"הבזק לעתיד": איינשטיין לא חשב על זה
"הבזק לעתיד", הספר עליו מתבססת הסדרה Flash Forward, הוא ספר מותח ומלא הומור - אבל רחוק מלהיות יצירת מופת. תיאור העתיד שלו שמרני כמו תחזיות מוטעות של מדענים לגבי עתיד העולם. מצד שני, הוא מעלה שאלות קיומיות מרתקות
העולם המדעי כמרקחה: המועצה האירופית למחקר גרעיני (Cern) הודיעה לפני כחודש שייתכן שגילתה חלקיק נייטרינו שנע במהירות גבוהה ממהירות האור. זוהי הודעה חשובה, משתי סיבות שקשורות זו בזו: ראשית, אם התגלית אכן אמיתית, היא מהווה קריאת תיגר על גילוייו של אלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו. תורת היחסות של איינשטיין קבעה שקצב התנועה של הזמן תלוי בקצב התנועה של גוף במרחב, ושככל שגוף זז יותר מהר, הזמן חולף לגביו לאט יותר.
אם תשבו, לדוגמא, זמן רב בחללית שנעה במהירות גבוהה מאוד, קרובה למהירות האור, השנים יעברו עליכם לאט יותר ותזכו להזדקן קצת יותר לאט. במהירות האור, קבע הגאון מברן, הזמן כמעט ואינו חולף. איינשטיין הסיק מכך ששום דבר ביקום אינו יכול לעבור את מהירות האור, כיוון שהזמן אמור לחלוף, לגבי מי שינוע במהירות כזאת, מההווה אל העבר - וזה, אליבה דאיינשטיין, אינו אפשרי א-פריורי, כיוון שמסע בזמן לעבר מבלבל את מערכת היחסים הבסיסית בין סיבה ותוצאה.
זאת בדיוק הסיבה השנייה שגילוי החלקיק הסורר מסעיר את העולם: אם אכן יש חלקיקים שנעים מהר יותר מהאור, הרי שכל אחד מהם הוא בעצם מכונת זמן קטנה שנעה מההווה אל העבר. זה לא אומר שמצאנו את מכונת הזמן המפורסמת, זאת שמקפיצה אותנו בשלמותנו קדימה ואחורה. אבל בתיאוריה - וממילא כל זה קיים רק בתיאוריה - חלקיק שיכול לנוע אחורה בזמן, יכול להעביר אינפורמציה מההווה אל העבר, ובעתיד הוא יוכל לשלוח מסרים אל ההווה. זאת, בהנחה שהעתיד צפוי מראש, לגמרי או באופן חלקי.
מדענים בדיוניים
דווקא הרעיון הבדיוני והמסעיר הזה גורם לקהילה המדעית לדבר על החלקיקים החשודים במישנה זהירות, וכבר הביא לא מעט מדענים להתכחש כליל לתוצאות הניסוי בסרן. הסיוט הכי גדול של מדענים רציניים זה שמישהו יתבלבל בינם לבין "מדענים בדיוניים" .
המדענים הבדיוניים דווקא פחות נרגשים: הדיסציפלינה שלהם כבר חשבה על כל זה מזמן. החוקר הבדיוני יצא למסעות במרחבי ההיסטוריה במכונת הזמן הספרותית של ה.ג וולס כבר במאה ה-19, ובשנות ה-60' הוא כבר שייט לו בקלילות במינהרת הזמן הטלוויזיונית של אירווין אלן. המחשבה שהאדם לא יוכל, בעתיד הנראה לעין, לנסוע אל העבר והעתיד בעצמו אלא רק להתכתב אתם, היא שמרנית ומדכאת למדי לאנשי המד"ב.
משהו בין מכונת הזמן הקלאסית לתוצאות הניסוי הנוכחי ב-Cern מתרחש בספר "הבזק לעתיד" ("FlashForward") של רוברט ג. סוייר. הספר, שהתפרסם ב-1999, היה המקור לסדרת הטלוויזיה “פלאש-פורוורד”, וכעת הוא גם יצא לאור בעברית בהוצאת אופוס בתרגומו של יונתן בר .
כמו ניסוי הנייטרונים, "הבזק לעתיד" מתרחש במעבדות Cern בשווייץ. קבוצת מדענים בכירים עורכת ב- 2009 ניסוי גדול במאיץ חלקיקים. הניסוי, שלא היה אמור להיות לו קשר למסעות בזמן, מסתיים באסון: במשך שתי הדקות ו-17 השניות של הניסוי, כל המין האנושי נרדם, על נהגיו וטייסיו, והתחוללה אנדרלמוסיה שגרמה למותם של מיליונים, ביניהם חברים וקרובים של המדענים עצמם.
לפגוש את העתיד
במהלך התרדמת, חלמו כמעט כל בני האדם בעולם את אותו חלום: הם מצאו את עצמם מבוגרים יותר ב-21 שנה מכפי שהיו וראו את חייהם כפי שהם אמורים להיות ב-2030. עד מהרה מתברר שחזיונותיהם של אנשים שונים התאימו אלה לאלה והתרחשו במציאות זהה, ונוצר פסיפס שממנו עלה שכל החזיונות יחד מהווים תמונה שלמה ועקבית של העתיד. תקלה קלה בניסוי, מסתבר, גרמה לכדור הארץ לקפץ לרגע במרחבי החלל-זמן, והפגישה את המין האנושי עם עתידו.
אלה שלא חלמו שום חלום, מגלים שהסיבה לכך היא שב-2030 הם כבר לא יהיו בין החיים, ובמהרה הם נתקלים בעדויות לכך בחזיונותיהם של אחרים. אחד מהמתים-לעתיד הללו הוא תיאו פרוקופידס, מדען יווני צעיר שמשתתף בניסוי. תיאו לא חוזה חיזיון, ונתקל באינספור עדויות של אנשים על כך שב-2030, זמן קצר לפני הזמן שבו אמורים להתרחש החזיונות, מתנקש לא ידוע צפוי לרצוח אותו.
מאותו הרגע הוא נמצא במסע נואש למצוא את רוצחו, והסיפור עולה על פסים בלשיים. סיפור בלשי מיוחד: תיאו נעזר גם בבלשים מקצועיים, אבל הבלש האמיתי הוא הוא-עצמו, שלכוד בתוך פרדוקס הסבא ומנסה למנוע את מותו-שלו.
יחד עם תיאו משתתפים בניסוי ב-Cern גם לויד ומיצ'יקו, זוג מדענים אוהבים ומאורסים, שרואים בחזיון שהם צפויים להתגרש - ומאותו הרגע ואילך חיים בחרדה שמערערת, כמובן, את הזוגיות הטריה והמאושרת.
רוברט סוייר (51) נולד באוטווה, בירת קנדה, ומתגורר במיסיסוגה, אונטריו. הוא עסק רוב חייו בכתיבה, פרסם 20 ספרי מד"ב, ביניהם רבי מכר נוספים כמו "calculating God" וטרילוגיית "world wide web" ונחשב לאחד מבכירי סופרי המד"ב החיים כיום. הוא אחד משמונת מחברי המד"ב היחידים שזכו בכל שלושת הפרסים היוקרתיים של הז'אנר - "הוגו", "נביולה" והפרס ע"ש ג'ון צ'מבל. בנוסף לכתיבה, הוא עורך ספרי מד"ב של אחרים, מרצה על מד"ב ופעיל באגודות הסופרים של המד"ב ושל קנדה. גם ספריו האחרים נוטים לעלילות בלשיות ולעיסוק ב"תחום הליבה" של המד"ב - תעלומות מדעיות בדיוניות שמעלות שאלות פילוסופיות גדולות.
"הבזק לעתיד" הוא ספר מותח וקולח, חי ומלא הומור, אבל רחוק מאוד מלהיות יצירת מופת. תיאור העתיד שלו שמרני ביותר ומזכיר ספרים של "עתידנים" מקצועיים, כאלה שכותבים תחזיות על עתיד העולם לפי המגמות בהווה, ולרוב טועים. העולם של 2009, לפי סוייר, כמעט זהה לזה של 1999, וזה של 2030 אינו שונה ממנו בהרבה, למרות שיש בו מכוניות מעופפות.
ב-31 השנה האחרונות נוצר האינטרנט ושינה את התרבות האנושית, האימפריה הסובייטית קרסה, האימפרייה האמריקנית רעדה ונוסדו יותר מ-30 מדינות חדשות. שום דבר שמתקרב לכך אינו קורה ב-31 השנים שבין הזמן שבו "פלאש פורוורד" נכתב לזמן בו הוא אמור להתרחש. נשיא ארצות הברית ב-2009 של סוייר הוא עדיין לבן, ורק ב-2030 האמריקנים בוחרים לראושנה נשיא שחור - אבל עדיין אין נשיאה.
אם הייתי הפסיכולוג של סוייר, הייתי תוהה אם הוא כל כך מפחד מהעתיד, עד כי הוא מרגיש שהוא חייב להציץ בו לרגע ולמצוא אותו יושב לו לבטח בחיק המציאות המוכרת, ולכן אינו מעז להיסחף למחוזות דמיוניים מטורפים, שלרוב גם הם מחווירים בסוף ליד המציאות.
כתיבה דלת ניואנסים
סגנון הכתיבה של סוייר, כמו אצל יותר מדי סופרי מד"ב אחרים, פשוט ודל בניואנסים. האסון ההמוני מתואר בדרך מגושמת ביותר. מוות פתאומי של מיליוני אנשים הוא טראומה שהייתה אמורה להאפיל על כל דבר אחר, אבל הספר לא עוסק באסון אלא בהבזק-לעתיד שלאחריו, ונראה כי הסופר החליט שהאסון הזה היה חייב להתרחש ויוצא ידי חובתו לתאר אותו, במקום לוותר עליו לגמרי. הוא מכביר בסופרלטיבים של כאב וצער כדי לתאר את אבלה של מדענית שביתה מתה, אבל גם זה נראה מאולץ למדי.
הבזק לעתיד הוא ספר שלא יעניין את קוראי ה"ספרות היפה" למינהו ועשוי לאכזב גם חלק מחובבי המד"ב, אלה שמחפשים מלחמות לייזר וחלליות מתפוצצות: בספר אין חייזרים, אין רובוטים מתוחכמים, אין מסעות בין-גלקטיים, אין קרבות חלל ופיף-פאף ויש מעט אלימות בכלל.
ולמרות כל זאת, זהו ספר מרשים, סוחף ומרתק. מרשים, כי יש בו מדע בדיוני במובן המילולי והאמיתי של המילה: תיאוריה מדעית ספקולטיבית ותיאור דייקני ומפורט של ניסוי פיקטיבי ש"מוכיח" אותה, תוך הקפדה על הגיון פנימי והיצמדות לחוקי הפיסיקה ולז'רגון המדעי.
סוחף, כי עד הפרק האחרון של הספר אין לנו מושג האם החזיון הוא תיאור מדוייק של העתיד, וככל שהדמויות המרכזיות מתקרבות אליו, העלילה סביבם מסתבכת ונעשה יותר ויותר קשה לדעת אם לויד ומיצ'יקו יישארו ביחד ואם תיאו יחיה או ימות עד רגע האמת.
ומרתק, כי החידה הזאת מעמידה אותנו בפני שאלות קיומיות עתיקות ונצחיות: האם עיקרון הסיבתיות תקף תמיד, כפי שסבר איינשטיין, ואם כן, האם הוא מאפשר, תיאורטית, לחזות מראש כל התרחשות? האם העולם דטרמיניסטי והכל צפוי מראש, או שהבחירה חופשית והרשות נתונה? האם המדע יוכל לתת לנו אי פעם כלים לנבא את העתיד? האם הנבואה מגלה דברים שבהכרח יקרו, או שהיא חושפת את האפשרי ובכך נותנת לנו כלים למנוע את מה שאנחנו לא רוצים שיקרה? ואם המוות ממילא צפוי מראש, מדוע אנחנו כל כך חרדים מפניו? והאם אימת העתיד הלא-נודע מקלקלת את החיים או דווקא נותנת להם טעם ותכלית?
גיבור הסיפור, שזהותו היוונית אינה מקרית, הוא גלגול מודרני של גיבור ממחזה יווני קלאסי, בן אנוש קטנטן מול הגורל הכל-יכול. כמו פרומתיאוס, אדיפוס, מדיאה ואיפיגניה, הוא שומע מראש על עתידו הטראגי ומחליט למרוד בו ולשנותו. האם הוא חוטא בחטא הגאווה? האם, כמו הגיבורים הטרגיים, נסיונותיו לנצח את הנבואה הם אלה שיגרמו לה להתרחש, או שיתברר כי המדע המודרני מספק כלי חיזוי ואמצעי הישרדות שהקדמונים לא האמינו בקיומם, והוא יצליח להשתמש בהם ולהינצל? ולבסוף, מי ינצח במירוץ לחיים-ולמוות, האדם, או גורלו שנחרץ מראש?
"הבזק לעתיד", מאת רוברט ג. סוייר. תרגום: יונתן בר. הוצאת אופוס, 300 עמ'.
