22 שעות של לו"ז צפוף. יום בחיי מג"ד
סא"ל שחר בק, מפקד גדוד הנדסה, מרגיש שמצוקות החיילים בבית קשות מתמיד. סא"ל רפי וולפסון מהשריון לא כועס על הורים שמתקשרים. סא"ל גיא מרקיזנו מהתותחנים כותב מאות הקדשות אישיות. המג"דים על שגרה מבצעית ובעיות מוסר
ב-3:00 לפנות בוקר יצא סא"ל שחר בק, מפקד גדוד ההנדסה, ללוות פעילות מבצעית בגזרה המרחבית עליה הוא מופקד בצפון בקעת הירדן. שם, בין הכפרים הפלסטינים טובאס וטאמון, העבירו כוחות הגדוד לילה נוסף בפעילות לשמירה על ביטחון התושבים, ובמניעת פעילות חבלנית. בניגוד לחלק מחייליו, שזכו למעט מנוחה לאחר המבצע, בק לא חזר לנמנם.
כתבות נוספות בערוץ החדשות:
- מחפשים ניצולים בידיים: "צעקות מבין ההריסות"
ב-7:00 בבוקר הוא החל בעריכת תחקיר על אירוע בטיחות שאירע בגדוד, ומשם עבר לנהל דיון עם קציני הגדוד, שכלל התעסקות פרטנית בבעיות ת"ש של חייליו. מיד לאחר מכן יצא לישיבת הערכת מצב, ומשם לישיבת היערכות לאימון הגדודי שייערך עם סיום תקופת התעסוקה המבצעית. לפנות ערב כבר עשה דרכו ללטרון,
לטקס של חטיבת האם - חטיבה 7. עם שובו לגזרה תיחקר את הכוח שהתכונן למבצע הלילי הבא. הייתה זאת יממה רגילה בחייו של סא"ל בק, והיום שלמחרת לא יהיה עמוס פחות.
"זה לו"ז שגרתי של 22 שעות ביום, לא כולל הפתעות שמדי פעם צצות", הוא מסביר. "אין לנו חיילים אחרים, ואנחנו נמצאים במציאות בה תמיד חסרים לוחמים. אין מצב של יתירות".
סא"ל בק, כמו מג"דים אחרים שהתראיינו לכתבה, מהווה למעשה מפקדה רב זרועית והוא מטפל במשך היום במקביל הן בעניינים מבצעיים, הן בתחומי המנהלה השוטפים ובעיקר בבעיות ת"ש. "חייל שביום ראשון מבקש לצאת לאירוע משפחתי ביום חמישי, יהיה רגוע יותר ויתפקד טוב יותר אם יקבל תשובה, חיובית או שלילית, תוך יום. בלי למשוך את זה", הוא מסביר את הפסיכולוגיה שמאחורי הגישה לפניות האישיות.
"בעיות הת"ש כיום, מבחינת כמות ומורכבות, נמצאת בשיא לעומת העבר. יש חיילים עם בעיות נוראיות כמו בתים מעוקלים, ושני אחים קטנים שישנים על אותה מיטה. לולא העזרה של הצבא, חייל כזה לא יוכל להישאר לוחם כי תמיד יחשוב על משפחתו. עזרה כזו, ותמיכה אישית, גורמת לחייל להסתכל אחרת על מפקדיו בקרב".
לצד העזרה האישית, בק מקדיש מזמנו לפנים מוסריים יותר בתעסוקה של חייליו, שמחזיקים את אחד המחסומים החשובים בגזרת איו"ש - מחסום בקעות שעל כביש 90. בחודש הרמדאן היה עליו להנחות את החיילים לגלות רגישות ולא לאכול במחסום בשעות הצום. בהקשר דומה, לאחרונה תיחקר סא"ל בק מקרה חמור במסגרתו ביקש אחד החיילים מאזרח פלסטיני שיקנה לו פיתות בכפר סמוך.
"99 אחוז מהאנשים שעוברים במחסום יוצאים מבתיהם ב-2:00 לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לעבודה בזמן", הוא מזכיר. "אפילו כשיש אירוע או ירי במחסום, חייבים להוריד את רמת האדרנלין כדי לשמור על כבוד האדם".
סא"ל וולפסון: ישנים בעיקר בנסיעות
מערבה משם, בגזרת אריאל, נערכים חיילי גדוד רשף של השריון לירידה מהקו ועלייה לאימון ברמת הגולן. גם הלו"ז היומי של המג"ד, סא"ל רפי וולפסון, לא משאיר לו זמן פנוי. החל בישיבות הערכת מצב, המשך בסיורים של פתיחות ציר בשכם וכלה באישורי תוכניות, כשבמקביל המג"ד מבצע גם מעצרים עם כוחותיו בכפרים הפלסטיניים בגזרתו. "אנחנו מצליחים לישון בנסיעות הארוכות, ומקפידים לעשות זאת כדי לשמור על שיקול דעת נכון בקבלת ההחלטות", הוא מסביר.
חרף השירות התובעני, סא"ל וולפסון גאה בנתון לפיו אף אחד מלוחמיו לא נפקד. לדבריו, הוא זוקף זאת לזכות העובדה שהמפקדים בגדוד עוקבים מקרוב אחרי מצבו של כל חייל וחייל, ויחד הם מקיימים ישיבות פרט אחת לשלושה חודשים. סא"ל וולפסון נחשף גם הוא לתופעת ה"הורים המתקשרים" שנפוצה בשנים האחרונות, ולא - אין לו בעיה עם זה. "מתחילת תפקידי קיבלתי אולי עשרה טלפונים מהורים", הוא אומר.
סא"ל מרקיזנו: להסתכל לחיילים בעיניים
חשיבות היחס האישי שנדרש מדרגי הפיקוד הגדודי, חוזרת בשיחה עם כל אחד מהם. סא"ל גיא מרקיזנו, מפקד גדוד התותחנים שאחראי על גזרת טול כרם, סבור שאחרי תקופה ממושכת של תעסוקה מבצעית בלתי אפשרי להתעלם משחיקת הלוחמים. "יש כמה דרכים להתמודד עם זה", הוא מסביר. "אפשר להרבות בתרגילים, אפשר להחליף גזרות בין הפלוגות, אבל הכי חשוב זה לקיים שיחות אישיות בגובה העיניים עם הלוחמים".
סא"ל מרקיזנו לוקח את ההנחה הזאת רחוק. הוא דורש מהמפקדים בגדוד לבקר בבית של כל אחד מהלוחמים – ללא קשר למצבם הסוציו אקונומי. כמו כן, לקראת החגים - בין הפעילות השוטפת, הסיורים והמעצרים - הוא חיפש ומצא זמן לכתוב הקדשה אישית לכל אחד ממאות החיילים שלו. "פגשתי לשיחות אישיות יותר מ-80 אחוז מהחיילים, כדי שאם אראה את החייל במחסום אקרא לו בשמו המלא, ולא סתם 'חייל'", הוא מסביר. "זה מגדיל את רמת המחויבות של הלוחמים למשימה".
מרקיזנו מצליח לנהל את הגדוד למרות שלא רחוק משם, בנתניה, ממתינים לו אשתו הרופאה ובנו הקטן: "שנינו קרייריסטים, ואני רואה אותה בקושי פעם בשבועיים. לולא התמיכה והשקט שהיא נותנת לי לא יכולתי להמשיך".
לפנייה לכתב/ת 
