הבאנו ביכורים: המרגלות של סיגל מושכל
סיגל מושכל, אשת חינוך, החלה לכתוב רק בשנות ה-40 לחייה. בספר הביכורים שלה "מרגלות בחיים של עצמנו", ניתן לזהות קולות רגישים ומבטים נשיים שמתבוננים על העולם מחדש. "ספרות נועדה לפתח את שרירי האמפתיה בנפש", היא אומרת
סיגל מושכל (47) השקיעה את מרבית חייה בחינוך: הוראה, הכשרת מורים וליווי של מורים חדשים. אבל באקט די מפתיע, התחילה לכתוב לראשונה רק לפני שנים אחדות. הכתיבה הספונטנית הזו הולידה את קובץ הסיפורים הראשון שלה, "מרגלות בחיים של עצמנו", שעוסק בנשים שנמצאות בסיטואציה בחיים שדורשת לעיתים התבוננות מחודשת. בספר הראשון ניתן לזהות את קולה הייחודי, העדין ומלא היופי של מושכל, שנובע אולי מכתיבה שהתבשלה בתוכה שנים, וכעת יוצאת לאור.
לסופרי ביכורים נוספים:
- יצהר ורדי
"הרבה אנשים שמוציאים ספר ראשון בגיל מבוגר, טוענים שהם תמיד כתבו או ידעו שהם רוצים לכתוב. במקרה שלי לא כתבתי ולא העזתי לחלום על כתיבה", מספרת מושכל. "בשלב מסוים ניסיתי לכתוב דוקטורט בתחום החינוך. קניתי לי מחשב נייד, ישבתי בסיפריה ובאמת שניסיתי. אבל לאט לאט התחלתי לפתוח חלונות אחרים במחשב. הייתי אמורה לכתוב על חוקר זה או אחר, ומשהו אחר התגנב אל תוך המכונה שישבה מולי. ככה זה התחיל".
על מה הספר שכתבת?
"זה ספר על אנשים שהולכים בדרך, בעיקר נשים שמגלות את עצמן. אני לא רואה שיש שם קול פמיניסטי או נשי במיוחד, אבל הספר מביא דמויות של נשים, פחות או יותר בגילי, שנמצאות במקום בחיים שהן יודעות מי הן פחות או יותר - ובכל זאת מגלות על עצמן דברים חדשים. רוב הסיפורים בקובץ מדברים על חוויות שכולנו עוברים בתוך החיים המאוד רגילים שלנו".
איך בחרת את שם הספר?
"אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה חשבתי שזה השם הנכון - אבל פתאום הוא היה. השם הוא וריאציה על שורה מאחד הסיפורים שכתובה: 'מרגלים בחיים של עצמנו'. אהבתי את העניין הזה. הכתיבה היא חוויה כזאת בשבילי. ערוץ תת קרקעי, שהוא תמיד ליד. כשאני כותבת, זה בעצם לרגל על חיים של אחרים, ועל עצמי - מתוכי. בהמשך חשבתי שהספר מדבר בעיקר על נשים, ושכדאי להחליף את השם. גם העטיפה נכונה לו".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"הייתי רוצה שתהיה לי עליית גג בפראג, אולי עם חלון לנהר. בעיקר מקום שיהיה יותר אפור ממה שיש לנו כאן. כאן הכל מסנוור וחד ולוהט בעיניים, ותמיד יש לי תחושה שיש יותר מדי אור. הייתי רוצה לכתוב במקום יותר סתווי ואפרפר".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"זאת שאלה קשה, כי יש הרבה. לו יכולתי, הייתי מאוד רוצה ששתי סופרות, שהן יותר משוררות מסופרות, אם בכלל יש הבדל בין ההגדרות האלו, יקראו בו ויגידו את דעתן: לאה גולדברג ו דליה רביקוביץ'. לו הייתי יכולה להכיר אותן באמת,
הייתי שמחה. אני חושבת שמכל השירים שאני מכירה, אלו של שתיהן הכי מדברים אלי. אולי בזכות הדרך שלהן לכתוב על צער, יופי ועצב בעולם".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"ספר שנשאר חקוק בזכרוני הוא 'מחניים' של פרנץ מולנר. המורה שלי בכיתה ה' התחילה לקרוא אותו בהמשכים בכיתה וכשהילדים לא התעניינו, היא נתנה לי אותו הביתה. זה הרשים אותי בצורה בלתי רגילה. בכיתי על הגיבור ימים שלמים. זה ריגש אותי".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"יש כמה ספרים שמאוד נגעו בי והם חשובים לי. משהו בכתיבה של עגנון מאוד מדבר אלי, ואולי יותר מכולם דווקא 'שירה', שיש בסיפור הזה שילוב בין הכתיבה העשירה והממושמעת למשהו נורא פראי. זה סיפור שפורסם רק אחרי מותו ועבר עריכה על ידי הבת שלו. גם 'אל המגדלור' של וירג'יניה וולף, שבקריאתו היתה לי כמעט הארה - איך אפשר להכניס לשברי רגע חיים שלמים. את זה רק היא יודעת לעשות. כשקראתי את 'חמדת' של טוני מוריסון, הייתי מאוד מופתעת איך כאב וסבל יכולים להיות יפים שכותבים עליהם. אבל יותר מכולם - 'שתהיי לי הסכין' של דויד גרוסמן. יש משהו בספר הזה שמדבר על כך שמילים יכולות להיות משהו מחייה. זה ספר שנגע בי באופן עמוק".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"השאלה הזאת קצת גדולה עלי, כי אני מרגישה שאני עוד לא בעמדה לענות עליה. אבל אני חושבת שיש משהו יפה היום בספרות הישראלית, שיש בה שפע של קולות שקיימים ובאים לידי ביטוי. הייתי שמחה אם היו תנאים שמאפשרים לקולות האלו להישמע, ושלא תהיה תחושה שבגלל שיקולי מסחריות ורייטינג - שהם זרים לכתיבה - קולות מסוימים יעלמו. אני מניחה שיש הרבה שותפים לאיחול הזה".
מסר לקוראים:
"אני לא בטוחה שאני מאמינה במסרים בכלל, וגם לא בספרות. אבל משהו יותר כללי שאני יכולה לומר לכל קורא לפני שהוא פותח כל ספר - שספרות נועדה לפתח את שרירי האמפתיה בנפש. היכולת לחוש אמפתיה טבועה בנו. זה אחד הפוטנציאלים הראשוניים של הספרות, וזאת הסיבה שבגללה צריך לקרוא. ככל שיש יכולת לקרוא באמפתיה, אנחנו יכולים לקחת את זה לחיים ולהקשיב לאנשים שמולנו".
"מרגלות בחיים של עצמנו", מאת סיגל מושכל. הוצאת ספרית פועלים. 228 עמ'.
