הלייק ש(לא?) שחרר את גלעד
מאשימים את פייסבוק בכל מיני דברים: שהוא הוריד את המחיר של הקוטג', הקים אוהלי מחאה בלב תל אביב והחזיר את החייל החטוף גלעד שליט לחיק הוריו וראש ממשלתו. אבל האם זה נכון? ומה היה תפקידה של הרשת בגל המחאות ששטף אותנו הקיץ?
גלעד שליט בבית. עכשיו: מי שיחרר אותו?
דומה שעסקנו בשאלה הזו קודם, לפני שהעסקה לשחרור שליט קרמה עור וגידים והביאה לנו אותו, כחוש אך שלם, ישר לתוך חיבוקו החם של אב--כלומר ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא מזמן - זה רק נראה כמו לפני שנות דור - יצאו מאות אלפים מבתיהם כדי למחות נגד מחירי הדיור, ואז נגד המחירים בכלל; ממש לפני כן, חרם צרכני הצליח להוריד את המחיר של גבינה גושית מסויימת מתוצרת תנובה (אבל על חשבון מוצרי חלב אחרים). בשני המקרים האלו, היה ברור שמשהו מתרחש ברשת החברתית המועדפת על ישראל. אבל מה? האם פייסבוק יצרה את התנאים להווצרות מחאה עממית מהסוג שלא הייתה אפשרית כאן לפני עשור או שניים - או שרק התרחש בה מה שמתרחש בכל מקום בישראל בו מוצבים כמה כיסאות פלסטיק ופיצוחים, כלומר הרבה מלל שאינו מוביל למעשים?
עוד ב-ynet:
- מחאת הפייסבוק של שליט
- מם גלעד שליט: ביביברקע
- גלעד שליט עוד לא בבית - וכבר יש הונאות מכוערות בפייסבוק
לחצו (לייק) על נתניהו
השאלה המהותית שנשאלת כאן היא זו: גלעד שליט בבית עכשיו - חמש וחצי שנים אחרי שנחטף מן הטנק שלו ליד קיבוץ כרם שלום - ולא לפני שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש. הממשלה ששחררה אותו היא אולי הניצית ביותר שכיהנה פה אי פעם, ובראשה עומד אדם שאמנם מצטייר בעיתונות, לעיתים, כפרגמטיסט (זאת בהיעדר מילים חריפות יותר), ועם זאת הוא אידאולוג מבית, המאמין באמונה שלמה שאין לשאת ולתת עם מחבלים (הוא כתב שלושה ספרים בנושא; לפני עשור קצר הוא נשא נאום בפני ועדת קונגרס אמריקנית ואמר שם, "השאירו מחבלים מאחורי סורג ובריח. אל תשבו למשא ומתן עם טרוריסטים; אמנו יחידות ללוחמה בטרור"). מה הביא דווקא את ראש הממשלה הזה לשחרר 1,027 אסירים תמורת שליט? ומדוע דווקא בעיתוי הזה?
התשובה לשאלה הזו מורכבת, עדינה, וכמקובל בשאלות של מדיניות חוץ, לא באמת זמינה לעיון הציבור. אבל הטענה כאילו שפעת הלייקים על קבוצות פייסבוק כגון חברים למען גלעד (המונה כמעט 138 אלף חברים) היא זו שהפכה את עורו של ראש הממשלה - פשטנית מדי.
ועם זאת - האם היה לפייסבוק תפקיד במקרה הזה - ובמחאות העממיות של הקיץ האחרון? האם היה כאן יותר מאשר מלל? לשם כך אנחנו נזקקים ללא מעט רקע.
המם של האביב הערבי
בואו ונחזור לינואר השנה. ב-26.1 המונים יוצאים לרחובות קהיר, ומאוחר יותר בערים אחרות במצרים, במחאה נגד השלטון הרודני של חוסני מובארק. מי שמוציא אותם לשם הם אוסף של מארגנים צעירים ומוכשרים, שעושים שימוש רב ברשת החברתית הפופולרית טוויטר. (גם לפייסבוק יש תפקיד במחאה הזו, למרות שיש שטוענים שההנהלה הפייסבוקית דווקא עשתה הכל כדי לשים מקלות בגלגלי המהפכה).
בעוד המאבק מחריף, וכיכר א-תחריר מתמלאת בהמוני אדם שעוברים לגור שם - רמז לבאות עבור דפני ליף - מתבררת חשיבותה של הרשת ככלי לארגון מהפכות ולהעברת מידע. למאבק המקוון יש היסטוריה: ב-2009 שימשה הרשת כלי תעמולה מצוין למתנגדי השלטון באיראן לאחר הבחירות שם, שהיו כמעט לבטח מזויפות. ב-2010 היתה כלי מרכזי בשלהוב ההמונים בהפגנות האלימות נגד המשטר בתוניסיה.
ב-28.1, יומיים לאחר פרוץ המהפכה, מתחילה מצרים לשבש את הגישה לרשת, ובהדרגה מנתקת את עצמה מן העולם המקוון. הניתוק הזה לא עוצר את המפגינים: הם מוצאים דרכי גישה אלטרנטיביות, ביניהן שירותי פקס, כדי להראות לעולם מה עושה הממשלה למפגינים. מובארק פורש מתפקידו בעשירי בפברואר ומקלקל את גמר האח הגדול. המחאה מתפשטת לבחרין, סוריה, תימן, אלג'יר, עיראק, ירדן, מרוקו, ירדן, ערב הסעודית, סודן, וגם לישראל. וכמובן - גם ללוב, שמנהיגה, קדאפי, קיפד את חייו השבוע, תוצאה ישירה של המהפכה הזו.
קשה להמעיט בחשיבותה של הרשת לקיומה ולתחייתה של המהפכה ההיא, שזכתה לשם הרומנטי "האביב הערבי" (למרות שהתחילה בחורף). הרשת הייתה כלי תעמולה וארגון ממדרגה ראשונה; מדיה יעילה, ישירה, בבעלות העם, שאינה נתונה לצנזורה של השלטון, שהשלטון לא יכול להפטר ממנה בשום אופן. המהפכה קרעה פתח בגדרות התיל המקיפות את מדינות ערב - ואיש לא יוכל לסתום עוד את הפרצה.
דבר נוסף שעשו המהפכות הערביות - ובעיקר מהפכת א-תחריר - הוא לשכפל את עצמן וליצור את עצמן מחדש במדינות שונות ובהקשרים שונים, ממש כמו תופעת אינטרנט אחרת, הזוכה לשם מם. מם (ולא מים, מגיב מס. 19), מונח השאול מספרו של ריצ'רד דוקינס מ-1976, "הגן האנוכי", הוא רעיון, באינטרנט הוא לעיתים קרובות לא יותתר מבדיחה ויזואלית, המשכפל את עצמו במהירות עד שנראה שאין לו מקור ואין לו יוצר אחד השולט בו. (אמש כתבנו כאן על מם היתולי חדש, שנוצר בעקבות אופיו המוזר של הסיקור התקשורתי של גלעד שליט, ושלועג לראש הממשלה, הנוכח בכל אחת מהתמונות הראשונות שצולמו עם חזרתו של שליט לשטח ישראל).
קוטג' מוכר עיתונים
אפשר - במידה מועטה בלבד של הגזמה - לטעון ששפעת המחאות שצצו כאן בקיץ שייכת לאותו מם של מחאות ערביות. הרעיון המשוכפל: העם מתקומם כנגד עריצות השלטון, התעשיה, או השיטה, ומשתמש בכוחו כדי להפיל אותה. בגרסה הזו של המם את מובארק מחליפה יו"ר תנובה זהבית כהן ואת קדאפי השר לאסטרטגיה כלכלית וראש הממשלה בנימין נתניהו, ואילו הרשת משחקת תפקיד של מצית הלהבה אבל לא של רשת התקשורת האלטרנטיבית, משום שהממשלה כאן, למעט יוצא דופן בולט אחד, לא מצליחה להגיד לתקשורת מה לעשות. וגם כאן, כמו באותו אביב-חורף ערבי, המחאה מתרחשת IRL, בחיים האמיתיים: ברחובות ובכיכרות ובאוהלי מחאה, לא רק בפייסבוק.
אבל כאן הופכת ההשוואה לבעייתית. מחאת א-תחריר - אלא אם כן יש משהו שאנחנו לא יודעים - היא מחאה אורגנית: אזרחים מן השורה הציתו אותה, אזרחים מן השורה הפיצו אותה, ממש כמו כל תופעה ויראלית "אמיתית". בכל מה שנוגע לקוטג', לאוהלים ולחיילים חטופים, העניין כבר יותר מורכב.
במאי השנה החלו כל חברות המזון הגדולות בארץ לייקר את תוצרתן. בין השאר התייקרו מוצרי חלב, בשר, מאפים, ירקות קפואים, טונה, ממתקים - וגם מוצרי טיפוח וחיתולים. ביוני השנה פתח אזרח מן השורה, איציק אלרוב שמו, אירוע בפייסבוק הקורא להחרים את מוצר הגבינה הגושית מתוצרת תנובה, ונתן לאירוע שם שהפך בעצמו למושא לכמה ממים היתוליים: "קוטג' מוצר כ"כ בסיסי שעלותו הגיע לקרוב ל 8 ש"ח. לא קונים במשך חודש!!" (לסיכום מצוין של הפרשה, פנו לכתבתה של מירב קריסטל) עד כאן המודל זהה לזה של האביב הערבי. אבל כאן יש טוויסט.
ב-13 ליוני מנה האירוע של אלרוב בפייסבוק 32 משתתפים, כולל אלרוב עצמו. בשלב הזה הריחו את הסיפור כמה עיתונאים חריפים, ואלרוב התראיין למספר כלי תקשורת, ביניהם ynet. הראיון של ynet שותף כ-7,000 פעם בפייסבוק, והאירוע של אלרוב תפח במשך יום ל-9,000 משתתפים. באותו רגע הפכה התקשורת למשתתף פעיל במחאה, ובמחאות שאחריה. יש לכך סיבות אידאולוגיות, יש גם סיבות עיתונאיות (זה סיפור מצוין). ויש עוד סיבה, ואין להתבייש בה: הקוטג' הזה עוזר למכור עיתונים. מחאת הקוטג' לא הייתה מחאת פייסבוק. היא הייתה מחאה עממית, שקמה בפייסבוק, אך התגלגלה בשיתופה המלא והפעיל של התקשורת הממוסדת.
ביולי פג חוזה השכירות של אחת דפני ליף, תל אביבית, גם היא בת 25, והיא מצאה את עצמה ללא מקום מגורים. גם ליף פתחה אירוע בפייסבוק, (הקישור הוא לאירוע המקורי - אולם הטקסט שונה שם מספר פעמים מאז) הקורא להצטרף אליה למאהל מחאה, שיקום ב-14 ליולי. המחאה תפסה תאוצה בכוחות עצמה: ב-14, לפני שהתקשורת נכנסה למשחק, היו לאירוע 3,000 משתתפים רשומים (כדרכם של אירועים בפייסבוק, מתוך שלושת אלפים המשתתפים, רק כמה מאות באמת הגיעו). ביום המחאה עצמה דיווחה כאן בילי פרנקל על האירוע. לכתבה יש 1,450 המלצות בפייסבוק. את מה שקרה כאן בחודשים שלאחר מכן אין צורך לתאר בפני הקורא.
גלעד העממי וגלעד הבלתי עממי
בשתי המחאות ניכרת ידם של מתווכים. במחאת האוהלים אנחנו יודעים גם על מעורבותם של מומחי תקשורת, פרסומאים, יועצים, מממנים (והיו כמובן מי שדרשו לגלות אלו ארגוני שמאל חתרנים משלמים על המהפכנות הזו). הדבר נכון גם לגבי המחאה לשחרורו של גלעד שליט. המחאה לשחרור שליט ותיקה מכל אלו שנסקרו בטור הזה: ביום שחרורו של גלעד שליט מלאו לה חמש שנים וארבעה חודשים. ניהלו אותה משפחתו המסורה והעקשנית באופן מעורר השתאות; סייעו להם יועצים ארגוניים מסורים ומוכשרים כמו שמשון ליבמן ויועצי תקשורת מנוסים כמו תמי שינקמן (רגע של אירוניה: ב-18 ביולי שינקמן כתבה כאן טור המבקר את מאבק הדיור, ומסביר שהוא לא יתפוס).
ועם זאת, המחאה לשחרור שליט הייתה גם עממית. כפי שציין כאן השבוע אהוד קינן, פייסבוק נפתח לציבור הישראלי שלושה חודשים לאחר שנחטף שליט. המחאה לשחרורו היה הנסיון הראשון של קהילת הפייסבוק המקומית באקטיביזם פוליטי.
והיה עוד תפקיד אחד שהרשת מילאה בהצלחה: היא שמרה על שליט בתודעה. התקשורת הממוסדת, על כל כוחה והשפעתה, היא יצור הפכפך: ראו איך נעלם הסיקור של המחאה שהייתה פעם מחאת האוהלים בפני נושאים חדשותיים בוערים יותר - כמו העסקה לשחרור גלעד שליט. אבל האינטרנט - ובכלל, פעילות הצומחת באופן אמיתי מהשטח - פועלת במחזורי חיים אחרים. כל נושא יכול להשאר בתודעה לזמן ארוך אך בעצימות נמוכה, מתוחזק על ידי פעילים מכורים - ולהתפרץ מדי פעם לתודעת ה"ציבור הרחב".
בשנות התשעים הציבה עמותת "לחופש נולד" שלט ענק מעל בניין סמינר הקיבוצים בתל אביב, המונה את מספר הימים שבילה הנווט השבוי רון ארד בשבי. אי אפשר היה להכנס לתל אביב מכביש החוף מבלי להזכר בארד. זה האחרון לא שוחרר, וב-2008 הודיעו רשמית שמת בשבי - אבל אין ישראלי שלא זוכר את שמו. המאבק על התודעה עבר לרשת, ולה יש דרכים יעילות הרבה יותר להשאיר נושא בתודעה מאשר להציב שלט ענק על בניין אחד בכביש אחד, לא משנה כמה מרכזי. וכך, בחמש השנים האחרונות, הכרנו קבוצות רציניות (צבא החברים של גלעד) ורציניות פחות (אם מיליון אנשים יצטרפו לקבוצה הזאת מנכ"ל פייסבוק ישים את תמונת גלעד שליט ליד סמל האתר); נוגעות ללב - וגם פסטיבליות (כפתור לתמונת פרופיל עם פרצופו של גלעד, למשל).
אבל פסטיבלית או לא, רצינית או מגוחכת - זה כוחה של פייסבוק: שליט, שהמאבק להחזירו היה גדול מכל רשת חברתית והאינטרסים המעורבים בשחרורו עמוקים מכל לייק - לא מש לרגע מן התודעה הישראלית בחמש השנים האחרונות. וזה לא דבר קטן כלל.
