הוא חשב אחר
החלק המדהים באמת בהצלחה של ג'ובס היא כמה הוא העז לעשות אחרי שהחיים הכו אותו בראש פעם אחרי פעם. טל גוטמן נזכר לרגל "יום סטיב ג'ובס", שנחוג היום
ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. וויירד עסק בטכנולוגיה, אבל לא בצורה יבשה ומשעממת כמו PC Magazine. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי.
עוד ב"קורות ממלכת עילם":
על השער של גליון יוני 1997 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תיל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. המייסד המיתולוגי סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור של גלות, שבו היא הפכה מחברה סופר-מגניבה, שייצרה את המחשבים שכולם רצו להרשות לעצמם, לחברה כושלת וחסרת כיוון. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל - למרות חזרתו של ג'ובס.
בערך באותה תקופה אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. "תחשוב אחר". הטעות הדקדוקית במקור. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו בדיוק את זה לאורך ההיסטוריה. ריצ'רד פיינמן, ג'ים הנסן, מרתה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.
Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.
סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, "חשב אחר". אבל כולנו חושבים אחר בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, וש"האחר" שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות המספר האדיר של הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף - זאת אומרת השתלט - על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא עצמו ייסד ומי שהדיח אותו היה ג'ון סקאלי, המנכ"ל, שג'ובס בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שג'ובס ייסד אחר כך, NeXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'.
המכסה של סטיב
הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוהה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!) יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ נמוך יותר ויותר. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, למרות שהוא כבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה של העבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, הוא כמו מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נתקלנו בו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.
ג'ובס היה בודהיסט. אפילו החקיין הכי מוצלח שלו, הבלוגר Fake Steve, היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של הבודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי מטען רגשי. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.
הטור פורסם במקור בבלוג של טל גוטמן, "קורות ממלכת עילם "
