מופע הקולנוע של הטרנסווסטי
מתי נוצר הסרט הראשון שכיסה את תופעת הטרנסג'נדרים? איך הגיבה החברה האנושית לגברים הלבושים בבגדי נשים ומדוע עדיין לא השכלנו לקבל את תופעת הקרוס-דרסרס כלגיטימית? ג'וזף וקסלר מקרב את השוליים למרכז
מזה שנים שאנו עדים לעובדה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו מושפע רבות מעולם הקולנוע, שדואג בקפידה להמציא את הטרנדים או לפחות לרכוב עליהם. לא משנה באיזה ז'אנר נביט, בין אם דוקומנטרי, דרמטי, מוזיקלי או ביוגרפי, הדמויות (המוצלחות) תמשכנה לחיות גם אחרי שהסרט יסתיים. חקוקות בראשינו, הן מצליחות לעורר שיח ולהעניק במה עבור דעות נורמטיביות וחריגות כאחד.
גאווה בערוץ יחסים:
- גאווה? לא בבית ספרינו
- לא גבר ולא אישה
- לא סתם תחפושת - תרבות הדראג זה כבר טרנד
- מדברים על גאווה גם בפייסבוק שלנו. כבר עשיתם לייק?
ואם כבר הספוט-לייט מופנה אל החריג, כדאי שיהיו מספיק רבדים כדי להציג אותו. תופעת הקרוס-דרסר למשל, הפכה גם היא לשיח קונבנציונלי לא מעט בעזרת הסרטים שהציגו אותה. לקח הרבה זמן עד שניתן היה לשחרר מיוזיקל חובק משפחות כמו 'היירספריי'.
להסתיר את התשוקה עמוק בארון
התופעה לא נחשבה למיינסטרים במשך שנים רבות, ועקב שלילתה ברבים ובאופן דתי, נאלצה למצוא את מקומה בשוליים. לאחרונה, למרות אופן קבלתה, או חוסר קבלתה ליתר דיוק, סרטים רבים נוצרו כאשר בולט בהם ייצוג חדש של דמות הגבר שנוהג להתלבש כאישה.
גלן או גלנדה? זאת השאלה. לפחות היתה זאת השאלה אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר אדוארד ווד ג'וניור יצר את הסרט הראשון על טרנסג'נדרים. כלומר, לפחות לכך התכוון המשורר. לאחר שפורסמו הידיעות על ניתוח שינוי המין הראשון בארה"ב (כריסטין יורגנסן), ווד התחנן להכין סרט על כך, וניצל את הבמה בכדי להעביר מסר אישי על חיבתו ללבישת בגדי נשים. תופעת הקרוס-דרסר לא היתה אז למקובלת יותר משהיא היום, אנשים לא הבינו את ההיגיון שבדבר וכאלו כמו ווד נאלצו להסתיר את תשוקתם בארון.
בתור במאי, אדוארד ווד ג'וניור לא עמד לבד במערכה, ובמהרה הצטרפו אליו יוצרים נוספים בהפיכת הפטיש – קרוס-דרסר – לקולנוע פולחני במיטבו. 41 שנים אחרי שטבע את חותמו עם 'גלן או גלנדה', זכה לגרסה ביוגרפית על חייו מאת הבמאי המוכשר טים ברטון, ובטייטל של שמו – 'אד ווד'. סרט שיצא מומלץ הרבה יותר מכל סרטיו המקוריים של ווד המקורי גם יחד.
ברטון פרשׂ את חייו של הבמאי שנודע בסרטיו הגרועים, על פני שש שנים עיקריות, והתעסק בעיקר בחיבתה של הדמות הראשית לבגדי נשים. הסרט יצא בתחילת שנות ה-90 והפך לאבן דרך חשובה, בעת תקופת מאבק עבור חופש ביטוי, גאווה ושיוויון.
סצנות שלמות מ'גלן או גלנדה' המקורי, שוחזרו והובאו לידי הצופים החדשים שלא זכו להיחשף לשלאגר הפולחני בשחור-לבן. בסרט, שרה ג'סיקה פארקר (סקס והעיר הגדולה), מייצגת את האנטי תופעה ובועטת לשיוויון בישבן. בתור בת זוגתו של אד ווד, כאשר היא נחשפת לסודו הכמוס בסצנה מופלאה ביותר, אין בכוונתה לעבור לסדר היום. היא מתבלבלת, מתכנסת ולבסוף מתפרצת, בעוד היא משחררת הרבה מאוד רפש החוצה. אחרי הכל, גם בחיים תמיד קיימת ביקורת, ותמיד יהיו את אלו שלא יצליחו לקבל את השונה והחדש להם.
סטייה מולדת או חריגה תרבותית?
כאן עולה שאלה גדולה יותר מהתופעה: האם אכן מדובר בסטייה כפי שמיטב הרופאים הגדירו אותה בעבר - או שהאשמה כרוכה נטו בנו, האנושות? חיבה לבגדי נשים לאו דווקא חייבת לציין שוני מהנורמה, כיוון שהגדרת הנורמה נקבעת על ידינו.
אנשים כמוני וכמוכם, החליטו עבורנו לפני אלפי שנים מהם הבגדים ההולמים ביותר לגבר ולאשה. ההפרדה הזאת היתה רצויה מאוד אז, בעולם בו נשים היו פחותות ושיוויון מיני עוד לא הוגדר אפילו כחלום פנטזיה. איש לא דרש לבקש את אשר לא חשבו אפילו להמציא. באותם ימים היסטוריים, הפרדה על ידי ביגוד היתה צעד בחברה השוביניסטית, והדבר נותר גם כיום, בעולם המודרני.
החוק היחיד: חופש מיני לכול
סרט שהשכיל להתעסק בדיוק בזה, ובלט מעל כולם בנונשלנטיות בו מוצג הנושא, הוא לא אחר מפולחן האין-סוף הקיומי, 'מופע האימים של רוקי'. כולנו מכירים את העלילה, גבר ואשה נורמטיביים מתחתנים ויוצאים אל סוף שבוע יחד. בדרך מתפנצ'ר להם הגלגל והם נאלצים בלילה קודר וגשום להיכנס אל טירה מפחידה.
ההתחלה, כיאה לכל סרטי האימה עליהם הוא מבוסס, היא זאת שהביאה לגדולתו של הסרט ולהפיכתו לסטטוס אייקוני. טים קארי, בתפקידו החשוב והמוצלח אי פעם, מעניק לקהל הופעה ייחודית ושובה בתור דוקטור פרנק הלבוש במחוך, עקבים ומרוח באודם אדום.
בעלילה הנתמכת על ידי קארי עצמו, אין כל זכר למעצורים, והחוק היחיד הוא חופש מיני לכל, דבר שאין לראותו כטבעי אז בשנת 1975, השנה שבה יצא הסרט לאקרנים. ההתעסקות הבסיסית היא בביזאר ולמרות זאת אין כל התייחסות משמעותית לאופן הלבוש של הדמות ולקרוס-דרסר בכלל. התופעה מתקבלת כטבעית ונורמטיבית בפנים הטירה ואפילו מולידה לנו את להיט האלטרנטיב – "Sweet Transvestite".
למרות חוסר ההצלחה ההתחלתי בו נתקל וההתעסקות בטרנסווסטיזם (שאז נחשב לבלתי מקובל), הפך "מופע הקולנוע של רוקי" לאחד הפולחנים הגדולים בהיסטוריה וליצירה גרנדיוזית ומרהיבה ביותר מעשור ה-70 של המאה הקודמת. דמותו של קארי בעל פטיש הקרוס-דרסר, השכילה לגדול ולהתפתח לידי אלפי חיקויים ברחבי העולם, כאשר החלו הקרנות פרטיות תוך כדי שימוש במחזה חי על במה.
תולדות השיגעון
בניגוד לחופש שהעניק 'רוקי' לקהל הצופים, תמיד היו את אלו שראו בכך מחלה נפשית. התאפרות ולבישת בגדי נשים פלוס רימוז נשי, היוו עבורם את סף שבירת האדם בעת שיגעון. את הפלפל הקולנועי, זרע לא אחר מאשר אלפרד היצ'קוק הדגול, כאשר בסרטו הנודע 'פסיכו' הציג את הרוצח בבגדי נשים.
כמו 'מופע האימים של רוקי', גם כאן אין כל אזכור לאקט עצמו של הקרוס-דרסינג ולא קיים שיח בנושא, אך הפעם במקום דמות ראוותנית וחופשייה, מדובר ברוצח מתוסכל וסבוך בנפשו. אנתוני פרקינס, משחק את התפקיד האגדי של הדמות – נורמן בייטס – ולוקח את הצופה אל מסע מושכל ברחשי האימה שבראשו. התפקיד והסרט זכו לביקורות מעולות ובמהרה הפך לקונצנזוס מוחלט. מאחור נשארו דילמות חברתיות וביקורות עקב ההשוואה של מתלבשי בגדי הנשים לרוצחים ומשוגעים ככלל.
בסופו של יום, בין אם דרך הקולנוע או עקב השפעת הסביבה, עלינו לבחור בהיגיון. שפיטת אדם על-פי בגדיו או חיבתו לבגדים מסוימים, נראית כבלתי רלוונטית בעולם בו כולנו נולדנו עירומים.
- הכותב מוציא לאור, עורך וכתב ראשי בפנזין האורבני התל אביבי "הכבשה השחורה".
לפנייה לכתב/ת 
