מסכת בִּיצה: רווקות מאוחרת בגמרא

בן עזאי ורבי אליעזר בן הורקנוס העדיפו את התורה על פני נישואים בגיל צעיר, וסבלו מתגובת החברה. מאז ועד היום מבקשים הרווקים להיות חלק בלתי נפרד ממהקהילה, ולא להיחשב כ"סחורה פגומה"

שלומית נעים-נאורפורסם: 16.10.11 , 08:23

כנס לימוד 2010, אנגליה. אולם ההרצאות בו תחל הסדנה שלי מתמלא, כיסאות מובאים מחדרים סמוכים. אני לוגמת מים באיטיות ונושמת עמוק: "ערב טוב, הסדנה שלנו נקראת 'ברידג'יט ג'ונס לא מגיעה יותר לבית כנסת', במהלכה נבחן את מקומם של רווקים, אלמנות ויתומים בקהילה היהודית. אשמח לשמוע מדוע הגעתם?" לי כרווקה וכיתומה ברור מקומי.

עוד בערוץ היהדות :

מאחוריי, על הקיר, מוקרן דף המקורות: על המטרוניתא שחושבת שהיא יודעת לשדך טוב יותר מאלוהים. על בן עזאי היודע כי מי שאינו מביא ילדים לעולם ממעט בדמות האל, וכאילו שופך דמים ("אמר להן בן עזאי, ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים"). ועל אליעזר בן הורקנוס מעבד אדמה פורייה ואדמת טרשין, ובוכה. אביו תוהה על פשר בכיו, ונענה בכך שנפשו של רבי אליעזר חשקה בתורה. תגובת האב מצמיתה וכואבת: "והרי בן שמונה ועשרים שנה אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה?! אלא קח לך אישה והוליד בנים, ואתה מוליכן לבית הספר".

נשמע לכם מוכר? למי מאיתנו, הרווקים בגילאי שלושים פלוס, לא היו שיחות כאלו עם ההורים המודאגים?

דברים שקשה להגיד בארץ

השיחה מתלהטת: "אני כאן כי אני רוצה לעזור לחברות רווקות שלי, שאי אפשר לדבר על ידן על כלום.

רווקות מאוחרת

מה דתיות רוצות

צופיה הירשפלד

"לרוב הבנות הדתיות יש תפישה שוויונית, אך מצד שני עדיין קיימת במקביל תפישה מסורתית שהגבר צריך להיות יותר מהן". פלא שיש רווקות דתיות מבוגרות? מחקר

מה דתיות רוצות

לא על קשיים בזוגיות, ולא על צער גידול ילדים. הן שומעות משפחה ומתנתקות". ואחרת: "הגעתי לסדנה כי קיוויתי למצוא כאן מישהו". הדיון מתלהט - למה אי אפשר לדבר עם רווקים על מצבם האישי? מישהי מהקהל עונה: "מדוע לשאול אדם ליתרה שלו בבנק זה חוסר נימוס, ואילו לשאול אותי למצבי האישי זה לגיטימי?" הנהונים בקהל ושאלות נוספות.

למחרת פוגשת אותי אחת המשתתפות. היא רווקה בת 45 מארצות הברית. הגיעה לכנס באנגליה כדי להכיר מישהו - אחרי הכל, זה הכנס השנתי הגדול ביותר בעולם היהודי. היא מבקשת לחבק אותי. היא צריכה חיבוק כדי לעבד את מה שהיה אתמול. אני מחבקת אותה. שתינו דומעות, אני לא יודעת מדוע.

אבל אני יודעת שסדנה כזאת לא אוכל להעביר בארץ. החשיפה, האינטימיות - יש דברים שיישארו בחו"ל.

דעי מה שתשיבי

אני בקריאת התורה בבית הכנסת. מכרה נשואה תופסת אותי: "מזל טוב, איזה יופי שהתחתנת. רגע, בת כמה את?" – "אני בת 36".

"איזה יופי, ברוך השם. תגידי אפשר לשאול אותך כמה שאלות? יש לי חברה בת 34, רווקה. אני לא יודעת איך לעזור לה. תגידי, זה נכון שזה היום פשוט לא נוח להתחתן? זה נכון שאנשים מעדיפים את הביצה על פני חתונה? יכול להיות שבגלל שהיא בהיי-טק והמשכורת שלה כל כך גבוהה, היא לא מרגישה שהיא צריכה בן זוג? איך אני יכולה לעזור לה?"

ואני עונה: "אולי פשוט תתני לה לחיות? תהיי איתה, תחגגי איתה את השמחות שלה. החיים שלה משמעותיים לא פחות משלך. תשאלי אותה על החיים שלה, תקשיבי לכאבי הלב, תקבלי אותה בלי לדחוק או להאיץ. זה שאת נשואה, לא הופך את החיים שלך לנעלים יותר. וזה בכלל עסק ישן, הרווקות. לא המצאה חדשה". ואני מהרהרת: אולי כדאי שאעביר בארץ את הסדנה הזו?

"כל רווק הוא בבחינת פגום"?

חברינו הטובים התחתנו. החתונה מרגשת. הרב הרגיש והחכם מברך את החתן והכלה, ואומר להם ש"כל רווק הוא בבחינת פגום". את המשך המשפט אינני מצליחה לשמוע. הכאב הפנימי מהדהד באוזניים.

"רווק הוא בבחינת פגום". השנים שבהן נמנעתי מלהגיע לבית הכנסת, הבדידות בתפילות "יזכור" ביום כיפור וברגלִים. רווק הוא פגום?

רווקוּת אינה רק שלב מעבר מבית האב לבית הבעל, היא יכולה להימשך גם עשרים ושלושים שנה, ולעיתים גם חיים שלמים. יש לרווקים ולרווקות צורך שיכירו בהם כחלק לגיטימי מהקהילה - וכן, שהקהילה תתאמץ לתת להם מקום לציין קבלת תואר שלישי, קידום בעבודה, או אפילו יום הולדת משמעותי. שלא כל הקהל ייעלם ב"יזכור", ויותיר אלמנות ויתומים מאחור. ובכלל, מתי בפעם האחרונה הזמנתם גרוש, או אם חד-הורית לסעודת שבת?