את הנוירופתיה".
תחושת נימול וגירוי יתר
התסמינים תלויים בסוג העצבים שנפגעו, ואלה מתחלקים לשלושה עיקריים: עצבים תחושתיים, עצבים תנועתיים (מוטוריים) וסיבים אוטונומיים האחראים על איברים שאינם בשליטתנו (כלי דם, בלוטות זיעה, איברים פנימיים ועוד). ב-90% מהמקרים נפגעים העצבים הארוכים, ולפיכך הנוירופתיה מתחילה לרוב בכפות הרגליים ומשם מתפשטת לשוקיים ומעלה אל כפות הידיים.
"מבחינה תחושתית", אומר ד"ר דבי, "אם העצב מת היינו מצפים שלא תהיה בכלל תחושה. אבל מה שקורה בפועל, במחלות שתהליכן ממושך יותר, הוא שהעצב חולה וסובל לפני שהוא מת. עצב כזה משדר סימני מצוקה ומייצר פעילות חשמלית עצמאית, לא כתגובה לגירוי. לכן פעמים רבות בנוירופתיה מקבלים תגובות או תחושות שאינן תקינות".
אם נפגעים העצבים התחושתיים, נרשמות מגוון תחושות לא תקינות ובהן נימול - כאילו נמלים מתהלכים על הגפיים או הרגליים, עקצוצים, זרמים חשמליים, חום, תחושת שריפה או צריבה. לעתים נדירות התחושה היא של קור בידיים וברגליים.
העצבים החולים הופכים רגישים במיוחד, כך שגירוי שאינו אמור לכאוב במקור, כמו מגע עם בגד או סדין, נתפס במוח כגירוי כואב, ולכן רבים מתלוננים על כך שעצם לבישת הבגד כואבת. לעתים רגישות היתר מתבטאת בהליכה, והחולה חש שהוא צועד על קוצים, אבנים או סיכות. אם הנוירופתיה מתקדמת, עלול החולה להיפצע בשל חוסר התחושה התקינה ולסבול מכוויות מבלי שיחוש בהן.
בעצבים התנועתיים קיימת חולשה ודלדול של השרירים, כשאלה המרוחקים נפגעים יותר. החולה עלול לסבול מהפרעה בהליכה ואי יציבות משום הפגיעה בתחושה המגיעה מהרגליים למוח.
אחת התופעות השכיחות היא של "רגל שמוטה", Drop Foot - סימן תנועתי מתקדם שבו כתוצאה מהפגיעה העצבית ישנו שיתוק של שרירי השוקיים. החולה יתקשה להרים את הקרסול, וכף הרגל נופלת.
בפגיעת נוירופתיה אוטונומית הסימפטומים השכיחים הם ירידה בלחץ הדם בעת קימה משכיבה או ישיבה. אז החולה חש סחרחורת או שהוא קרוב לעילפון. הסיבה היא ירידה בעצבוב האטונומי של כלי הדם.
מדוע זה קורה?
בעולם המערבי, 40% מהנוירופתיות הן סיבוכים של סוכרת. סיבות שכיחות אחרות הן טיפול כימותרפי, הרעלות למיניהן וחסר תזונתי כמו בוויטמין B12, האחראי על 8% מהנוירופתיות.
סיבות אחרות הן סיבוך של מחלות פנימיות כמו בעיות כבד, כליות, בעיות הורמונליות, בעיות לב ומחלות דלקתיות אוטואימוניות, שבהן מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים. בנוסף קיימות נוירופתיות גנטיות עקב פגם גנטי מולד באחד מהמרכיבים של העצב.
האבחון
אבחון נוירופתיה נעשה על ידי נוירולוג הבוחן את הרקע הרפואי של המטופל ומבצע בדיקה גופנית מלאה כדי לאתר ירידה בסוגי התחושה השונים, בעיקר באזורים המרוחקים מעמוד השדרה. כך למשל מבחין הנוירולוג בירידה בתחושת מגע, רטט או כאב כמו דקירה. עוד נמצאת ירידה ברפלקסים הגידיים ודלדול שרירים.
בהמשך יש צורך בבדיקות מעמיקות יותר כדי לאשר את האבחנה, להעריך את סוג הנוירופתיה - האם זו פגיעה במעטפת סיבי העצב הקרויה מיילין, או פגיעה בעצב עצמו - וגם להעריך את חומרות הנזק לעצבים. לשם כך, יש צורך בבדיקת הולכה עצבית - EMG. בבדיקה זו מגרים את העצבים הפריפריים ובודקים את ההולכה במקום אחר על העצב או השריר שאותו הוא מעצבב. לעתים יש צורך בביופסיה של העצב, כדי לבחון תחת מיקרוסקופ האם קיים תהליך שעשוי להסביר את הנוירופתיה.
הטיפול
"הטוב ביותר הוא לטפל בסיבה לנוירופתיה", מסביר ד"ר דבי. "אם זו סוכרת צריך לטפל בה ולאזן את החולה. אם קיים חוסר בוויטמין B12, יש צורך בהשלמתו, ואם קיימת מחלה דלקתית, יש צורך לתת תרופות נגד דלקת".
אלא שלמרבה הצער, הדבר לא תמיד אפשרי משום שחלק מהנוירופתיות אינן ניתנות לטיפול, כמו נוירופתיות גנטיות או נוירופתיות אידיופטיות (שסיבתן לא ברורה), המהוות 30% מהנוירופתיות והטיפול בהן הוא סימפטומטי.
"יש טיפולים תרופתיים שחוסמים את הולכת הכאב בעצבים. חלק מהתרופות מיועדות לטיפול גם באפילפסיה, כמו גבאפנטין, שהסתבר שהן יעילות גם לכאב נוירופתי. רובן חוסמות תעלות חשמליות בעצבים, ועל ידי כך חוסמות את מעבר הגירוי החשמלי דרך העצב. תרופות אחרות משמשות גם לטיפול בחרדות או דיכאון - SSRI, הן מעלות את רמת הסרוטונין וכך מתבצע עיכוב הכאב".
חולים אחדים סובלים מפעילות יתר של השרירים כחלק מהנוירופתיה, כמו התכווצות שרירים מכאיבה בשוקיים ובכפות הרגליים או קפיצות שריר עדינות. במצבים כאלה ניתן טיפול במגנזיום או בתרופות נוגדות אפילפסיה. הטיפול היחיד שנותר לבעיית התנועתיות הוא שימוש באביזרים ובהם סד התומך ברגל, פיזיותרפיה והידרותרפיה לחיזוק השרירים.
"נוירופתיה היא מחלה קשה ומתקדמת שרבים מאיתנו, רופאים וחולים כאחד, אינם מודעים לה, והסבל הוא רב", מסכם ד"ר דבי. "בחלק לא מבוטל מהמקרים ניתן להקל משמעותית את התסמינים ולעכב את ההידרדרות, ולכן החולה רשאי להעלות את הנושא בפני הרופא, לדרוש את הבדיקות המתאימות והפניה לנוירולוג המתמחה בנושא לצורך בירור מעמיק ובדיקת אפשרויות הטיפול".
לפנייה לכתב/ת 
