בחזרה לג'וירייד: לקראת המופע של רוקסט
מה יש בשירים הקלילים והדביקים של רוקסט שגורם לנו לרוץ לראות אותם עכשיו, 20 שנה אחרי השיא? לימור שפיגל לא בטוחה, אבל היא תהיה בגני התערוכה - ועדיין מקווה להתרגש
"רוקסט יופיעו בארץ, בואי נלך", אמרה לי חברה לפני כחצי שנה, וזרקה אותי בחזרה ל-1991. ללא שום אזהרה או נורה מהבהבת, התנגנו בראשי השירים הקלילים, שוברי הלב ומסבירי הפנים, והקליפים הצבעוניים נעו בסרט נע לנגד עיני.
ב-28 בפברואר באותה שנה הסתיימה רשמית מלחמת המפרץ הראשונה, ובדיוק חודש לאחר מכן יצא לאוויר העולם האלבום השלישי של רוקסט, "Joyride". הימים היו ימי הכבלים החוקיים הראשונים, בשכונה ניתקו מהדירות את הכבל השחור שהעביר שמואל "פירטים" ו-MTV הפכה לדיירת קבע על מסכי ישראל.
אחד הקליפים הראשונים שראיתי היה "ג'וירייד" של רוקסט, שיר הנושא של האלבום המצליח ביותר של הצמד השבדי פר גאסל ומארי פרדריקסון. השניים ישבו בו על כנף מטוס, מפזזים בחיוכים ופשוט נהנים מהחיים ומהטיול הצבעוני.
רוקסט - Joyride. איזה כיף לשבדים האלה
המשכתי לסרט "אישה יפה" רק כדי להגיע קטע שבו מושמע השיר עם השם הכי לא נאמן למקור בלקסיקון העברי - "מזבין לאב", קראנו לו, או בשמו האמיתי - It Must Have Been Love". קניתי גם את שני האלבומים הבאים, "Tourism" ו-"!Crash! Boom! Bang". אבל פה זה נגמר לי.
פתאום זה התחיל לשעמם. המילים חזרו על עצמן, היופי-טופי נראה קצת מזויף, וגם הקושי, נו מה לעשות, לא ממש דיבר אלי. זנחתי את הלהקה, השארתי את הקלטות בקופסת נעליים ופניתי לקולות אחרים.
20 שנה חלפו מאז, ועכשיו הם נזכרים לבוא?! ובעצם, מה לי שאלין, הרי ברור שאהיה שם בשבת בערב, בגני התערוכה, אבל מובן גם שהזיכרון של אותן שנים ואותם קולות לא יחפוף את המציאות העכשווית של הצמד השבדי.
רוקסט - It Must Have Been Love. איך אתם קראתם לו?
כששומעים היום את "I Must Have Been Love", השיר נשמע, ובכן, מתרפס מעט, ממש כמו כל שירי "אוהב אותך, עוזב אותך" שאנו מכירים. מצד שני, "Listen To Your Heart", שהרטיט את לבי אז, פועל על אותו מיתר של רגש ועדיין מותיר אצלי לחלוחית בזווית העין.
אז מה בעצם גורם לנו לחזור כל פעם מחדש לשנים ההם, ה-80 וה-90, ולפסקול המוזיקה של אותה התקופה? כנראה שיש משהו במלודיות הללו שעובד היטב על הרגש. הרי אי אפשר להסביר אחרת את הנהירה שלנו להופעות הנוסטלגיות של ההרכבים והאמנים שבאו לארץ בשנים האחרונות.
אנו נזכרים בערגה ובחיוך בכל הרגעים הנוסטלגיים הללו. לחלקנו יש סנטימנטים לשירים מתקתקים כמו "How Do You Do", "You Don't Understand Me", "Milk And Toast And Honey ועוד, ואין ספק שהשירים האלה, גם אם הם לא פסגת היצירה המוזיקלית, פשוט נעימים לאוזניים שלנו.
נכון, גם הם באים אלינו באיחור ניכר, אבל אי אפשר לומר שהם לא משתדלים לעמוד בקצב. הם כמעט לא הפסיקו להוציא אלבומים מאז, ורק מחלת הסרטן של הצלע הנשית בצמד גרמה להפסקה, וגם זו היתה זמנית. השירים במוצאי שבת הקרובה יהיו בעלי אותה מתיקות - ענוגים, נעימים ואסקפיסטים. ובינינו, כנראה אין כמו מפגש נוסטלגי בשביל בריחה קלה מהמציאות.
