"רואים את הלב", אך לא חשים בו

כיצד ממללים רגש? זו אחת השאלות שהספרות מתמודדת איתה משחר ההיסטוריה. הסופרים והמשוררים הגדולים באמת הצליחו ללכוד את המהות של הרגש האנושי, ולהציג אותה באמצעות החיבור המופלא בין אותיות והברות, שלא עוטפות את הרגש בקישוט מילולי, אלא מייצגות אותו באופן המהימן ביותר. המשימה הקשה הזו בוצעה בכישרון על ידי סופרים צרפתים רבים, כדוגמת המחזאי רסין, המשורר בודלייר והסופרת מרגריט דיראס.

לב חשוף בגיאוגרפיה קשה. עטיפת ספרו של בנשטרית

נוכח מסורת ארוכה של סופרים מעולים, שהיטיבו לתאר את העולם הרגשי ולזקק את המורכבות של הרגש האנושי, מעניין לראות כיצד סופרים צרפתיים עכשוויים מתמודדים עם הייצוג הנ"ל.

ספרו של סמואל בנשטרית, "רואים את הלב", שראה אור ב-2009 וזכה בפרס פופוליסט, תורגם לאחרונה לעברית על ידי לי עברון-ועקנין. שמו של הספר במקור, Le Coeur En Dehors, מדגיש פי כמה את האסתטיקה של הסופר: הלב שבחוץ; כלומר, עיצוב של העולם כולו (הממשי, הרגשי, הטקסטואלי) מהפנים אל החוץ. הרגש הוא שמוביל, אם נרצה, ללא מגננת העור האנושי שמונע מהלב להיות חשוף לעיני כל. מכך נובע דיבור ישיר, נוכח מאוד, המנותק מהכתיבה הסתומה, החצויה והשבורה של הפוסטמודרניזם.

סיפור הישרדות אורבני

את הדיבור הישיר העניק בנשטרית לדמות הראשית והמספר, שַרלי טרַאורֶה בן העשר, המתגורר בפרוור עני של פריז עם אמו ז'ופין, מהגרת ממאלי, ועם אחיו הנרקומן, אַנרי. הסיפור מתרחש לאורך יום אחד, כאשר בראשית כל פרק מצוינת השעה של אותו היום, שנפתח בלקיחתה של האם על ידי שוטרים, מבלי ששרלי מבין מדוע. הוא יוצא למסע חיפושים אחר אחיו ובניסיון להבין לאן נלקחה אמו והאם תחזור (האב אינו בתמונה).

זהו רומן חניכה בזעיר אנפין, סיפור הישרדות אורבני העוסק בעניינים חברתיים של הגירה ומצוקה כלכלית, ודיוקן מרגש של משפחה מפורקת, שההווה שלה הוא רק תחנה בדרך לעתיד שככל הנראה ידוע מראש ואינו טומן בחובו הצלחה רבה.

בנשטרית מניח את כובד הסיפור על כתפיו הצנומות של שַרלי, אשר דרך עיניו נמסר הסיפור. בעוד הוא מנתב את דרכו בסמטאות צפופות, שיכונים עלובים ומרחבים אורבניים נטושים, זכרונו מפליג אל העבר ותודעתו מתערפלת בחושבו על עתיד עגום למדי. נפשו הרכה של הילד מוליכה אותנו בגיאוגרפיה המוזנחת של הפרוור וכך נוצר קשר הדוק בין שיברון הלב של שרלי, לשברי החברה הצרפתית המתגלמים בשברים הממשיים של המרחב בו הוא פוסע. פריז, אליה שרלי רק כמעט ומגיע, נותרת החלום הרחוק, הבלתי אפשרי, שהסיכוי להגשימו הולך וקטן ככל שמסע ההתבגרות של שרלי מתקדם.

פריז היוותה עבור יוצרים רבים קרקע פורייה לייצוג של הרגש האנושי. הכרך הסואן זכה לייצוגים מגוונים של גדולי הסופרים הצרפתיים, ואילו בפרוור של שרלי, פריז מתגלמת רק במבנים שנקראו על שם משוררים מפורסמים כדוגמת ארתור רמבו, רנה שאר ופול ורלן. התרבות והאמנות הפריזאית ממגנטת את שרלי, אך גם מבלבלת אותו. הוא מוצא נחמה אמיתית בשירתו של רמבו, באמנות של פיקאסו (שכידוע , פעל בפריז), ואם נרצה, נוכל לחשוב על היחס של שרלי לפריז ותרבותה כאנלוגי ליחס של בנשטרית כסופר למסורת הספרותית הענפה של פריז וצרפת בכללותה.

האירוע המכונן של לקיחת האם מוביל לתהליך התבגרות מזורז, לפיקחון מצד שרלי אודות מקומו בחברה והעתיד הצפוי לו. בנשטרית מתאר - לא תמיד בהצלחה מרובה - את ההתרחשויות הפוקדות את שרלי והאופן בו הוא מעצב אותן בתודעתו. במהלך פרוסטיאני קלאסי, הזיכרון מתעורר באמצעות מפגשים חסרי חשיבות לכאורה, ומתפקד ככלי להבנת ההווה.

בנשטרית מתכתב לאורך הרומן עם הספרות הצרפתית, במישרין ובהיחבא, הן באזכורים קונקרטיים של יצירות ויוצרים, והן במהלכים הסגנוניים הרווחים ביצירה. לצד ההדהוד לפרוסט, למשל, עומד לנגד עינינו הנטורליזם של זולא, שלא אפשר לדמויותיו לברוח ממציאות חייהם העגומה. בעניין זה בנשטרית אינו מכריע, שכן הוא מספק לשרלי כלים שייתכן ויוכלו לעזור לו להיחלץ ממצבותוך שהוא מצביע על אמיתות קשות של החברה הצרפתית הנוכחית. הוא מספר סיפור מינורי המעלה שאלות נוקבות אודות העתיד המצופה לתושבי הפרוורים העלובים.

הנטורליזם עומד לנגד עינינו בזמן הקריאה, ואילו בנשטרית אינו מכריע בעניין זה. הוא מעניק לדמות הראשית הומור, מבע ייחודי ותאווה עצומה למילים, המתגלמת בצורך לבסס לעצמו שפה משלו, שבאמצעותה ינסה להשליט סדר בחייו המפורקים, חסרי היציבות.

למולל את הרגש

העיסוק בשפה מהותי להבנת דמותו של שרלי, המתפקד כאנדרדוג, כמי ששואף להיחלץ מההוויה הפרובלמטית, כאשר השפה והלשון משמשים עבורו מפלט. בנשטרית מטעין את המפגש של שרלי עם השפה במשמעויות החורגות מסיפור המעשה, ומעלות תהיה בדבר הקשר הבלתי אמצעי של הסופר עם ייצוג העולם באמצעות המילים. היכולת להשליט סדר בחיים על ידי שימוש בשפה, לברוא עולם (חלופי לעתים) ולמלל את הרגש - כל אלו הופכים להרי גורל עבור שרלי ומצביעים גם על התהליך המורכב של הסופר עצמו, בבואו לתאר את סיפור המעשה שלפנינו.

זוהי הנקודה החזקה של הספר: הקו המקשר העדין שנרקם בין הסופר לדמות הראשית של הרומן שכתב, היחסים הסימביוטיים בין השפה שבוראת את הדמות - לעיצוב העולם שלה עצמה. למעשה, באמצעות העיסוק במילים שרלי מנסה לברוא לעצמו עולם חלופי מצד אחד ולהבין את העולם בו הוא חי, מצד אחר. והרי זהו בדיוק אותו מהלך שעושה בנשטרית עצמו כסופר.

אולם, אם נחזור לתחילת הרשימה, יש לציין כי בנשטרית אינו מצטיין בייצוג מרשים של הרגש

על ידי השפה. האסתטיקה המכוונת את סגנונו, הדיבור הישיר, הפשוט והיומיומי, ההומור העסיסי ונקודת המבט הילדית; כל אלו יכלו להפגיש אותנו עם תיאור עז, משכנע ומדויק של הרגש האנושי. אך פעמים רבות נדמה כי בנשטרית זולג למלודרמה חברתית סטנדרטית, אינו מותח כפי שראוי היה שיעשה את התבניות שבהן הוא מניח את דמויותיו, ועל אף החן הרב של שרלי, עיצובו נותר שטוח.

לעומת זאת, התרגום של עברון-ועקנין את הספר הוא מצוין. היא משמרת להפליא את המבע הילדי, הדיבור היומיומי המנוקד בהבלחות ליריות של ממש והסגנון החשוף והמחוספס בטקסט קולח למדי. אולם בסופו של דבר, "רואים את הלב" הוא רק סיפור נחמד, אשר חרף הרצון להציג את הרגש כחוד החנית של היצירה, כדבר שמניע את ההתרחשות, הסופר אינו מצליח למלל אותו באופן כזה שנחוש את עוצמתו במלואה. אנו רואים את הלב, אך כמעט ולא חשים אותו, משום שהספר אינו מפתיע אותנו, והעיצוב של הרגש נותר רק על פני השטח מבלי שתוצג לפנינו המהות עצמה, הכוח האלמותי של מה שמכונן את החיים עצמם.

"רואים את הלב", מאת סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. הוצאת כתר. 191 עמ'.