גמר "אגדתא 4": נס חנוכה
מאות סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 4" של ynet ומכללת הרצוג - גוש עציון. צוות השופטים - חיים באר, מירה מגן וחוה דיבון - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו להכתיר את המנצחים שיזכו בפרסים כספיים. קבלו את הסיפור השני
גם בתוך החדר אפשר להרגיש את האובך. מחרתיים ט"ו באב, אבל כרגע קשה לי אפילו לחשוב על החתונה שלי. עוד יומיים. שרב ירושלמי נושא מבעד לחלון הפתוח חלקיקי-אבק לוהטים. מתחשק ממש לחטוף תנומה של צהרים, לברוח לרגע מהלחץ המטורף של הכנות השבועות האחרונים. לשקוע בחלום מתוק על אילנה שלי. עוד יומיים.
אגדתא 4 - סיפורי הגמר:
- דוד שלהם/ מיכה הכהן
- הסיפור על שמעון/ מנחם דוד
- יום הפירוקים/ לאה זהבי
- דוד המלך עירום/ דורית שקרצי נחמיה
אבל באבק המתאבך נישא גם ריח מוכר, מזכיר לי איך במשך שנים פחדתי ללכת לישון. שנים של שרבים ירושלמיים צורבים ושל לילות חורף צורבים לא פחות לימדו אותי להבחין. פעם ה"כישרון" הזה היה סוג של מִשחק. כבר שנים שאני לא מְשחק באש, אבל לפני שפחדתי לישון נהגנו - אני והחוטם הרגיש שלי - לשעשע את החבר'ה מהיחידה: בעיניים עצומות הבחנתי בין מְכולַת אשפה הדולקת בריחות פלסטיק ונפט לבין שריפת קוצים, ובין זו לבין דליקת חורש. ידעתי אפילו לומר אם פיסת הטבע העולה באש היא חורש טבעי מעורב, או יער אורנים. לאורנים בוערים יש ריח של הסקה ירושלמית. הוא מזכיר שמיכות צמר מגרדות, קפה שחור לוהט וערמונים קלויים.
אלא שעכשיו, יומיים לפני שאני מוכתר בתואר הכבוד "חתן דנן", ממש לא חורף. וברֵיח האורנים החרוך
אני נלחם בהם, שוכב על הספה, עוצם עיניים וקורא לאילנה שתבוא לדמיוני, ללא הועיל. אני מנסה להירדם, איש עייף ומתגעגע, עטוף בשיא הקיץ בחולצה ארוכת שרוולים (חולצות אחרות אין לי), ונזכר איך פעם הלכתי לישון ילד במדים, והתעוררתי, והתעוררתי, והתעוררתי. מאז במשך שנים לא "הלכתי לישון”, אלא פשוט נכנעתי לתשישות לקראת כל בוקר. נרדם לשעות ספורות, מגבש זיכרונות מתוך חלומות טרופים בין התעוררות להתעוררות. אני לא זוכר מתי הפסקתי לספור התעוררויות.
בפעם השלישית התעוררתי ב"הדסה". אמא שלי עמדה לידי.
אלוהים, כמה שנים ישנתי? הבטתי בה, אפורה וטרוטת עיניים. עשר שנים לפחות.
אחר כך סיפרו לי שעברו פחות מעשרה ימים מאז נישקתי אותה לשלום. שלושה מאז הבטחתי בטלפון שאעשה ככל יכָלתי לצאת מהבסיס בחנוכה, ולבוא להדליק אִתה נרות בירושלים.
לו ידעה באֵילו נסיבות אקיים את הבטחתי זו. לו ידעתי אני.
חזרנו מותשים מתרגיל-גַיִס לבסיס במבוא שילה. חנוכיית פח ונרות "מנורה" שאינם נוטפים אלא פשוט זולגים להם כאילו אין מחר, ומחשבות על אבא ז"ל. איך בשנה שעברה עדיין הִתחרה הניצוץ בעיניו בְּזֹהַר הפתילות המרצדות בחנוכיית הכסף. על אמא, שוודאי עומדת כעת ומשיבה לאותן פתילות מרצדות בנצנוץ דמעותיה, וחולקת אתי זיכרון מרחוק.
כשסיפרתי לחבר'ה על אילנה, הם צחקו. ינקי ציטט שיר ישן של חיים חפר, “ויולדים הם את אילנה ואת אודי, כמו כולם". כבר שנים שאף אחד לא קורא לי אודי. מקסימום "אוּד". פעם, כשאשתו של ינקי הזדעזעה מהכינוי, הוא הרגיע אותה שאני מבין רק הומור שחור, מתוך הזדהות. החבר'ה שלי נהדרים. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. איפה עוד תמצא ישראלים שבמשך שנים יוותרו על מנגל ביום העצמאות רק בשביל חבר.
גם אמא כבר לא קוראת לי אודי. רק אֵהודי, כמו אבא. מה עבר עליה ברגעים שהקפיצו עליה את הזִּקנה? ודאי חשבה שאיבדה גם אותי. הייתי מחבק אותה, אבל לא יכֹלתי לזוז. שוב.
בפעם השנייה התעוררתי לרגע על אלונקה בתוך רכב ירוק-אפור, שבו ישבו המומים כמה חיילים ירוקים-אפורים. לא זיהיתי אותם, ולא את הגוש הנאנח באלונקה הירוקה-אפורה שלידי. זה כל מה שאני זוכר. והריח.
רק בהדסה הבנתי שהוא מלווה אותי כבר שלושה ימים.
האמת שאני בכלל לא זוכר שהתעוררתי בפעם הראשונה. אבל אני יודע איפה התעוררתי. ב"פריקאסטים" שחוברו להם יחדיו, הוצבו על כלונסאות ושימשו אותנו למגורים.
קפיצה מהחלון היתה מעשה מאוד לא הגיוני, אבל היא ההסבר היחיד לשברים. למזלי עדיין לא הייתי ערני לגמרי ולא חשבתי בהיגיון. למזלי המקומות ה"טובים" נתפסו, ואני נאלצתי לישון במקום הקר ביותר, במרכז המבנה, מתחת לחלון שנשאר פתוח “בנס”.
יש מעט דברים שאני לא סובל. יום העצמאות וחולצות קצרות ואת המילה "נס".
ערב נר שני של חנוכה, רגע לפני החפש"ש, ואני תקוע בבסיס. אחד מהצעירים הצליח איכשהו להכניס את החבֵרָה. קינאתי בו, בלי לדעת אפילו מי זה. לי לא היתה חברה. לא אז ולא בשנים שאחרי כן. כמעט שלא. לא שלא ניסיתי, אבל לך תסביר לבחורה שאתה סוגר את כל החלונות ביום העצמאות כי אתה לא סובל ריח של מנגל. שאתה מבשל רק על כיריים חשמליות ולובש רק חולצות ארוכות. למזלי אני דתי, אבל מתישהו הרי אצטרך להוריד את החולצה. מי תרצה אותי ככה. גם כך כמה וכמה בחורות כבר התקשו להתמודד עם הלילות הלבנים שלי. ללכת לישון, עוד דבר שאני שונא.
דווקא נרות חנוכה אני נורא אוהב. חוץ מהשנה ההיא, שהחמצתי את רובם, אני מדליק כל שנה שמונה נרות זיכרון צבעוניים בחנוכיית הכסף של אבא.
אחרי השלושים של אברג'ל מהאספקה ושל דני מהפלחי"ק ירדתי לראשונה לבית הכנסת בהדסה. שבת. עדיין בכסא גלגלים, בירכתי "הגומל" וחשבתי עליהם ועל השישה מהגדודים של האגד שבסך הכל הגיעו אלינו ללילה אחד, ועל גדי שהיה עדיין בבית החולים. לא ידעתי כמה עוד נפצעו.
הפסקת חשמל. נר מאולתר ליד מיטה מאולתרת במגורים מאולתרים. רגע של חוסר תשומת לב. משב רוח, פיסת בד, חיילים ישֵנים, אמל”ח מתפוצץ.
הדליקה התחילה במרכז המבנה, אבל תוך דקות התפשטה לכיוון הדלתות. כל ניסיון לצאת דרכן היה קרב אבוד מראש. והיו כאלה שניסו. בתוך המהומה שמעתי את הצרחות הנוראיות של גדי, ועוד כמה שלא זיהיתי. דווקא החדרים הסמוכים ליציאות הפכו למלכודת מוות. את החבר'ה מהגדודים מצאו בשק"שים שלהם, שלמים לגמרי. העשן והאדים הרעילים גמרו אותם עוד לפני שהתעוררו.
הייתה, כמובן, ועדת חקירה. לקחים הופקו, מסקנות יושמו. המבנים צוידו במטפים ובגלאי עשן. נהלי בטיחות אש רועננו. אבל הצבא התעורר הרבה, הרבה אחרינו.
הפעם הראשונה שהבנתי שאני ער הייתה בחוץ, עדיין בוער וסביבי זועקים עוד כמה חיילים וכדורי אש. והכל אחוז אותו ריח נורא. כל ישותי התמצתה ברצון אחד: לרוץ. לברוח מהתופת הזאת, מהריח הזה. אבל רגלַי השבורות לא נענו לי. לא יכולתי לזוז. מישהו נפל עלי ומישהו גלגל אותנו בחול, עד היום איני יודע למי אני חב את חיי.
את השבועות הבאים ביליתי בהדסה, מאחה את השברים ברגלַי ובנפשי. מִתרגל מחדש לגופי, לצלקות שילוו אותו ואותי. בעיקר, מתרגל לזרועותיי שהעור נמס עליהן, ושהוסיפו עוד ימים רבים להדיף ריח בשר חרוך. לדברֵי החוקרים, המקום הציל אותי: אחרים ליבו את האש שאחזה בהם במנוסתם אל החלונות. אני, שהייתי מתחת לחלון, כנראה הספקתי לקפוץ כמעט ברגע שהאש הגיעה אלי. אינני זוכר.
את אילנה פגשתי במקרה, בנר שמיני של חנוכה. התחברתי אליה מיד. לראשונה בחיי, ממש חיכיתי מרגע סיום כל פגישה לפגישה הבאה. ועם הציפיות עלו גם החרדות: עוד מעט אצטרך לספר. להסביר. עוד מעט יגיע האביב, ויביא אתו ימים חמים ואת יום העצמאות. עוד מעט...
אבל היא הקדימה אותו.
יום אחד היא הביטה בעיניי, ואז הסיטה מעט את עיניה, נודדת לאורך פני, עיניה נחות על נקודות סמויות. בדיוק סיפרתי לה על אבא שלי. היא אמרה: עברת הרבה בחיים. אישרתי, שוקע במחשבות על כל מה שהיא לא יודעת.
ואז:
"יש לךָ צלקת".
הזדעזעתי כולי: "מה?”
"יש לך צלקת. כאן, ליד הגבה. מה זה, כוויה?"
בחיי. שמונה-עשרה שנים, ולא ידעתי. אף אחד לא שם לב.
חוץ מאילנה.
"אילנה...”
"כן?”
"אנחנו מכירים כבר כמעט שלושה חודשים. אני יודע שזה רק כמה שבועות, אבל אנחנו כבר לא ילדים".
"לא, אנחנו לא", היא מחייכת, וכמו להתריס, נראית כל כך ילדותית ומתוקה.
"יש דברים שלא סיפרתי לך."
סקרנותה המודאגת מוסווית בצחוק: “ברור! יש לך מושג כמה דברים עדיין לא הספקתי לספר לך?”
אני צוחק. “ברצינות, את מאמינה בנסים?”
"אני מאמינה שהם קורים. לא שאפשר לגרום להם לקרות. זה תלוי רק בקב"ה".
נשימה עמוקה.
"אילנה, אני אדם מאמין. אבל אני לא מאמין בנסים. במשך שנים כולם אמרו לי שקרה לי נס. קראו לזה 'נס חנוכה'. אילנה...” קולי כמעט נשבר. אינסטינקטיבית, היא מושיטה אלי את ידה, נוטלת את שלי ברכּוּת שכמעט איני יכול לעמוד בה. אני נרתע, מושך את היד.
"סליחה".
"לא, אני זה שצריך להתנצל. תודה לךְ", אני נוטל שוב את ידה, מהוסס. אני יודע שאסור, אבל אני זקוק לכל הכֹּחַ האצור ביד הרגישה הזו, בעיניים של הבחורה המדהימה שמולי, שיכולה לראות צלקת בגודל שלושה מילימטרים בדיוק כשאני חושב איך לספר לה על זה.
אני מרפה שוב מן היד, מוצף באומץ ששאבתי ממנה, מאמונתה בנסים שאיני יכול להיות שותף לה. "אני רוצֶה להראות לך משהו".
לראשונה מזה שמונה-עשרה שנים, אני מפשיל שרוולים בפני עיניים זרות. מסתרבל בכפתור. עיניה הבוחנות עוקבות אחר תנועותיי, מהופנטות. יד שמאל, כמעט עד למרפק. עדיין לא רואים כלום, ואני מרגיש עירום כל כך. אני עוצר.
"בעיתונים כתבו שהייתי בנס חנוכה. כולם ראו סמליות משונה בכך שדווקא בחנוכה נספו שמונה חיילים. דווקא שמונה. דווקא בשריפה. כמעט הייתי התשיעי, אבל יצאתי מזה איכשהו". פתאום אני מדבר בשטף, עומד מולה, יד שמאל מבצבצת משרוול מופשל, יד ימין אוחזת שוב בידה. מתי שבתי ונטלתי אותה? מבטה נעוץ בעינַיי. רגע, אני תופס פתאום. זה אומר שגם אני במשך ה"נאומון" שלי בהיתי בשלה. אני מתיישב, נבוך.
"איך אפשר להגיד 'הגומל' בכוונה, איך אפשר להודות על הנס כשב'נס' הזה נהרגו לידך שמונה חיילים? אומרים לי שאני צריך לשכוח. איך אפשר לשכוח, אילנה? איך אפשר כש---” קולי נשבר, בפעם השנייה בתוך כמה דקות.
"את יכולה לעזור לי עם הימני?” אני מבקש, “בזהירות".
היא נענית, עיניה מתלבטות בין השרוול לבין פני, ובסוף נחות ליד הגבה.
"יש לי עוד צלקות", אני אומר, עוד לפני שהיא חושפת אותן.
"לכולנו," היא עונה ברוֹך, מרפה מן השרוול. "לכולנו יש נפשות מצולקות. אף אחד לא מגיע לגיל 39 רווק בלי איזו צלקת".
היא לא נבהלה, להיפך. למרות שבסוף הפשלתי את השרוול בעצמי.
אני משתוקק כבר למגע ידה הרכה והחכמה על זרועי, הרגילה כל כך לחיי ביישנות. עוד יומיים.
עוד יומיים סופסוף היא תהיה שלי. ופתאום אני מבין שהיא כן נענתה לקריאתי, באה לדמיונותיי בדיוק כשהייתי זקוק לה. שוב.
אמצע הקיץ, ואני שרוע בחולצה ארוכה על הספה, נושם דרך החלון ריחות של שריפת חורש אורנים שמשתוללת עכשיו בהרי ירושלים, ונזכר בלילה שבו התארסתי. הלילה הראשון מזה שמונה-עשרה שנים שבו הלכתי לישון בשלווה, וּלגֵווי גופייה. הלילה שבו השלמתי עם הנס שלי.
- לזכר אברהם אויזרץ, יעקב אברג'ל, משה אהרון, דוד לנקרי, רוני מצלאוי, דוד חיים מרקוביץ, אלחנן נתן ודניאל שובל (שוילי), אשר נספו בדליקה שפרצה במגורי החיילים בבסיס מבוא שילה, בכ"ו בכסלו תשמ"ו.
לפנייה לכתב/ת 
