שלושה בעקבות אחד: שחרור שליט בטלוויזיה

שחר אדום, לוהב, עלה על מרקעי הטלוויזיה יחד עם שיירת אוטובוסים בדרכה למעבר הגבול. שקיעה מרהיבה ירדה על מצפה הילה כשמשפחת שליט סגרה את הדלת ונשארה לבד, אבל שלמה ומאוחדת. בתווך, שלושת הערוצים העבירו יום שידורים ארוך, מתיש וקשה מאוד לביצוע באופן כמעט זהה: רק שמותיהם ופרצופיהם של הראשים המדברים נבדלו במעט זה מזה. קשת הדעות, שלל התחזיות ואשד הפרשנויות היו דומים כאפונים בתרמיל. החומר הוויזואלי המרתק - תמונות ורגעים מרגשים - סופק באורח שוויוני על ידי לשכת העיתונות הממשלתית ודובר צה"ל.

גלעד שליט חזר הביתה - כתבות אחרונות ב-ynet:

• נועם שליט: "חווינו לידה מחדש של בן"
• שכרון חושים במצפה הילה: "הלב מתפוצץ"
• הכתבת ש"התעללה" בשליט: "לא ידעתי שאילצו"
• גלעד שליט בדרך הביתה - כל הכתבות והפרשנויות
  

לאיש מהיושבים באולפנים לא היתה שליטה כלשהי במהלך האירועים ובתזמונם, איש לא הצטיין בעודף מידע על פני רעהו - וכולם כאחד הוכיחו שהם קודם כל ישראלים ורק אחר כך עיתונאים. בימים שכאלה, אי אפשר להאשים אותם. זה בסדר גמור, זה מתבקש ואולי אפילו הכרחי. אבל כשהכל נגמר, הרשו לי לנסות ולהפריד בין האירוע לאופן הכיסוי שלו. האירוע היה מרגש עד דמעות; הכיסוי נע בין בינוניות צרופה לבין פאתוס מוחצן. אלה היו הקטבים, וביניהם אוקיינוסים של ברברת צפויה וחסרת השראה, והמון מוקדי שידור שלא היה להם מה לשדר.

גלעד שליט נוחת ומצדיע. אי אפשר קצת יותר תמונות שלו?(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

כשאנשי טלוויזיה יושבים באולפן - באמת לא חשוב באיזה ערוץ - ומצפים שיאכילו אותם בכפית בחומר ממשלתי מבוקר וערוך מראש, שמגיע אליהם באיחור ניכר ובאמת לא נחוץ, כל שנותר הוא להעביר את הזמן ולדלג בין נקודות השידור, ולנסות לשמר את אחרון הצופים שעוד נדבק למסך ומוכן לחכות שעות עד לדבר האמיתי. למה לא להקרין איזה קליפ של שלמה ארצי בין לבין, או סתם לרדת מהאויר לטובת משהו אחר, עד שבאמת אפשר יהיה לראות קטע מצולם? כי המתחרים לא יעשו את זה. כי החרדה שמא דווקא ביום הזה יפוספס משהו באיזשהו ערוץ, גרמה לשלושתם להגג את עצמם לדעת.

האופציות, צריך לומר,היו מצומצמות מכלתחילה: מנחה פלוס מומחים באולפן, צריך? ברור שצריך, וברור ששלושת הערוצים גייסו את בכירי שדריהם למשמרת בוקר ארוכה במיוחד. פוליטיקאי באולפן, צריך? ברור: הנה ישראל כץ וישראל חסון, שלי יחימוביץ' ונחמן שי תורמים את חלקם ועושים פאנלים - כלומר,מאיישים כסאות ומשמיעים מלל לעוס עד זרא על רוח הערבות ההדדית והמחיר הכבד והרגעים המרגשים והדאגה ממה שיהיה. בטחוניסט בדימוס, צריך? כל ערוץ הצטייד באחד כזה.

לרשימה תוסיפו שבוי בדימוס, מומחה לטראומה נפשית, בן למשפחה שכולה ומילואימניק ותיק. ערוץ 2, כהרגלו, הגדיל לעשות והביא גם את קרנית גולדווסר וגם את מיקי גולדווסר, ולו כדי להזכיר שהשמחה תמיד תהיה מהולה ביגון.

אי אפשר אחרת. כנראה

עוד צריך היה לקיים נקודות שידור בכרם שלום, שמהן לא ניתן היה לשדר דבר וחצי דבר שיש בו משמעו או תמונות; להצמיד כתבים לכנפי מטוס בתל נוף, על מנת שיחכו שעות ארוכות ויברברו מדי פעם משהו; ולראיין כל מטייל, סקרן, פעיל, שכן, בן דוד וחבר של גלעד שליט שהמתינו דרוכים עם פרחים במצפה הילה. אבל כאמור, אי אפשר היה אחרת. או נכון יותר:בשלושת הערוצים כאחד חושבים שאי אפשר אחרת.

ולכן זכינו לראות את הרגעים היחידים המשמעותיים מבחינה טלויזיונית בלופים חוזרים ונשנים: הנה גלעד שליט מתראיין לטלוויזיה המצרית, במופע אימים שממחיש כי גם שם הכתבת היא קדם כל מצריה, אחר כך עיתונאית ובסוף - אולי - יצור אנושי: היא מנסה להעמיס את כל הסכסוך ובעיית האסירים הפלסטינים על כתפיו הצרות להדהים של איש שלא ראה אור שמש מזה שנים, והוא יכול לה, בעדינות ובחוכמה. והנה גלעד שליט מובל על ידי המצרים ומחובק על ידי כוחותינו ומולבש מדים ומטלפן להורים - והנה כבר התמונות הראשונות, עם ראש הממשלה ורק אחר כך עם נועם שליט.

ומה יישאר? "כולם לכיכר, גלעד חזר הביתה"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

מאותו רגע ואילך, כשאנחת הרווחה הקולקטיבית נשמעה בשלושת הערוצים ובקרב כל הצופים בהם, צריך להפנות כמה אצבעות מאשימות אל עבר אנשי לשכת העיתונות הממשלתית. האם המתנה של ארבע שעות לצילומים נוספים מהטיסה במסוק לתל נוף באמת הכרחית? האם אי אפשר לשחרר את החומר החזותי מהר יותר ובצורה כרונולוגית? האם אי אפשר היה לצלם קצת יותר את גלעד שליט וקצת פחות את ראש הממשלה? ואולי, אפשר רק לנחש, גם בלע"מ דבק סדר היום: קודם כל ישראלים, כלומר - מתרגשים ונרעשים, ורק אחר כך אנשי מקצוע. ועוד כאלה שאין להם מושג בעריכת וידאו.

בשלושת הערוצים נדבקו קצת בפרטאצ'יות הממשלתית. מי שלא צפה בשידורים עד כלות אלא רק מדי פעם, מי שביקש להתעדכן בכתוביות שמתחת לראשים המדברים, יכול היה למצוא את עצמו במכונת זמן שבה הכל מתרחש בעת ובעונה אחת, שכן הכתוביות לא עודכנו במשך שעות ארוכות, ובצד דבריו של גלעד לטלוויזיה המצרית בבוקר רצה גם כתובית שבישרה על

עלייתו למסוק אחרי הצהריים. אז מוגזם היה לצפות שליום הזה ייערכו עם כתוביות מתוזמנות. הטכנולוגיה קיימת, היצירתיות - קצת פחות. יתכן עוד שהזהות בשידורים היא פרי העובדה שאין לנו נהלים מסודרים לימים שכאלה. טוב שאין לנו. אולי לא צריך להפיק לקחים, אולי לא יהיו עוד ימים כאלה.

התמונות שילוו אותי, בסופו של יום, הן של ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל מקבלים את פניו של שליט: קודם כל הצדעה, אחר כך לחיצת יד, לבסוף חיבוק. הן אומרות משהו עלינו כקולקטיב יותר מאשר אלף מילים, יותר מאשר כל המילים ששמעתם היום בכל הערוצים. המלים שילוו אותי, קטנות וחזקות יותר מכל פרשנות מלומדת, גלומות בהודעת טקסט קצרה של מועצת הישוב מצפה הילה לכל תושביו: "כולם לכיכר, גלעד חזר הביתה".