"שורת המקהלה": עומד במבחן הזמן
ההפקה החדשה של "שורת המקהלה" שנחתה השבוע בישראל, מוכיחה שעקבות הזמן לא נגעו במחזמר עטור הפרסים של מייקל בנט. בעולם שבו אודישנים הם חזות הכל, איך אפשר שלא להתרגש מאלה שנשארו בצל?
בדרך לראיון עבודה שמאוד הייתם רוצים, בפגישה עיוורת עם מישהו שכבש את לבכם, במעמד חתימת חוזה מול בעל הדירה שאתם מתים לשכור או סתם בציפייה לאישור בקשת חברות בפייסבוק, מי לא שאל את עצמו ולו פעם אחת האם זה כל מה שאני: קורות החיים שלי? צילום מחמיא ככל שיהיה? או תלוש השכר האחרון?
זהו עולם של אודישנים עוד הרבה לפני שהכוכב נולד. צונאמי תוכניות המציאות, שעשה שַמות בתאי המוח שעוד נותרו בצופה הטלוויזיה הישראלי המוכה, רק החריפו את התחושה שאדם הוא לא יותר מאוסף פרטים יבשים או סך האס-אם-אסים והלייקים שהוא מצליח לחלץ. המחזמר "שורת המקהלה" של מייקל בנט ומרווין המליש, מתמקד לכאורה בזירה אחרת לגמרי, אבל רק לכאורה.
"שורת המקהלה". מפשיטה את הבמה מזיקוקי דינור
כבר באמצע שנות השבעים של המילניום הקודם, הדגיש המחזמר את מה שלכאורה אינו נזקק כלל לדגש: מאחורי כל מסה עלומה שפוקדת אודישן כזה או אחר, מסתתרים לא רק פונקציות פוטנציאליות למילוי תפקיד מסוים, אלא בני אדם עם כאבים וצלקות, זיכרונות ילדות, אהבות נכזבות ורצון עז, כמעט נואש, לקבל הזדמנות ולגעת בחלום. במקרה של "שורת המקהלה" זהו החלום על אורות הבמה של ברודווי, על הדחף הבלתי נשלט לרקוד ולשיר מול קהל וכן, גם על פרסום ומחיאות כפיים.
בעולם מחזות הזמר של ברודווי ספק אם יש תפקיד כפוי טובה יותר מהמקהלה. שורת המקהלה מאחדת, מוחקת זהות, הופכת כל אחד ממרכיביה לחלק ברקע שהוא אמנם הכרחי וללא ספק מעשיר כל הפקה, אך תפקידו להיבלע ולהיטמע במתרחש על הבמה ובשום אופן לא להתבלט או לחרוג ממנה. חברי המקהלה הם "הפועלים השחורים" של עולם מחזות הזמר. הם אלה שאף אחד מן הצובאים על דלתו האחורית של התיאטרון בברודווי או בווסט אנד לא יזהה ברחוב בלי האיפור, התלבושות והנוצות. הם גם אלה שלעתים נדירות, אם בכלל, יוזכרו בביקורות וכשזה יקרה, תמיד כמסה ולעולם לא כפרטים.
הכוריאוגרף מייקל בנט. העמיד את חברי המקהלה במרכז
בנט, שהכיר בגוף ראשון את שורת המקהלה, ביקש לתת לאותם שמתרוצצים בין אודישן לאודישן - ולו רק בכדי למלא את השורות - מקום של כבוד. הוא הפך את התפקידים והעמיד את חברי המקהלה במרכז. כיוון שמדובר במחזמר שנכתב מתוך הביוגרפיות הפרטיות של משתתפי ההפקה המקורית במטרה לשפוך אור על המתרחש מאחורי הקלעים של ברודווי, גם פרטים מחייו של בנט נשזרו בדמותו של הבמאי הכל יכול, זה שגוזר את דינם של משתתפי האודישן וקובע את עתידם.
התרגשות לקראת הגשמת החלום
הפקת "שורת המקהלה", שנחתה השבוע בישראל מגיעה אלינו היישר מן המפעל. אחרי סבב של אודישנים וחודשים ארוכים של חזרות מפרכות שנערכו בלונדון, ההצגות בישראל הן למעשה בכורה עולמית של ההפקה הנוכחית לטוב ולרע. טוב - כיוון שמדובר בקאסט "רעב" שהמגע עם הקהל נחוץ לו ומכאן שהוא נותן את מיטבו. רע – מכיוון שבדרך כלל ניסיון משמעו התמקצעות. ההפקה הנוכחית, כך נדמה, היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זוהי הפקה מהוקצעת שלוהקה בקפידה ועושה כבוד לגרסה המקורית של המחזמר. יש להניח כי לעובדה שהבמאית, ביורק לי, הופיעה בעצמה בהפקה המקורית ושימשה כיד ימינו של מייקל בנט, היה חלק לא מבוטל בהתעקשות על נאמנות למקור.
מתוך המחזמר. עושה את העבודה
אם "שורת המקהלה" היה נכתב היום, ספק אם מישהו מהמפיקים היה מותיר לבנט ולהמליש, לכתוב לדמויות המרכזיות שמגיעות לאודישן, כמו קסי, פול, שילה או מוראלס, מונולוגים ארוכים כל כך. גם הפקדת הבמה הגדולה והחשופה שוב ושוב בידי דמות יחידה, מדגישה את הפער בין תפישת הבימוי בשנות השבעים לזו במילניום החדש. זה נעשה על מנת שנלמד להכיר את הדמויות מקרוב. זה עובד, בניגוד לציפיות ולהרגלי הזיפזופ שהורגלנו בהם.
בעידן שבו צירוף המילים "תוכן טלוויזיוני" מכוון בעיקר ליציאות תכופות לפרסומות וגם על הבמה כבר מזמן לא מספיק רק סיפור טוב, המחזמר הזה כמות שהוא על חילוף תלבושות אחד ויחיד וכמעט ללא חילופי תפאורה, מוכיח שלפעמים מעט זה יותר. "שורת המקהלה" מפשיטה את הבמה מזיקוקי דינור ואקסטרווגנזה, זה כשלעצמו עומד לכאורה בניגוד מוחלט לכל מה שנחשב עד אז כמחזמר, ולמרות זאת עושה את העבודה. גם הכוריאוגרפיה הפשוטה לכאורה והנהדרת של בנט, שחודשה על על ידי ביורק לי, שרדה את עקבות הזמן וחורגת מן התקופה שבה נוצרה. בזכות המלחין, מרווין המליש והתמלילן, אדוארד קלבן "שורת המקהלה" הוציא תחת ידו שורה של שירים שכל מפגש מחודש איתם הוא עונג צרוף. יש להדגיש כי גם אם בלתי נראית, תזמורת הנגנים שמלווה את ההפקה בישראל, פשוט נהדרת. 15 הנגנים, שמוקמו מאחורי הקלעים של בית האופרה של תל אביב, הוסיפו עומק וצבע לכל שיר ושיר ונתנו כמתבקש את התמיכה הנדרשת לכל אחד ואחת מן המבצעים.
למראית עין מדובר במחזמר פשוט ובכל זאת, "שורת המקהלה" דורש איכויות ריקוד, שירה ומשחק לא מבוטלות מכל המשתתפים בו. במחזמר שמדבר על אהבת הדבר ותשוקה למימוש, אי אפשר שזה יהיה אחרת, ובמובן זה מדובר בהפקה מרשימה בהחלט. מה שעובר חזק מכל במחזמר הזה, הוא ההתרגשות לקראת הגשמת החלום, רגע לפני האכזבה, כשהכל עוד אפשרי. איך אפשר שלא להזדהות עם זה?
(צילומים: 2010-2011 US National Tour /" Photo by Phil Martin")
לפנייה לכתב/ת 
"שורת המקהלה". בהפקה מרשימה
צילום: צילום קורוס ליין - פיל מרטין
מומלצים
