הסרט על רון ארד: ללכת שבי אחריו
רגע לפני שיחרורו הצפוי של גלעד שליט, כדאי שנזכור גם את הטרגדיה של רון ארד. בסרטם אדיר חרובי ואלון בן דוד מתארים את האירועים שהביאו לשבייתו של הנווט וחושפים את הכשלים הגדולים בטיפול במקרה הנורא, שכמעט ונשכח מאיתנו
זו היתה שעה של שפיות ותזכורת הכרחית בלב חגיגות השיבה של גלעד שליט. רון ארד לא חזר, רק האופטימיים והנאיביים ביותר מביננו מאמינים שעוד ישוב. ואם באמת חיי החייל האחד והיחיד כה יקרים לנו כפי שאנחנו רוצים להאמין, אסור לשכוח את הנטישה – זו שהחלה כשמטוסו של ארד נפגע והמשיכה בכך שממשלת ישראל, בראשותו של יצחק רבין, הפקירה את ארד לגורלו.
- 25 שנה לנפילת רון ארד: "עסקה - פתח לסחטנות"
- רוצים לקרוא עוד על תרבות? היכנסו לפייסבוק שלנו
הסרט "שעות אחרונות של חופש" ששודר אמש (שבת) בערוץ 10, משחזר באיטיות מצמררת כל רגע מן היום בו יצא ארד, הנווט של הטייס ישי אבירם, לעוד משימה שגרתית במלחמה המקוללת בלבנון: הפגיעה במטוס, נטישתו, שני המצנחים באויר, אבירם שמנסה לתקשר עם ארד ולא מצליח, היריות, האימה הטוטאלית, המצמיתה של צניחה לתוך שטח אויב, הקולות הקרבים והולכים של מקומיים חורשי רע. אחר כך נחשפים שוב לסיפור החילוץ ההירואי, ההוליוודי מעט, של אבירם: הוא היחיד שיודע כי רק המזל הפריד בינו לבין גורל דומה לשל רון ארד.
גם אם הפרטים כבר ידועים, מתוכם עולה בחדות ובבהירות תמונה שכל ישראלי חייב לראות בעודו טופח לעצמו על השכם לרגל שחרורו של שליט: את רון ארד שכחו כבר מלכתחילה. ישי אבירם לא היה מסוגל לדאוג לו, אבל גם מחלציו של הטייס בכלל לא טרחו לחשוב שיש שם עוד חייל. מאוחר מאד, מאוחר מדי, נזכרו: אז כבר אי אפשר היה להוציא אותו מן התופת במטוסים ומסוקים, וצריך היה לתכנן מבצע חילוץ יבשתי, וזה לא נעשה.
כשל מתמשך
כך החל מסע הייסורים של ארד בארץ אויב – ורק הציבור בישראל לא ידע דבר בזמן אמת על הכשלים שכלאו את אותו בשוביו המתמשך.
אדיר חרובי, במאי הסרט, ואלון בן דוד שמלווה את הארועים בקריינות עניינית ובשאלות מעשיות למשתתפים באירועים, בחרו להתמקד ביום האחרון של ארד כשעוד היה בטווח נגיעה מצה"ל וחייליו. הטרגדיה של ארד, והכשל הבלתי נתפס של כל המערכות בישראל, הוא דווקא מה שאירע אחר כך. לטעמי ברגעים שהוקדשו לכך בסרט לא נעשתה עבודה יסודית כמו בשחזור היום האחרון.
במשך חודשים ארוכים, עד שמוסטפא דיראני מכר את רון ארד למי שמכר, אפשר היה להוציאו מלבנון בעסקת שבויים לא מאד מסובכת ולא מאוד יקרה: שלושה מליון דולר וכארבעים מחבלים נדרשו בעבורו, אבל רבין, שהיה שרוי תחת הטראומה של עסקת ג'יבריל השנויה במחלוקת, סירב. "משכו את זה בתחושה שיש זמן, אבל זו היתה טעות גדולה", מסכם יעקב פרי. רבין נרתע מלקבל החלטה. רון ארד לא חזר.
יש לנו זכות לוותר?
ברגעים המצמררים ביותר שבסרט מספר אבירם על רון ארד שמופיע בחלומות שלו, ומופיע הרבה. בחלום הוא נמצא בישראל אבל זהו מין סוד לא מפוענח שאבירם מנסה לשאול את רון אודותיו. השאלות הגדולות יותר הן, מי נתן לממשלת ישראל את הזכות לוותר עליו כפי שעשתה – ומתי, כפי שאבירם מבקש, תיתן דין וחשבון שהיא חייבת לתת לאזרחיה ולחייליה על נסיבות היעלמותו וגורלו של ארד.
בחלוף חצי יובל לנפילתו בשבי, הזעם הופך לצער עמוק, והכשל לטרגדיה חסרת פשר. בטרגדיה אמיתית, האלים ממעל הם שמכוונים את מעשי בני האדם בעודם לועגים להם ממרומי האולימפוס. הטרגדיה של ארד ושל משפחתו
היא מעשה ידי אדם: אפשר וצריך היה למנוע אותה, וזה לפחות עולה בבירור ובנחרצות מן הסרט. גם הסיכום הוא סוג של מדקרת חרב: גלעד שליט חייב את שחרורו לכשל ההוא.
זה היה סרט נחוץ וחשוב לאנשים ששאלות מצפוניות עדיין מציקות להן, וללא ספק ימשיכו להציק להם בשכונה האלימה שבה אנחנו מתגוררים. התקווה הגדולה ביותר, במקום הזה, היא שלא ייעשו עוד סרטים כאלה, שלא יהיו עוד גורלות כאלה.
