מדעי הרוח: להפוך מידע לידע
פרופ' זהר שביט מציגה כמה עקרונות מרכזיים שהובילו את מהפכת המידע של האנושות, ומסבירה את מעמדם הייחודי של מדעי הרוח במסלול הקדמה וההצלחה
לפני יותר ממאתיים שנה תיאר, באוטוביוגרפיה שכתב, יהודי בשם שלמה בן יהושע, יליד העיירה סוּקוֹוִיבּורג (Sukoviborg, היום בבלרוס), כיצד נהג בילדותו לישון במיטה אחת עם סבתו:
"וכיוון שכל היום היה מוטל עלי להתעסק אך בלימוד הגמרא ואסור היה לי לקחת ספר אחד בידי, קבעתי את הערבים לחקירותי האסטרונומיות. לאחר שזקנתי (סבתי) הייתה עולה על משכבה, הייתי מדליק לי אַלּית (סוג של עשב), ניגש אל ארון הספרים ומוציא משם את הספר האסטרונומי החביב עלי. זקנתי נזפה בי על כך, משום שקר היה לה לאישה הזקנה לשכב במיטה לבדה, אבל אני לא השגחתי בה והוספתי להתעסק בלימודי עד שכלתה האלית עד תומה".
הילד הזה הוא הפילוסוף היהודי הדגול שלמה מימון, שעוד אחזור אליו, והאפיזודה הזו בחייו מסמלת נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית – ראשיתה של מהפכת הדעת, שפתחה החל משלהי המאה ה-18 אופקים חדשים בפני יהודים צמאי דעת, שמספרם הלך וגדל בדורות הבאים.
שלמה מימון, וצעירים יהודים אחרים שחיו על מפתן מהפכת הדעת, בישרו אותה וגם חוללו אותה, לא זכו לתמיכה ולעידוד מצד בני משפחה וקרובים; אדרבא, הם נאלצו ללמוד ולרכוש השכלה בכוחות עצמם, בדרך-כלל בסתר ובהסתר.
אני מבקשת לתאר את מהפכת הדעת שהחלה לפני כמה מאות שנים ולהדגיש את תפקידם המיוחד של מדעי הרוח במהפכה הזו. את העקרונות המרכזיים אציג באופן מטאפורי באמצעות שש "קופסאות" המונחות זו בתוך זו, ממש כמו במשחק הבובות הרוסי (מַטריוֹשקות – שקראנו להן פעם באבושקות), ולהתעכב על שני סיפורי חיים המגולמים בקופסאות האלה.
הסיפור הראשון נולד בשלהי המאה ה-18 והוא קשור לשלמה מימון, הפילוסוף היהודי שישן עם סבתו. הסיפור האחר נולד בראשיתה של המאה ה-20, וסופר במשפחתי.
הקופסה הראשונה: התאווה לידע
באוטוביוגרפיה שלו העיד שלמה מימון, שמספר האסטרונומיה שקרא לאור עששית בהיותו בן שבע, הוא למד על מבנה כדור הארץ. מכיוון שבספר הוסבר איך לבנות גלובוס, הוא החליט להתקין לעצמו גלובוס מנצרים קלועים, מה שאיפשר לו "להבין את הספר כולו".
מימון נאלץ לפעול במסתרים והיה צריך להיזהר, "שלא ייוודע לאביו על עיסוקו". לכן נהג להחביא מדי ערב את הגלובוס שבנה "בפינה מאחורי הארון". תאוות הידע המדעי גברה אצלו – כבר בגיל שבע! – על החובה לציית לצו האב להגות אך ורק בגמרא.
סבתו של שלמה הצעיר, שאי-אפשר היה להסתיר ממנה את המעשה, ראתה את נכדה שקוע בקריאה ומתבונן בכדורים שנקלעו מנצרים. היא נמלאה דאגה והזעיקה את אביו. למרבה המזל, האב נזף בשלמה, אבל לא העניש אותו.
מימון לא הסתפק באסטרונומיה. הוא השתוקק להמשיך לקרוא בספרים, ולא רק בעברית. ואולם, הדרך לרכישת שפות "זרות" הייתה חסומה בפניו, משום שנאסר אז, לדבריו, ללמד יהודים פולנית או לטינית; וגם אילו היה מוצא לעצמו מורה, הרי שהחברה היהודית שבה חי לא רק שלא עודדה לימוד "חוכמות זרות", ובתוכן שפות זרות ומדעים, אלא התנגדה ללימוד כזה.
הילד הצעיר הפך אפוא ל"מתמיד" אוטודידקט והתגבר על האיסור של לימוד שפות זרות, בדרך שאי-אפשר לכנותה אלא הרואית. הוא שם לב לכך, שבחלק מן הספרים העבריים הופיעו בצד אותיות האלף-בית העברי, שסימנו את מספרי העמודים, גם אותיות של אלף-בית אחר. ואותיות זרות אלה היו השביל שבו פסע, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד, בדרך ללימוד האלף-בית הלטיני והגרמני.
הוא מתאר: "ניחשתי, למשל, כי האות a העומדת בצידה של אות אלף, ודאי אלף גם היא, ובדרך זו למדתי מעט מעט לדעת את הכתב הלטיני והגרמני".
אחר-כך התגלגלו לידיו כמה דפים של ספר ישן בגרמנית, והוא החל לקרוא בו. הדמיון בין חלק מהמילים שקרא לבין מילים בשפת אמו – היידיש (במילותיו, "הלשון היהודית שלי") - איפשר לילד שלמה לפענח דפים אחדים מהספר הזה ופתח צוהר לעולם הידע והדעת. בדרך הזו הלכו אחר-כך צעירים יהודים רבים.
ההצלחה של הילד שלמה בן יהושע, שיאמץ לעצמו מאוחר יותר את השם מימון בשל הערצתו לרמב"ם, להתגבר בכוחות עצמו על מחסום השפה ולימוד הקריאה ולקרוא ספר בלעז מסמלת את הדרך אל הקופסה הראשונה: הקופסה המגלמת את הרצון העיקש להתגבר על מחסומים ומכשולים, לקרוא ולרכוש ידע.
הקופסה השנייה: קריאה ומשמעות
הקופסה השנייה היא לב-לִבם של מה שמכונה "מדעי הרוח": כוונתי לקריאת טקסטים לא באופן טכני ומכני, אלא תוך מתן משמעות והֶקשר לפענוחם. שלמה מימון מיטיב לתאר את הקופסה השנייה הזו כשהוא כותב:
"דרך הלימוד על-ידי פענוח משמשת עד היום את דרכי המיוחדת...כל זמן שאדם רואה עצמו אנוס להרצות את רעיונותיו של מחבר כסדרם הקבוע, אי-אפשר לו לומר, שהוא מבין את ספרו. כל זה אינו אלא מעשה הזיכרון".
במילים אחרות: מימון מציע כאן הבחנה בין לימוד תוך שינון וחזרה על דברי אחרים לבין הבנה והמשגה של הרעיונות המגולמים בטקסט. אם "נתרגם" את דבריו, הרי ההבנה היא נחלתו של מי שיש ביכולתו לקרוא טקסטים ולעבד מחדש את הרעיונות שאותם קרא ולהמשיגם – כלומר, לערוך קונספטואליזציה שלהם.
לימוד התלמוד המשיך למלא את רוב זמנו של מימון, אבל לא היה בו כדי להשביע את תאוות הידע שלו, ובלשונו: "תשוקתי לחוכמות ומדעים לא יכולתי לספק כל צורכי". לכן עזב את בית הוריו ואת הקהילה שבה חי, התגלגל לברלין ולאמסטרדם, והתפרסם כפילוסוף גרמני שפיתח את שיטת הספקנות הביקורתית. הקהילה היהודית הוקיעה אותו ככופר.
מסופר שכאשר מת בגיל 46 וגופתו הובאה לקבורה בגלגאו (Glagau) שבשלזיה (היום בדרום מערב פולין), רצו ילדי הקהילה היהודית אחרי הארון וזרקו עליו בוץ. שלמה מימון נקבר מחוץ לגדר, אבל מקומו בהיסטוריה שמור לו כאחד הפילוסופים החשובים של הנאורות הגרמנית, כמי שהפילוסוף הדגול עמנואל קאנט, שהשפיע עליו עמוקות, שיבח את חריפותו ואמר: "בין כל החולקים עלי, אין מבין אותי כמותו".
דרך ארוכה עשתה מאז החברה היהודית, חלקה לפחות, ביחסה להשכלה אקדמית ולמה שמכונה "החוכמות החיצוניות". במשך המאה ה-19 הפכו הלימודים הגבוהים למשאת נפש של יהודים. יהודים שאפו ללמוד באוניברסיטאות, וגם שימשו בהן כמורים וכחוקרים. השכלה אקדמית הפכה לתופעה נפוצה, נכספת, מקובלת, ולא נחשבה עוד לביטול זמן או אפילו "דרך למעשה של כפירה".
הקופסה השלישית: ציונות והשכלה
וכאן, כשאנו מגיעים לקופסה השלישית, אני מרשה לעצמי לפנות לסיפור משפחתי. יותר ממאה שנים אחרי ששלמה מימון למד בסתר אסטרונומיה, היו הלימודים הגבוהים דבר מובן מאליו במשפחתו של אבי – משפחה יהודית שעברה אקוּלטוּריזציה. אבי, יליד יאלטה שבחצי האי קרים, למד בגימנסיה רוסית, שבה היה נהוג הנומרוס קלאוזוס, אותה שיטה ידועה לשִמצה שהגבילה את מספר היהודים (וגם בני מיעוטים אחרים), שיכלו להתקבל לגימנסיות ולאוניברסיטאות.
הסטודנטים סוננו לפי סעיף "דת" דתם או מוצאם האתני, תוך הקפדה על כך ששיעורם היחסי של סטודנטים בני מיעוט מסוים לא יעלה על שיעורם בכלל האוכלוסייה.
המשמעות המעשית של הנומרוס קלאוזוס הטילה טרור של ממש על התלמידים היהודים, שהיו חייבים להצטיין בלימודיהם כדי להתקבל ללימודים בגימנסיה ולאחר מכן באוניברסיטה. אני זוכרת כיצד סיפר אבי בעיניים נוצצות על תחושת ההקלה שחש כאשר נודע לו שיש אפשרות אחרת.
אי-שם, רחוק מאוד, קיימת הגימנסיה העברית הרצליה (שנפתחה ב-1909), שאליה יכלו להתקבל, כך אמרו, כל הילדים היהודים שחפצו בכך. יש, כמובן, הבדלים רבים בין סיפור חייו של שלמה מימון והסיפור של אבא שלי.
האחד נולד למשפחה מסורתית בליטא, ככל הנראה בשנת 1753, כשלמה בן יהושע. בגיל 11 השיאו לו הוריו אישה, שאותה ראה לראשונה רק תחת החופה, ובגיל 14 כבר היה אב לבן. את הגרמנית רכש, כזכור, בעמל רב. האחר נולד למשפחה מתבוללת, חי בבית מידות שחדריו מרובים ונהנה משירותיהם של משרתים ואומנות, שהִקנו לו מילדות את השליטה בצרפתית ובגרמנית.
אבל יש ביניהם גם מן המשותף: שניהם רחקו מאוחר יותר מבית אביהם, ולשניהם הייתה משותפת הכמיהה לדעת, ובעיקר השימוש בדעת ככלי לשינוי. הדעת שינתה את מסלול חייו של שלמה בן יהושע, שהפך למימון. היא גם זו ששלחה את אבא שלי לאוניברסיטת סימפְרופּול, שבה למד מדעי הטבע והסתופף בחברתם של סטודנטים מהפכנים וציונים. וזאת למרבה המזל, כי שנה אחרי שנעצר על-ידי השלטון הבולשביקי, הפך לאסיר ציון, הוגלה לעיר נידחת וגורש מברית-המועצות – עלה לארץ.
אבא שלי הגיע ארצה ב-1 ביוני 1925, חודשיים אחרי שנחנכה בירושלים האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בני משפחתו הגדולה – הוריו, אחיו ואחיותיו - נותרו ביאלטה ונרצחו על-ידי הגרמנים, והוא היחיד – הציוני – ששרד ממשפחתו.
וזוהי הקופסה השלישית – הקופסה של השילוב בין ציונות והשכלה, שנולד כתוצאה מן ההבנה של ראשי התנועה הציונית, שכדי לכונן חברה לאומית מודרנית ומצליחה יש להקים כאן מן היסוד מערכת חינוך מלאה – מגן הילדים ועד לאוניברסיטה.
לא רק בין דרכו של שלמה מימון להשכלה ולידע לדרכו של אבא שלי היה הבדל ניכר. הבדל ניכר לא פחות קיים גם בין בני דורי לדורו של אבי. ב-250 השנים שחלפו מאז שמימון הגיע לברלין, ובמאה השנים שחלפו מאז הגיע אבי לאוניברסיטה, ידע העולם כמה מהפכות, ואחת החשובות שבהן - והיותר סימפטית, יש לומר - היא מהפכת ההשכלה.
הקופסה הרביעית: זכות אוניברסלית לחינוך
בישראל, כמו במדינות מתקדמות רבות אחרות, מסלול החיים המוביל ללימודים גבוהים הוא מסלול מובן מאליו; הוא נתפס כאחת מזכויות היסוד של האדם, כפי שנקבעו במגילת זכויות האדם שחיבר רנה קאסן, ואשר אומצה על-ידי האומות המאוחדות ב-1948:
"כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים. החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכול, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכול במידה שווה ועל יסוד הכשרון".
וזוהי הקופסה הרביעית – הזכות האוניברסלית לחינוך. מסלול החיים שבו כל אדם זכאי ללימודים, מבית-הספר היסודי והתיכון ועד ללימודים גבוהים, מאפיין מאז את אידיאל החיים בעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה. אנחנו נהנים היום לא רק מהחופש ללמוד ומהחופש לבחור את תחום הלימודים, אלא גם מנגישות שלא הייתה כמותה למידע.
לכאורה, הכול נמצא בתוך הקופסה הזאת, וכל הרוצה בכך יכול לבוא ולקחת ממנה מידע, וזאת באמצעות הקשת תו אחד בלבד על המקלדת. אבל תו חשוב אחד, תו אחד נמצא מחוץ לקופסה, ואותו מצאנו כבר בדבריו של שלמה מימון שצוטטו לעיל. כוונתי ליכולת להפוך מידע לידע.
הקופסה החמישית: מדעי הרוח כמפתח
יותר מכל תחום דעת אחר, מדעי הרוח בולטים ביכולת להקנות את הכלים להפוך מידע לידע. מדעי הרוח הם אלו המפתחים את החשיבה הביקורתית והספקנות, את חירות המחשבה, את היכולת להמשיג ואת הדמיון היצירתי. אלו הכלים שבלעדיהם נשאר הידע מוגבל וקפוא. אם נחזור אל המטאפורה שלנו – מדעי הרוח הם אלה שמקנים לנו את היכולת להתבונן מחוץ לקופסה.
אפשר לומר שהקופסאות שתיארתי נכנסות זו לתוך זו כמו במשחק ילדים; אנו לומדים ליטול מאוצרותיהן את מאגרי הידע, אבל לא פחות חשוב מכך, מדעי הרוח מקנים לנו את היכולת לא רק להוציא מתוך הקופסאות את נכסי הידע והדעת, אלא גם להפוך את הקופסאות המכילות אותם, להעמידן זו על גבי זו ולהתבונן בהן מבחוץ.
בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההכרה ביתרון היחסי של מדעי הרוח בכל הקשור להקניית היכולת של פענוח מידע, המשגתו והפיכתו לידע. לאחרונה ניתן לכך ביטוי ביוזמה שמטרתה לשלב בוגרים של מדעי הרוח, האמנויות ומדעי החברה בניהול של חברות עסקיות. מנהלי חברות ואנשי עסקים הפנימו את הרעיון, שהכשרה במדעי הרוח מעצימה את עובדי החברה ופותחת בפניהם אופקים חדשים.
זו לא תופעה לגמרי חדשה. כבר בתקופת לימודי, אני זוכרת, בוגרת החוג לספרות שבו למדתי, עשתה קריירה כאנליסטית בחברה אמריקאית גדולה. היא הסבירה את הצלחתה באומרה: "זה פשוט מאוד. בחוג לספרות לימדו אותי לקרוא טקסטים וגם לימדו אותי לקרוא בין השורות". כמה פשוט, אבל כמה נכון: לימדו אותה לקרוא בין השורות.
כותרת מאמר שהתפרסם לאחרונה ב"אקונומיסט" ושתורגם ב"דה-מרקר", הייתה: "מה אנשי עסקים יכולים ללמוד מאמנים?" עולם העסקים גילה לאחרונה את האמנות, הפילוסופיה ותחומי רוח נוספים לא רק כשדה של פעילות פילנתרופית, אלא גם כמקור שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים, וביניהם: יַזמות, יצירת בידול, חדשנות, דרכים לנהל אנשים שקשה לנהלם והסתגלות לשווקים חדשים.
לדברי ה"אקונומיסט", בתי-ספר למינהל עסקים הבינו שיש לבחון מחדש את האמירה: "אם אי-אפשר לחַשב את זה, זה לא נחשב". הייתי מציעה להם לאמץ במקומה את האמירה: "אם זה לא חושב, זה לא נחשב".
הקופסה השישית: שמירת המורשת והנחלתה
אבל עם כל החשיבות שיש בגישה הזו למדעי הרוח, אסור שהתכליתיות והתועלת המונחות ביסודה, יבואו על חשבון הנכסים של מדעי הרוח הנמצאים בקופסה השישית ואולי החשובה ביותר: השמירה על המורשת התרבותית, הסקרנות האינטלקטואלית, חירות המחשבה, החשיבה הביקורתית והדמיון היצירתי.
המאמר המלא התפרסם בגיליון 12 של כתב העת "אודיסאה - מסע בין רעיונות".
לפנייה לכתב/ת 
