היידה ביבי

אתמול התקיימה פה אולי החגיגה הלאומית הכי גדולה מאז הכרזת העצמאות, עם חזרתו מהשבי של גלעד שליט, האורח הכי חשוב שהגיע לסוכה של מדינת ישראל אי פעם. את שמחת החג הזה, שאיחדה עם מפולג ומשוסע ביום-יום, זכינו לקבל בזכות אדם אחד בלבד: בנימין נתניהו.

מאוד קל לחפש פופוליזם זול ביום שכזה, לחשוב שמדובר בקרקס, לטעון שיש פה ניצול ציני של אירוע לאומי לנקודות בקלפי - אבל אסור לעשות את זה. בנימין נתניהו קיבל החלטה אמיצה, לא פשוטה, ויותר מכל - אנושית. החלטתו משקפת את רוח העם בישראל שסבורה שבנוגע לחיי אדם, אנחנו לא פועלים רק עם השכל היהודי המפורסם, אלא גם עם הרגש והלב. והלב יוצא לא רק לגלעד שליט ולמשפחתו, אלא גם לממשלת ישראל ולעומד בראשה, שרק בזכותו, ימי חול המועד סוכות, הפכו לשמחת חג שכבר שנים רבות לא ידענו כמוה.

גאה בראש הממשלה שקידם את פניו של גלעד (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

עוד בערוץ הדעות :  

כרוניקה של עסקה כושלת / שאול רוזנפלד

זה יום הניצחון שלנו / מיקי גולדווסר

להבא, רק עונש מוות / רעות יעקבסן  

בנימין נתניהו הוא לא חביב התקשורת. אם הוא לא היה מחזיר את שליט, היו מקטרגים עליו שהפקיר אותו לגורל עלום כשל רון ארד. כשהחליט להחזירו, באו בטענות על המחיר הכבד. אבל לתקוף אותו על שקיבל את שליט מתחת למטוס וחיבק אותו בחום? אדרבה, אני גאה בראש הממשלה שלי שחיכה בעצמו בבסיס חיל האוויר וקיבל אותו ראשון. כמנהיג מדינה, הוא לא רק חתם על הוראת שחרור, אלא גם הצדיע וחיבק בשם מדינת ישראל את הילד שלה.

העובדה שראש הממשלה בעצמו, יחד עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, המתינו בשדה התעופה הצבאי וליוו את שליט עם כניסתו לשטח ישראל, מסמלת עבורו, ולנו, כי הוא כבר רק לא הילד של נועם ואביבה, אלא הילד של כולנו. השאלה למה הוא פגש את שליט דקות ספורות לפני הוריו לא רלוונטית, אלא ניסיון רע להכפיש אותו, ביום שצריך להצדיע - כמו שליט - לראש הממשלה.

שלשום חזרתי מארצות הברית. נהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה, התגלה כיהודי חם. הוא שאל אותי, "תגיד, אתם שפויים? חייל אחד תמורת אלף מחבלים?" עניתי לו שעבורנו, חייל אחד שווה אלף מחבלים וחיי אדם הם מעל לכל. הוא חשב דקה ארוכה וענה לי שבזכות אמונה שכזו, אנחנו שורדים כבר אלפי שנים.

מוזמן למופלטה

האירוע של שליט הוא לא קרקס, אלא ביטוי רגשות של העם היהודי כולו, בארץ ובכל העולם, שבמשך יותר מחמש שנים וארבעה חודשים, חשב רק על דבר אחד: מתי גלעד יחזור הביתה? טבעי שביום כזה, התקשורת תסקר בהרחבה את שרשרת האירועים, הרחובות יהיו ריקים והעיניים של כולם יהיו מול ערוצי הטלוויזיה. זה נכון גם שדווקא ראש הממשלה יהיה זה שיקבל אותו - כי הוא, בניגוד להוריו. זה ממחיש עד כמה מדובר באירוע לאומי מהמדרגה הראשונה, ומעניק לו כבוד שרק מנהיגי מדינות ספורות בעולם זוכים לו - בדיוק כפי שמגיע לו - בתור לוחם וגיבור מלחמה.

ולידיעת אריאנה מלמד - שכתבה אתמול ב-ynet שגלעד הוא לא מופלטה - המופלטה היא חלק ממטעמי החג שאוכלים בשמחות ובסיום חג הפסח, כשהחמץ כבר מותר. היא ממתק, דבר מתוק ומלא דבש וטעם של אהבה. ביום כזה, האם גלעד הוא לא המופלטה שלנו? הממתק הכי גדול שאנחנו צורכים אותו ללא הפסקה כבר חמש שנים וזללנו אתמול משעות הבוקר המוקדמות?

נכון, בשנים האחרונות, המופלטה מסמלת מפגן פוליטי זול, אבל, למה בעצם שלא נחגוג בלי הציניות? למה שלא נהנה מהריגוש הבלתי נתפש הזה? למה שלא נחווה שמחה עם האוכל המקובל ליום זה? עברנו המון כדי להגיע ליום מקודש זה ועכשיו זה הזמן לאכול את פירות הניצחון והאושר.

וגלעד, אמא שלי מכינה מופלטה מעולה, מחכה לך במימונה הבאה.  

הכותב הוא מבקר מוזיקה וכתב בערוץ התרבות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il