איך הסתבכתי עם השבק

א' היה אחד החברים הכי טובים שלי מאז כיתה ד'. שנינו חלקנו את אותה האהבה למוזיקה כבדה, והלכנו איתה עד הסוף. היינו בטוחים שהמוזיקה שאנחנו אוהבים טובה יותר מכל דבר אחר והתאהבנו כמעט בכל מה שנחשב לשובר מוסכמות. בכיתה ה' ביקשנו מהמורות להופיע בהפסקה פעילה. לקחנו שני מיקרופונים ומול תלמידי היסודי והמורות המבועתות צעקנו ראפ של הביסטי בויז. ולא, לא חסכנו בגסויות כמו "מאדר פאקינג".

עוד על שבק ס' ב-ynet:

• הדרך ארוכה ומפותלת: על הסרט "נופל וקם"
• תתקעו בחצוצרה: שבק ס' מתארחים בשוק השחור
  

דרך הקסטות שא' היה מביא מאחיו הגדול, נחשפתי ללהקות כמו סייפרס היל, ראן די.אם.סי, בודי קאונט, רד הוט צ'ילי פפרס, רייג' אגיינסט דה מאשין וגם ביסטי בויז כמובן. המוזיקה הזו הרכיבה את הכל: את החבר'ה, הצחוקים והקטעים. היא גרמה לנו להרגיש שונים מכל השאר, והתחושה הזו היתה חשובה יותר מהכל.

שבק ס' - אימפריה. במטולה נגמרו הבתולות, יוֹ

כשהייתי בכיתה ז', בין תוכנית אחת לשנייה בערוץ המשפחה של הכבלים, הגיע הקליפ ל"אימפריה" - הדבר המזעזע והטוב ביותר שראיתי אי פעם. הדקות האלה הכילו את כל מה שחלמתי עליו ולא ידעתי שנמצא בסביבתי. הם היו הרבה. מסתוריים ומפחידים. חלק מהם עם משקפי שמש, חלק עם מסכות על הפרצוף. אף אחד לא ידע איך קוראים להם. הם צעקו על זיונים ורציחות, גנבו מכונית וריסקו אותה לחתיכות. הדיסטורשן הכה בי חזק והשאיר אותי מטולטל ליום שלם. עד אז הלב שלי היה שייך רק לחוליגנים מבריקים מארצות הברית. פתאום ראיתי אותם אצלי בבית, צועקים בשפה שלי.

תוך ימים הפכה שבק ס' לדבר המרכזי בחיי. הייתי ניזון מכל פיסת אינפורמציה שהסתובבה בשטח. את האלבום הראשון קניתי ביום שיצא, על קסטה. התמכרתי לכל מילה וצליל בכל אחד מהשירים. קיבלתי מהם בראש. מהמילים הקשוחות כביכול, מההומור העצמי, מהמוזיקליות האדירה שנשמעה לי טריה כל כך. הראפ בעברית של שבק היה סוג של גאולה. אפילו רק השם לבדו, "שבק ס'", גרם לי להרגיש כאילו אני חלק ממשהו חשוב. רק שלא בדיוק ידעתי ממה.

כולנו מיבנה, גם בהרצליה

גם את א' ועוד כמה חברים שבק תפסו חזק. מהחדרים הקטנים שלנו בבית, שם ניגנו את האלבום בלי הפסקה, יצאנו החוצה והפכנו את החבורה שלנו לשבק ס' מקומית. א' היה מירו, ט' היה מוקי ואני הייתי חמי. "ואתה ג'יימס, אתה פילוני, אתה פלומפי ואתה דוידי", קבענו והענקנו את הכינויים לעוד חברים מהשכונה.

שבק ס' בקליפ של "אימפריה". חוליגנים תוצרת הארץ

היינו מראפרפים את השירים בכל פינה. בבתים, בהפסקות בבית ספר ובגן נתי, הגינה הציבורית שבשכונת הרצליה הצעירה. גן נתי היה המקום שבו גדלנו וחווינו את חיי המתבגרים בפעם הראשונה. כשנכנסו עמוק לשבק, גן נתי גם הפך ליבנה שלנו. ימים ולילות נשארנו שם והדבקנו את כולם מסביבנו במילות השירים.

ערב אחד, שלוש בנות מהחבורה רצו להוכיח שהן מכירות את כל המילים יותר טוב מאיתנו. הן קראו לנו לגן נתי וביצעו מילה במילה את "מכופף הבנות". באותו רגע הבנתי כמה היה מתקדם ההומור של שבק, כשראיתי את שלושתן מגחכות ושרות: "אז שימי אותי בפה ותתחילי לעופף, בואי אלי על ארבע כי אני המכופף".

שבק ס' - מכוכף הבננות. הבנות שלטו במילים

מאז ועד היום, שבק לא עזבה אותי. ובכל זאת, מעולם לא הזדהתי עם חוג האוהדים השרוף של הכנופיה, אלה שעומדים בשורות הראשונות והלהקה מכירה אותם היטב. השקפתי מהצד, נסער מהחוויה שהלהקה הזו העניקה לי ולחברים שלי. גם עם איחוד הלהקה לפני כשלוש שנים, כשהייתי אחראי על סיקורו, לא ניגשתי קרוב מדי. קטונתי.

אבל אחרי הרבה שנים החלטתי לעשות את הצעד. זו כנראה היתה התשוקה הגדולה למוזיקה, לצד תשוקה אחרת - הרצון לחקור את הרגעים והצלילים שעיצבו אותך. והבונוס שלי כעיתונאי, הוא שמפעם לפעם יש לי הזדמנות להיפגש עם אותם הרגעים, בחיים האמיתיים.

"שום דבר לא מתקרב לזה היום"

אז הלכתי על זה. כתבתי במשותף למוקי, חמי ומירו, השלושה שהתחילו כאלילים עבורי בגיל 12, ויחד עם כל הלהקה המשיכו לסמל את כל מה שטוב במוזיקה הישראלית. כתבתי להם את הסיפור בקצרה, את ההערצה הגדולה שרחשתי כלפיהם בכיתה ז' ואיך אני, א' וט' לבשנו את הדמויות שלהם.

הסברתי להם שיש לי מיליון שאלות, ושלהם בטוח יש תשובות. הסברתי שיותר מכל אני רוצה לפגוש אותם כדי לספק את הצרכים האישיים שלי. לברר מה יש בהם שהלם בי כל כך חזק. אולי אפשר יהיה להוציא מזה כתבה, אולי לא. אבל יותר מכל, משהו בי ידע שפגישה כזו יכולה להוביל אותי, ואולי גם אותם, למשהו חדש. שלושתם הסכימו, ובלילה אחד לפני כחודש, נפגשנו על גג הדירה של חמי ביפו.

מוקי: "גם כשהחמיאו זה לא בא מהמקום הנכון"(צילום: אור אלתרמן)

כשאני מקשיב לשיחה האינסופית של אותו הלילה, אני מרגיש שהייתי קצת ילדותי. נרגש, בולע הרבה מילים, לא תמיד בטוח מה בדיוק אני רוצה לשאול. נדמה לי שהם קלטו אותי, הרחיבו גם כשלא כיוונתי אותם לשם והנה, אחד המשפטים הראשונים של מוקי, הגדיר בדיוק את התחושה הראשונית שהיתה לי ברגע שראיתי אותם בטלוויזיה.

"יכול להיות שכל אמן מרגיש ככה, אבל אני מרגיש שהלהקה הזו, עם כל ההערכה שהיא זכתה לה, לא הובנה עד הסוף כראוי. רק מעטים הצליחו לרדת לסוף דעתה של החבורה הזו. גם כשהחמיאו, זה לא בא מהמקום הנכון.

"אני מסתכל היום על שוק המוזיקה בישראל ויש להקות טובות, יש מוזיקאים טובים, יש נגנים טובים שעובדים ומוכרים תקליטים - הכל בסדר. אבל אני לא מרגיש שיש משהו שבכלל מתקרב לזה בתפיסה. משהו שהוא פרֶש-פרֶש-פרֶש. הסיבה ששבק נולדה היא שאנחנו, כצרכני מוזיקה, רצינו דבר כזה - ולא היה. זו כנראה הסיבה שאנחנו עושים את זה עד היום".

מדהים שהרצון הזה של החברים לשנות את התפיסה התעורר אצלם בגיל כל כך צעיר. מדהים עוד יותר שהם הצליחו גם להגשים את החזון הזה ולהקליט אלבום ראשון במהירות שיא. "התקליט נכתב כשהיינו בני 16", אומר חמי, "היום אני לא אוכל לכתוב טקסטים כאלה גם אם אנסה".

שבק ס' בחזרה. "באמא שלכם, מה זה הרצינות הזו?"(צילום: רפי ברבירו)

הראשון שהבין את תחושת החבר'ה שלהם על הצד המוזיקלי שלה היה יוסי פיין. באולפן, הוא ידע בדיוק מה הם רוצים לעשות, גם אם הם בעצמם לא ממש הבינו. פיין, בכישרונו המטאורי, הלחין איתם את השירים, הפיק אותם ויצר עבורם את כל מה שהם פנטזו עליו. כשהאלבום היה מוכן והגיע לחבורות כמו לזו שהיתה לי באותה תקופה, מסביר מוקי, "אנשים לקחו את ההומור הפרטי שלנו והשליכו את זה על ההומור שלהם".

ובאמת, אני וחברי לא ידענו מה זה לעזאזל שופים ובופים, אבל איכשהו הבדיחות האלה התאימו למה שהרגשנו על עצמנו. "החיים היו כל כך משעממים ביבנה", מירו מוסיף, "אתה יושב בפסטיבל ערד, כל היום בג'חלות. אנשים עוברים, אתה זורק צחוקים".

הצחוקים הגסים והבוטים האלה, עלו לשבק בהרבה פרסום שלילי. קראו להם שוביניסטים, אמרו שהם יצרו מריבה בין יהודים לערבים כשניפצו מכונית בלב יפו במהלך צילומי "אימפריה". אלה היו הניצוצות הראשונים של חוסר ההבנה הזה שהזכיר מוקי. אבל כל זה היה על הזין שלהם. ובצדק.

"אחד הדברים שחסרים במוזיקה במדינה הזו זה הומור, אז חשבנו - כאילו יאללה, באמא שלכם, מה זה הרצינות הזו?", נזכר מירו. מוקי מוסיף ש"הגיעו לראיין אותנו עיתונאים מבוגרים, אתה זורק להם מילים כמו לזיין, להביא ביד - אף אחד לא דיבר ככה. זה היה עולם אחר".

ואז הגיעה האג'נדה

ככל ששבק התגברו, כך גם התפתח העולם שהורכב תחילה רק מהצחוקים. מוקי מספר שבאלבום הראשון הם "בזו לתוכן", ומה שהוביל אותם היה המוטו "תן להסתלבט". אבל הכישרון הרב שהיה טמון בכל אחד מחברי הלהקה, לצד ההכרה לה זכו, העבירו אותם לשלב הבא.

כשנימי הגיע, באלבום "בעטיפה של ממתק", הרעיון היה למקסם עד הסוף את הראפ בעברית. בבית של שיר אחד, מוקי הצליח להכניס ציטוטים מהסרטים שאהב, הספרים שקרא, השיחות שלו עם החבר'ה וגם לעשות מחווה לאחד האמנים האהובים עליו. חוץ מזה, הוא מספר שנימי הביא תחרות בריאה ללהקה. הוא למד ממנו המון על ראפ וכל אחד רצה להגניב את השני עם בית מתוחכם יותר.

שבק ס' - אל תגידו לי. כיוונים חדשים

עם "כנען 2000", הם אמרו לעצמם בפעם הראשונה: 'אוקיי, עכשיו כשהבסיס כבר באמת רחב, אנחנו גם יכולים להגיד מה אנחנו חושבים על העולם הזה'. הם ידעו שרגאיי מסורתי לא יעבוד על הקהל בישראל, אז הם לקחו קצת ממנו וערבבו בדבר הזה שלהם. בחבר'ה שלהם.

האמת היא שהמסרים נולדו מוקדם יותר, ב"ילד ירוק" מהאלבום השני, שבלי סאבטקסט ובלי התחכמויות אומר בפה מלא: "אני מעשן סמים". כששמעתי את השיר לראשונה, שוב הכתה בי תחושת ה"חדש" הזו. לא התחלתי ולא רציתי לעשן סמים בגלל שבק ס', כן הייתי המום מהביצים שהיו להם לומר את זה. וזה בדיוק מה שתמיד רציתי להרגיש ממוזיקה, ומה ששבק הצליחה לספק - "אני עושה מה שאני רוצה. לא טוב לכם? לכו להזדיין".

האמירות לא פסקו גם באלבום האחרון של שבק, "בום קרנבל". מוקי, חמי ומירו יסכימו שמשהו תמיד יישאר לא פתור עם השירים שבאלבום. למרות שהוא מצוין, אין בו את המכות הטובות שהמאזין חטף באלבומים הקודמים. אבל אם תאזינו לשיר כמו "לעוף כמו ציפור", איך שלוש שנים לפני המאבק החברתי, שבק הכתיבה את המחשבות של כולנו כבר אז, בהמון חוכמה ובשיא הרגש.

שבק ס' - לעוף כמו ציפור. המחאה שלפני המחאה

אבל למרות תהליך ההתבגרות המוזיקלית, שבק לא עמדה בהרבה מהיעדים שהציבה לעצמה. הרבה מהרגעים האלה אפשר לראות ב"נופל וקם", הסרט הדוקומנטרי של ירון בן נון, מי שביים את הקליפים של הלהקה מתחילת דרכה ועקב אחריה במשך שבע שנים.

המעריצים בוודאי מכירים את הסיפורים: עוד לפני שהוקלט הדיסק הראשון מוקי עזב את הלהקה וחזר, אחר כך מירו וחמי עזבו, ונימי בא, ואז נימי עזב, ומירו וחמי חזרו. כשהם הכריזו על האיחוד ב-2007, הם התחילו בלי נימי – ואז גם הוא הגיע. התקופה הכי קשה הגיעה רגע אחרי "כנען 2000". כשנימי עזב הוא לקח איתו הרבה מהקהל. בנוסף לכך, רבים לא התלהבו מהכיוון של האלבום ושמונה חודשים אחרי שיצא, אף אחד לא הגיע להופעות. הלהקה התפרקה.

"אם היינו שורדים את התקופה הזו, דברים היו נראים אחרת", אומר מוקי בכנות. "לפני שבע שנים היתה לי שיחה עם שאנן סטריט (סולן 'הדג נחש' - א.ב). היה להם משבר גדול, ואמרתי לו ש'אסור לכם להיפרד. לא רק בשביל עצמכם - אתם תרוויחו מזה, אבל גם כי השוק הזה צריך אתכם. ואני אומר לך את זה כי אנחנו לא שרדנו את השנה הזו'. היתה לי צביטה בלב. הם הצליחו איפה שאנחנו כשלנו".

שבק ס' מאוחדים. לא בשביל הכסף(צילום: אור אלתרמן)

במבט לאחור, נראה שאחת הסיבות ששבק לא הצליחה לשרוד, לפחות לא באופן שוטף, היא כסף. "אחת הסיבות לכך שעזבתי את שבק בפעם הראשונה היתה בגלל הציעו לי כסף על ההופעה. בשבילי זה היה אחד הדברים הכי מעליבים, ממש ללכלך", חמי נזכר. "הייתי ממש נאיבי, ילד טמבל. נעלבתי כשדיברו על שבק כמשהו עסקי. בשבילי זה היה בילוי".

שבק תשרוד, לא משנה מה

היום, כשהם מאוחדים כבר כמה שנים, נדמה שהם עלו על דרך המלך. מצאו לעצמם תבנית להפוך "כל הופעה לחג", לדברי מירו. הם עושים רק מופעים גדולים, ולא הרבה מהם. לוקחים את הזמן לתחזק יצירתית את החבורה שהם הקימו לראשונה ביום הראשון ללימודים של כיתה ג'.

"כאמן סולו, יש חודשים שאני מופיע כל יומיים ויש חודשים שאני מופע פעמיים", אומר מוקי. "אני צריך לתחזק את זה, אני צריך לשרוד. אבל שבק? היא תשרוד בלי קשר לכלום. זה אף פעם לא היה קשור לכסף. בתקליט השני עשינו ים כסף ופוצצנו הכל. טסנו לאמסטרדם כל שבועיים בשביל לעשן. וכשאתה עם פילוני, אתה משדרג לביזנס, אתה הולך למלון, אתה שם עוד מאה אירו, כל הזמן מפוצצים.

"כשרצינו לנסוע להקליט בג'מייקה, הלכנו ועשינו פרסומת ל'קרביץ'. קיבלנו צ'ק, אם אני לא טועה זה היה 50 אלף דולר. לקחנו את הצ'ק וכמו שהוא שמנו אותו אצל גיל ראסטה (המפיק גיל בונשטיין, מי שנחשב ל'שגריר הרגאי בישראל' – א.ב) ואמרנו לו: 'חודשיים בג'מייקה. תפיק'. זה אף פעם לא היה הכסף. הכי הצחיק אותי שאנשים אמרו שאנחנו מתאחדים כי אנחנו צריכים כסף. ואני אומר, אלוהים ישמור, מה אתם חושבים לעצמכם? כמה כסף? הכל מתחלק אצלנו לשמונה. אתה מביא הופעה בת אלף זונות ומפוצץ את קיסריה. עם כמה אתה חושב שתישאר?".

מירו על הבמה. הופכים כל הופעה לחג(צילום: אור אלתרמן)

באחת ההופעות האחרונות שלהם באילת, שבק לקחה את כל הכסף שהרוויחה ובאותו סוף שבוע הפיקה בעיר הדרומית מסיבת רווקים לחמי. פעם הם היו מפוצצים את הכסף על מלונות וקופי שופס באמסטרדם, היום הם יודעים להפיק מהרווחים גם את האושר בחייהם שנקרא משפחה. מוקי לא אוהב לדבר על הילדים שלו בראיונות, אבל מירו סוגר מעגל כשהוא מספר שבאותו המקום ביפו שבו הם שברו את המכונית בקליפ של "אימפריה" כשהיו בני 18, נמצא עכשיו הגן של בנו, תום.

הגלגל המסתובב הזה היה אחד הדברים שגרמו לי להבין שבשונה מכל שאר המוזיקה שאי פעם הכרתי, זו לא הלהקה כגוף שתמיד תחזור ותיכנס לחיי, אלא התחושה שהיא הביאה איתה ומה שהיא ייצגה. היא גרמה לי ולחברים שלי להרגיש טוב עם עצמנו כחבורה. עכשיו אני מבין שמוקי, מירו, חמי, נימי, פילוני,

דווידי, פלומפי וג'יימס שרדו גם בזכות השירים, אבל בעיקר בזכות החבר'ה שהם. וגם היום, כשאני איש משפחה בעצמי, אני רוצה להסתובב עם התחושה הראשונית הזו שאני חלק מעוד משהו מיוחד.

באותו הלילה, מוקי אמר שלו "אין הרבה חברים מהצבא, או מהלימודים. החברים שלי זה החברים מהיסודי וזה משהו שהוא לא מובן מאליו". אז הבנתי בצער שבניגוד לשבק, אני כבר מזמן כמעט ולא רואה את החבורה שאיתה חלקתי את התחושות האלה. ולנו אין שום מסגרת קבועה שאנחנו יכולים להמשיך לתחזק. השבוע, אחרי הפעם המיליון שהקשבתי לשיחה עם שבק, התקשרתי לא'. שאלתי אותו אם בא לו ללכת לשבת בגן נתי.