"הכבוד של מרציאנו": לא סתם זבל, זבל ממוחזר

קשה לדעת מה מביך יותר: הרצינות התהומית שבה הסדרה "הכבוד של מרציאנו" מתייחסת לעצמה, החובבנות של התסריט, המשחק הדבילי של רוב הדמויות (למעט זאב רווח, עמוס לביא ז"ל ושמיל בן ארי) או הסטריאוטיפים המחליאים שהסדרה מלאה בהם.

• גם בקולנוע זה לא עבד: שמוליק דובדבני על "כבוד"
• דבר הבמאי: "לי מותר כי אני בוזגלו"
  

מכל מקום, מדובר בזבל - ועוד זבל ממוחזר: בערוץ 10 לא טרחו לספר לצופים ש"הכבוד של מרציאנו" הוא עיבוד טלוויזיוני נאמן למקור ל"כבוד", סרטו של חיים בוזגלו שהגיח לעולם לפני שנה וקצת. הסרט היה סוג של כישלון קופתי וביקורתי, זו כלל הנראה סיבה מספקת לחמם אותו שוב על אש קטנה וגם לא להודיע לנו. כבוד, כך אנחנו למדים, יש במשפחות פשע - אבל לא אצל ספקי טלוויזיה.

משפחת מרציאנו ומשפחת ברדוגו מסוכסכות זו עם זו, ככל הנראה בגלל תאוותן המשותפת לרכישת קזינו אחד בסרביה. על פי בוזגלו וההיגיון התסריטי שלו, זו עילה מספקת לסדרה של רציחות הדדיות המותירות את המשטרה חסרת אונים אך נחושה לחפש קצה חוט. איך קרה שאפילו סצינות המשטרה, שהיו ודאי מוכרות ליוצר "זינזנה" , "מרחב ירקון" ו"כתב פלילי", הפכו כאן לבלתי אמינות לחלוטין - רק אלוהים יודע. והוא כהרגלו שותק ולא מגלה לנו.

מתוך "הכבוד של מרציאנו". איפה ההיגיון? איפה העומק?(צילום: יוני המנחם)

סדרת הרציחות נטולת הסבר שיאפשר לנו להזדעזע, והדמויות נטולות עומק שיאפשר לנו להזדהות עם מי מהן. במקום עומק, נפח, מוטיבציה ומניעים, מעניק בוזגלו לדמויות שלו המון המון גינונים על מנת שנוכל להכיר את נבכי העולם התרבותי המרוקני.

שתי המשפחות הן ממוצא מרוקני, וזו עילה לשולחנות שבת עמוסים מדי, עם המון המון בני משפחה, תפילות וגלגול עיניים לשמיים, סצינות בית כנסת מופרכות בכיכובו של הפייטן המצוין אמיל זריהן ואפילו אשת חיל, הטקסט המלא מפיו של זאב רווח. עוד נצפו נישוקי ידיים, קולולו, רקדנית בטן, תלבושות מזעזעות שמעידות על חוסר טעם נובורישי בולט וריהוט ממיטב מחסני רחוב הרצל.

ונעבור לפשע: לרצוח את האהוב הבוגדני של אחותך הקטנה הוא לא מעשה של יום-יום, וכשעושים את זה באמצעות מלגזה והאחות הקטנה מתפרצת מיד לסצינת הרצח בבכי, מתברר שדמיונו הפורה של היוצר אינו מספיק.

צריך גם לדעת משהו על העולם שבו מתבצעים מעשים כאלה, וצריך עוד לדעת בשביל להביא אותו אל המסך בצורה משכנעת, כולל דם שלא נראה כמו ריבת תות. עוד צריך להימנע מליהוקים תמוהים כמו מורן אטיאס וסמדר קילצ'ינסקי, או לפחות לתת לנפשות האלה טקסטים ראויים ללעוס. גם זה, למרבה הצער, לא נעשה כאן.

לא מנומק, לא משכנע, עמוס קלישאות לעייפה, לעוס וממוחזר: עם כל רצונם הטוב, השחקנים המובילים את הסדרה אינם יכולים לשאת את המשא הכבד

הזה על כתפיהם. זאב רווח משכנע יותר מהשורות שהושמו בפיו, לעמוס לביא המנוח היתה תמיד נוכחות זכרית ממגנטת ושמיל בן ארי עושה כמיטב יכולתו, אפילו עם נאום הדן בתולדות הקיפוח כבר בפרק הראשון.

למרבה הצער, גם אלה לא יכלו לחלץ את "הכבוד של מרציאנו" מהמהמורות שהיוצר טמן לסדרה ממש במו ידיו. אפילו מרלון ברנדו לא היה יכול לעשות ממנה "הסנדק", למרות שבחלומותיו של בוזגלו ודאי מדובר בהומאז' ליצירה המיתולוגית. יתכן שמרוקנים הם סוג של סיציליאנים בדימוס, אבל גם כדי להוכיח לנו את זה בצורה משכנעת, צריך היה יותר כישרון, מאמץ ויצירתיות. נחמה קטנה: זה ישודר פעמיים בשבוע, ולכן ייגמר מהר.