"צופן הישראליות": מעשיר את המדף המקומי
אחרי שקוראים את "צופן הישראליות" של גד יאיר, מבינים שנגמרו התירוצים. צריך להכיר בקיומו של הקוד הישראלי, ואפשר ורצוי להתווכח על היקפם, חומרתם ותועלתם של מרכיביו. מה שבטוח, מעטים הם ספרי העיון שיפיקו מכם מנעד רגשי כה רחב
ספרים שאפשר להתווכח איתם חביבים עלי מאוד, ותמיד חשבתי שזו נטיית לב אישית ופרטית, אבל אחרי קריאת "צופן הישראליות" המלבב של פרופסור גד יאיר, אני צריכה לברר עם עצמי שמא הווכחנות אינה אלא פרי "עמידה גאה וחוצפה דווקאית" - שהוא הדיבר השני מתוך עשרה שהמחבר מנסח בנסיונו (המוצלח) למפות את הצופן התרבותי שהופך את הישראלים למה שהם.
עוד ייתכן שהנטיה הזאת היא פועל יוצא של "אני מדבר, משמע אני קיים" - שהוא כשלעצמו ניסוח של מלחמת המילים האינסופית בממלכת החשיבה המקומית - או אולי רק סוג של זלזול בהיררכיות, ואולי בעצם, שומו שמיים, חוסר הרצינות שמקופל ב"יאללה, חפיף, תאלתר".
"צופן הישראליות" הוא סוג של מראה מפוקסלת: הספר מנסח מאפיינים בסיסיים של אומה מתוך הבנה מוחלטת שאותה אומה אינה מונולית אחד עצום, אלא שבטים-שבטים שבכל זאת יש להם הרבה מן המשותף, במיוחד כשהם פועלים במרחב הציבורי. כולם יידחפו בתור, כולם יזלזלו בכולם ואף אחד לא ירצה לעולם "לצאת פרייאר", כפי שמודגם היטב בדיבר החמישי ואולי החשוב מכולם, שאותו מסביר המחבר כתוצאה של פחד - מפני השפלה אבל גם מפני עינו הצופיה של הזולת המתבונן במי שנדמה לו שהוא מושפל.
הספר כולל שאלונים וראיונות עם סטודנטים ישראלים ומחו"ל, שמספקים זוויות קצת פחות מעורבות ולוהטות על דמותנו המקובצת, לצד תוצאות סקרים ומסקנות מחקרים, ציטטות מן התרבות הפופולארית ומטוקבקיסטים כאן ב –YNET וקריירה שלמה של סוציולוג חשוב, שיצר את הכותר הבלתי-אקדמי-בעליל הזה. יש בו אפילו אחרית דבר (מצוינת) שמהווה תחילת ניתוח של "מחאת האוהלים".
חופרים ומחטטים
בסוף, ב"נספח ממש לא נחוץ עבור החברים באקדמיה", מתגלה שיאיר אינו מנותק כלל מישראליותו שלו, ומסביר לחברים שלמרות שהספר כתוב עברית ואינו מגובה באינספור הערות שוליים, בכל זאת הוא בעצמו "לא יצא פרייאר" מעצם הכתיבה. והוא צודק: "צופן הישראליות" מעשיר את המדף המקומי בספר עיון פופולרי שמאפשר לסקרן תאב הדעת לדעת מדוע השכנים שלו (לא הוא, כמובן, כי אדם לא קרוב אצל עצמו עד כדי כך שיבחין בעדריות של התנהגותו) הם כאלה ולא אחרים.
היחיד גם לא ישים לב לכך שעצם עיסוקו בשכנים הוא מאפיין של הדיבר התשיעי - "העסק שלך הוא העסק שלנו", שהופך אותנו לאומה חטטנית, ובלבד שהחיטוט מכוון כלפי הזולת ולא אל הנפש פנימה, שאז הוא "חפירה" - שהיא כשלעצמה סוג של פרייאריות.
עצם הישראליות, טוען יאיר בפתח הדברים, היא חוויה פוסט-טראומטית שמתבטאת בחרדה קיומית מפני עניינים שלא בהכרח צריך לגלות כלפיהם חרדה באופן מיידי, בין אם זה הגרעין האיראני או בטיחותם של ילדים. את ההיסטוריה שלנו עיצבו פוגרומים ושואה, עלילות דם ופרוטוקולים של זקני ציון, אנטישמיות צרפתית או סתם "העולם כולו נגדנו". כל אלה מהווים דבק מלכד ורב-עוצמה, אבל בעייתי. מתוכו נובעים גם פנים אחרים בהתנהגותנו, למשל, תחושת הזכות והבעלות הבלעדית על המרחב הציבורי. תמצאו אותם, אליבא דיאיר, גם בחדווה שבה ישראלים מתנחלים על הר טרשים קרח שאינו ממש בבעלותם, וגם בשוויון הנפש שבו גברים ישראלים - יותר מעמיתיהם בעולם הנאור - משתינים בפומבי בשולי הכביש.
דוגמאות כגון אלה הן המנעד הרחב והמגוון כל כך של הספר. בהחלטות פוליטיות ובמכתבים למערכת, ביחסים בין-אישיים ובתוצרי התרבות, או בעוד מקרים שנדמה לאנשים שהם מקבלים החלטות רציונליות ומושכלות - רוב הזמן הם לא ערים לקיומו של קוד תרבותי שמדריך את מעשיהם.
אחרי הספר הזה, נגמרו התירוצים. צריך להכיר בקיומו של הקוד, ואפשר ורצוי להתווכח על היקפם, חומרתם ותועלתם של מרכיביו. אפשר כמובן להוסיף עליו: ישראלי לעולם ישתף את רעהו בחוויה חיובית שעבר, ויודיע לו שהוא ממש, אבל ממש, חייב לחוות אותה בעצמו. כיוון שכך, הרשו לי להמליץ לכם על "צופן הישראליות". תקראו, תצחקו, תתווכחו ואולי אפילו תקללו קצת. מה שבטוח, מעטים הם ספרי העיון שיפיקו מכם מנעד רגשי כל כך רחב, הזדהות ווכחנות גם יחד - ובעיקר: הנאה צרופה.
"צופן הישראליות", מאת גד יאיר. הוצאת כתר. 212 עמ'.
