לא מפסיקים לריב עם המתבגר שלכם? 7 עצות

"אמא, אני רוצה לעשות קעקוע!".

"אין מצב. את לא עושה!".

"אבל אני רוצה. גם ירדן ושיר עושות".

"מה זה הדבר הזה בכלל? זה דוחה, זה מגעיל, זה גם נשאר לכל החיים!".

"מה את מבינה – זה הדבר הכי יפה בעולם".

"אצלנו בבית לא יהיה דבר כזה! את לא עושה. נקודה".

"אני עושה, אם תסכימי או לא".

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

• בן ה-11 צופה בפורנו באינטרנט. מה עושים?
• דבוקים למסך: כך תגמלו את הילד מהטלוויזיה
• פותחים שנה: להיות הורים טובים יותר ב-10 צעדים
• שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא?
• למה ויתרתי על בי"ס ציבורי ובחרתי בדמוקרטי
  

מי מכם כבר עבר את הדיאלוג הזה עם המתבגר שלו? אם אמרנו גיל ההתבגרות אמרנו מאבקי כוח. על מה? על מה לא: מה ללבוש (ובעיקר מה לא), שעת חזרה הביתה, שעות מסך, חשבון הסלולר, חברים שלא נראים לנו, בן זוג שלא מוצא חן בעינינו, נסיעות עם החבר'ה בחופש לאילת... והרשימה עוד ארוכה.

אין הורה למתבגר שלא עומד חסר אונים מול מאבקי הכוח האלו ולא שואל את עצמו אם אין דרך אחרת. השאלה איך מתמודדים עם אי ההסכמות האלו בחכמה ומעבירים את המסרים החשובים לנו מבלי להיכנס לפינות ולמלחמות עולם - היא אולי שאלת המיליון. אבל זה אפשרי.

גיל ההתבגרות: יציאה לעצמאות 

ראשית חכמה, בואו נבין מה למעשה קורה, איך הבית הופך בשניות ספורות לזירת התגוששות חסרת רחמים, ומה עומד מאחורי המאבקים הללו, הגורם להם לצבור תאוצה ולהסלים במהירות מסחררת שכזאת. מדובר כאן, להזכירכם, בגיל ההתבגרות. שלב התפתחותי חשוב ומשמעותי ביותר על הרצף שמטרתו העיקרית היא יצירת נפרדות של המתבגרים מהוריהם, על מנת שיוכלו להפוך, בסופו של תהליך, לבוגרים עצמאיים העומדים ברשות עצמם ומתפקדים היטב בעולם "האמיתי". לשם כך המתבגרים שלנו חייבים "להוציא אותנו מתוכם". איך הם יעשו את זה? הנה, כך: על כל האמירות שלנו, האמיתות שלנו, אופן החשיבה שלנו, הם שמים, בלי לחשוב פעמיים, סימן שאלה (ולפעמים גם X גדול) ויוצאים לבחון ולבדוק הכל מחדש, בכוחות עצמם.

זוכרים את "אני לבד!" של גיל שלוש (גיל ההתבגרות הראשון)? זה פחות או יותר מה שקורה בגיל 13, אבל זה נראה ונשמע אחרת. אך כמו אז גם עכשיו אנחנו, ההורים, יוצאים מדעתנו. קשה לנו. מישהו, ללא כל התראה מוקדמת, החליף לנו את הילד. לקח את הדבר המתוק והחמוד שטיפחנו כל השנים והביא לנו במקומו יצור נרגן וכעסן, חצוף ועצבני, המסתגר שעות בחדר וכשהוא כבר יוצא - רק תלונות יש לו. כל היום מול הפייסבוק, מתנהג נורא לאחיו, לא לוקח חלק במה שקורה בבית ואי אפשר לדבר איתו על כלום! כל דבר זה ויכוח, כל דבר זה סיפור. שלל רגשות קשים מציפים אותנו ומאיימים להטביע אותנו בתוכם: מבוכה, בלבול, אכזבה, דאגה ובעיקר חוסר אונים. וכל אלו באים לידי ביטוי בכעס גדול.

למה זה קורה לנו? באופן טבעי ואוטומטי כשאנחנו שומעים את הילד שלנו מתנגד לנו ולדעותינו, מדבר אלינו באופן לא מכבד, מאיים לעשות משהו שלא נשמע לנו נכון וטוב, אנחנו מיד, מבלי להתבלבל, לוקחים את זה באופן אישי: "איך הוא עושה את זה ל-נ-ו? אנחנו, שמוכנים להוריד עבורו את הירח". והפרשנות לא מאחרת לבוא: הוא חצוף, הוא תובעני, שום דבר לא מספיק לו, אין לו טיפת כבוד אלינו. וכמובן שגם הדאגה מצטרפת: מה יהיה איתו? הוא לא רוצה ללמוד, מבלה בלילות אלוהים-יודע-איפה ועם מי, נראה זוועה ועוד רוצה לעשות פירסינג. אנחנו חייבים לעצור את זה ועכשיו!

הרוטוויילר יוצא מתוכנו ואנחנו מנסים לבלום בגופנו את האסון. מתנגדים בכל רמ"ח אברינו, מאיימים, שואגים, מתווכחים, מוכנים לעשות הכל! אלא שכלום לא עוזר. המתבגר שלנו מתבצר יותר ויותר בעמדתו ומסלים את התנהגותו ותגובותיו: "אני אעשה מה שבא לי! מה תעשו לי???", הוא מתריס נגדנו. ובאמת – מה נעשה לו?

אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט. כל צד מתבצר בעמדתו ולא מוכן לזוז מילימטר. אנחנו מייצגים צד אחד שלו ("את לא נפגשת עם הבחור הזה שוב!") והם את צידו האחר ("אני אצא עם מי שבא לי ואתם לא תגידו לי!"). ועכשיו מה? איך יוצאים מזה?

אז הנה כמה דברים שחשוב לדעת, שיעזרו לכם לצאת (ואולי גם להימנע) מהפלונטר:

1. גם למתבגרים שלנו קשה

מצד אחד הם רוצים וצריכים את המרחק הזה - זו המשימה ההתפתחותית שלהם. מצד שני עד עכשיו אנחנו "גרנו" בתוכם, שימשנו להם מצפן, מגדלור שהנחה אותם לאורך כל הדרך, חיזקנו אותם ותמכנו בהם. ומה עכשיו? מי יהיה בשבילם במקומנו? מה ימלא את החלל שנפער? וכל זה עוד מתרחש בשלב שבו עוברים עליהם המון שינויים אחרים, בכל תחום אפשרי.

לעיתים נדמה לנו שהמתבגרים שלנו חיים בפסטיבל אחד גדול ומתמשך מלווה בהמון בלגן, רעש וצלצולים. אך לא כך הדבר. מאחורי כל זה מתקיימת מצוקה גדולה. תחושה שאף אחד לא באמת מבין אותם, בדידות, קושי להתמודד עם מצבי רוח מתחלפים, פחד שאולי הם יצאו מדעתם ואף אחד לא רואה את זה, חוסר ביטחון עצום במה שיש להם להציע לעולם, ביכולות שלהם. ומעל לכל הם מאוד אמביוולנטיים ביחס אלינו, הוריהם. רוצים ולא רוצים. חוששים להיראות כמו ילדים קטנים ונזקקים (רק לא זה!). הם לא מסכימים שנחבק אותם (על נשיקה אין בכלל מה לדבר) אבל בסוף היום, ברגעים של עייפות וחולשה, "נמרחים" עלינו כאילו לא שמנו לב.

2. הקונפליקט קיים גם בתוכם

כן, יש להם צורך למרוד, לעשות דברים נועזים, להתנסות. ההתנגדות והדווקאות עוזרים להם להתנתק מ"חללית האם". יחד עם זאת לא פעם גם הם חוששים, מרגישים לא שלמים עם החלטות שהם לוקחים, מנסים לרצות את האמירה הקבוצתית, להיות מספיק "קולים" ומקובלים, מתקשים, נקרעים בין האפשרויות. לא פעם מתקיימים בהם, בו זמנית, כמה וכמה קולות סותרים ומבלבלים מאוד. כן, הוא רוצה להצליח בלימודים אבל החומר ממש קשה ובכלל הוא מרגיש די כישלון. כן, היא מבינה שהחבר החדש מרחיק אותה מהחבר'ה, אבל יש בו משהו מאוד מושך ומסקרן שהיא לא לגמרי מבינה. כשאנחנו מתבצרים בצד אחד של הקונפליקט, רואים ומבטאים רק את ה"למה לא", הם ירגישו מחויבות לייצג בלהט את הצד שכנגד. טבעי ומוכר גם לנו, לא?

3. זה לא נגדנו – זה בעדם

ההתנהגות הזו של המתבגרים שלנו באה לשרת מטרה גדולה וחשובה: "להיפרד" מאיתנו. להתרחק. לייצר חשיבה והתנהלות עצמאיים. האם אנחנו רוצים ילדים עצמאיים ובוגרים המתנהגים בתבונה ובאחריות בעולם הגדול? ודאי שכן. אז איך בדיוק זה יקרה אם הם ימשיכו להקשיב לנו ולהסכים איתנו בכל דבר ועניין? חשוב להבין ולזכור שזה לא קשור אלינו - זה שלהם. בואו ננטרל את ההסתכלות האישית הזו, מה שיקל עלינו מאוד לטפל במצב בתבונה ובשיקול דעת.

4. הוציאו את הקונפליקט החוצה

קחו כמה צעדים אחורה והתבוננו בשני צידי הדילמה. האם אתם יכולים לראות את הצד שלהם? למה זה חשוב להם ומה זה נותן להם? נסו להיכנס לנעליים שלהם, לצורת החשיבה שלהם: מה זה בשביל המתבגר שלנו לנסוע לכמה ימים עם החבר'ה לכנרת או למה המתבגרת שלנו מתעקשת לבוא עם הג'ינס הקרוע לארוחת החג, ועל זה תדברו. תתחילו מזה. תבינו אותם בקול רם. זה לא אומר שכך צריך להיות או שאתם מסכימים לזה. זה אומר שאתם רואים אותם ומבינים מה עובר עליהם. מתקשים לעשות זאת? נסו את העצה הבאה.

5. היזכרו בעצמכם כמתבגרים

פנו כמה שעות ופתחו את אלבום התמונות (קופסת המכתבים, היומן) מתקופת ההתבגרות שלכם. מה אתם רואים שם? נסו להיזכר מי הייתם, מה העסיק אתכם, על מה חשבתם ומה הטריד את מנוחתכם. היזכרו על מה רבתם עם ההורים והאחים, מה הרגשתם כלפי עצמכם, כלפי בית הספר, כלפי הסובבים אתכם. נזכרים?

משהו מכל זה עובר גם על הילדים שלכם. אולי אף בעוצמה גדולה יותר.

6. עכשיו אפשר לדבר

כשהמתבגר מרגיש שאנחנו באמת איתו, אמפטיים אליו, מאפשרים לו להיות במקום בו הוא נמצא מבלי להרגיש לא בסדר, יהיה לו הרבה יותר נוח להודות בפנינו בחששות ובהתלבטויות שלו. אנחנו כבר לא מחכים לו בפינה, לא נמצאים במקום של "הורדות ידיים" ומאבק על שליטה (מי יגיד את המילה האחרונה, מי ינצח). אנחנו פותחים כאן שיחה אמיתית, מעמיקה ואכפתית. כשאנחנו מקשיבים באמת, נותנים במה למתבגרים שלנו להשמיע את קולם, יש סיכוי טוב שגם הם יקשיבו לנו ומפה אפשר להגיע למשא ומתן ולהסכמה שתפיס את דעתם של שני הצדדים.

7. החדשות הטובות - הם עדיין צריכים אותנו

רק פחות ואחרת. לא בכל דבר, יותר בנושאים הרציניים וה"כבדים", וממקום של דיבור מכבד בגובה העיניים, כבוגר לבוגר. המשימה שלנו היא להתבגר בהורות שלנו. לבחור את המקומות בהם אנו מתערבים וללמוד איך עושים זאת נכון, בדיוק כמו שעשינו כאן.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת מנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן